עלמות אין מספר

בסוף השבוע סיימתי ללמוד את ששה סדרי משנה, בעיקר באמצעות משניות קהתי, שאותן הוא הקדיש בין היתר לזיכרון הנרצחים בשואה

המשנה האחרונה (עוקצין יב') מביאה:

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלֹש מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי ח, כא), לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.

הפירוש על דברי ריב"ל הוא כמובן בגימטריה של י"ש = 310 (והרמב"ם מביא את גרסתו על חיי העולם הבא – עולם הנשמות הנצחי שמשיגים אותו באמצעות לימוד וכו'). אך לקראת יום השואה דווקא עלה בי רעיון נוסף. חסידי:

שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר(שיר השירים פרק ו') , הנה בכלל הפסוק הזה קאי (נאמר) על תושבע"פ שאי' במד"ר ששים המה מלכות היינו ס' מסכתות ושמונים פלגשים קאי על ברייתות ועלמות אין מספר קאי על מימרות והלכות שבגמרא אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי [ אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ]. קאי(נאמר) על כנסת ישראל, משמע מזה שכנס"י הם גדולים ממדריגת התורה.

ששים המלכות רומזות על ששים מסכתות במשנה, ושמונים הפילגשים על הברייתות (שלא נכללו במשנה של רבי יהודה הנשיא). עלמות אין מספר, הן המימרות וההלכות – כלומר הביטוי המעשי של הלימוד. אין לו מספר, כי הוא מופיע בחיי כל אדם באופן שונה ותלוי באופן הנסיבות ההשתקפות של התורה באופי שלו. וכל התורה באה לשרת את עם ישראל שהיא "יונתי תמתי". ה"עלמות" הן העולמות שכל אדם יכול לקבל בחייו – לא בעולם הבא ולעתיד בוא. הזוהר מביא שיש "ששים ריבוא" (600,000) נשמות בעם ישראל, שמביאות אין סוף עולמות לידי ביטוי.

בשואה הלכו שש-מאות ריבוא נשמות. כמה עולמות! כמה אנשים שיכלו למלא פסיפס שלם של חיים יהודיים, ולמלא ולהאיר את המארג של חיינו. עולמות אין מספר.

וראיתי אצל החסידים עוד משמעות למלה "עולם" – מקום שהקב"ה נעלם בו. בשואה היו "עולמות אין מספר"  - היעלמויות אין מספר של אלוהים.

שבועות: חג מתן תורה. שבע"פ. (3)

היום שמעתי בביה"כ שיעור מרתק מפי הרב יהודה גליק. הנושא היה ספירת העומר ושבועות. בעקבות ההרצאה קיבלתי הערכה מחודשת לפועלם של חז"ל, ועל כן זהו המשך לרשומה קודמת.

גם הרב גליק הבחין שבתורה שבכתב אין קשר בין העומר לפסח, ובין חג השבועות למתן תורה. ההדגשה שלו הייתה שבעצם "חג השבועות" הוא "חג הקציר" הנמשך על פני שבע שבועות (עם הטכנולוגיה של היום הקציר נמשך אולי שבוע). נחזור על הפרקים הנדונים.

ויקרא כג':

ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן.  יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.  יב וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה.  יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין.  יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.  {ס}

טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.  טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.  יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה  בִּכּוּרִים לַיהוָה.  יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן-בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם  יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָה.  יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.  כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל-שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן.  כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ  חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.  כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

דברים טז':

ט שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.  י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ--מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ, אֲשֶׁר תִּתֵּן:  כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ--בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם.  יב וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ, אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.

המעניין הוא שבתחילת הקציר, אמנם מניפים את העומר (שעורים) אך המנחה הבאה עם הקורבן היא סולת, מחיטים. ולכאורה היה נדרש קרבן שעורים שאך זה נקצרו.

כאן מצוי הרמז לפועלם של חז"ל.

אוּרְבַּךְ על חז"ל

התחלתי לקרוא את ספרו הקלאסי של אפרים אלימלך אורבך "חז"ל : פרקי אמונות ודעות" (הודות לגיסתי הסטודנטית). זהו משהו שהבטחתי לעצמי עוד מרשומה קודמת על דעותיהם של חז"ל.

הנה ההקדמה:

מגמת חיבורנו לתיאור מסכם של אמונותיהם ודעותיהם של חז"ל כתולדותיו של מאבק על החדרת אידיאלים דתיים ומוסריים לחיי היום יום של הציבור ושל היחיד אגב שמירת שלמותה ואחדותה של האומה והכוונת דרכה בעולם הזה כהכנה לקראת עולם אחר שכולו טוב....
אמנם דמויותיהם ואופיים עוצבו ע"י התורה שהייתה להם מורשה, אבל עולמם של חכמים היה מגוון ועשיר בטיפוסים שונים, שהטביעו את חותמם האישי על הגותם והוראתם....
עיניהם ולבם היו מופנים כלפי מעלה, אבל טיפוס אחד לא היה מצוי ביניהם - גם לא אלו שעסקו במעשה מרכבה ובמעשה בראשית - והוא זה של המיסטיקן השואף להשתחרר מהאני שלו, ואגב כך הוא עוסק רק בעצמו. את תפקידם ראו בפעולה בעולם שלמטה. היו חכמים שנטו לקיצוניות בהגותם ובמעשיהם, והיו שהטיפו לדרך של פשרות, שאמנם לא נקבעו לפי מידת הנוחיות… רובם ככולם הכירו את סיבוכי החיים על סבלם וששונם, על שמחתם ואסונם, וחיים אלו שימשו להם גם אבן בוחן לאמונותיהם

על הפגנת החרדים - שלושה מבטים על הגישה האופקית

לפני כמה חודשים, בעת שנושא גיוס החרדים עלה שוב, אחד מהמתפללים בביה"כ הראה לי חוברת שכתב רב כלשהו (שמו לא זכור לי) שמוכיח שיש חובת גיוס מהתורה! רק רפרפתי וראיתי שם סקירה של מקורות מרובים מהמקרא, דרך גמרא, ראשונים ועד ימינו. עניתי: למה לי קרא? סברא הוא! החוברת הינה תעודת עניות ליהדות בכלל ולציונות הדתית בפרט. וכי עלי לנבור בתורה כדי להוכיח משהו כה מובן מאליו שיש להגן על המדינה בה אני חי – ועוד מדינת היהודים?! משיחות שהיו לי עם חב"דניקים משיחיסטים, הבנתי שבעזרת מניפולציה של מקורות ניתן להוכיח כל דבר ממש ממ"ש. כידוע, ניתן לטהר שרץ בק"נ (150) טעמים, וכך גם לטמא את הטהור. העוגן אם כך, אינו התורה עצמה אלא השכל הישר. דרך ארץ.

חווית לימוד

לומד פרק רמב"ם יומי ב"משנה תורה" ועוד שני פרקי משנה.
אתמול נזקקתי לפירושו של הרמב"ם (בתרגומו של הרב קאפח).
אני לא יודע אם זה בגלל השעה המאוחרת, אך לעתים אני חש איך הוא חשב עלי ומדבר אלי. ממש כך. מושיט יד מעבר לתהום של 800 שנה.
עידן אחר. אני בישראל המודרנית והוא פליט נודד, בן לעם נרדף.
גם הוא נתקל בקשיים ולכן החליט לכתוב ביאורים עבור חפצי ה' שיבואו אחריו.
תראו איך המורה אומר לתלמיד, כלומר לי:

- "כבר הודעתיך..."
- "ואם הבנת מה שקדם בהלכה שלפני זו, יתבאר לך כל מה שאמרנו"
- "זה פשוט ומובן. ומה שאתה צריך לזכור תמיד ולא הצטרך לחזור עליו בכל מקום..."

ומה אנו לומדים במשניות היום? הלכות נגעים וצרעת שכבר כ 2000 שנה לא הופיעו. אך שנינו, מורה ותלמיד, צועדים לתוך ההיסטוריה ומתחברים למורים שקדמו לנו אלפי שנים.
הזכרתי תהום? והנה מתוכי עולה הבנה חדשה לפסוקים הראשונים בתורה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר.

גילוי "סודות" התורה לילדים או איך ללמד אותם אגדות חז"ל

לאחרונה למדתי עם בתי (כמעט בת 9) לקראת בוחן בפרשת "בשלח". תוך כדי קריאה על המן, "פתאום" היא החלה לספר לי כיצד הוא נמס בשמש והופך לנהרות, ונאכל ע"י בע"ח ואח"כ ע"י הגויים. הופתעתי. מדובר בפירוש רש"י, אך בתי לא הבדילה בינו ובין כתוב עצמו:

חם השמש ונמס -
הנשאר בשדה נמוח ונעשה נחלים ושותין ממנו אילים וצבאים ואומות העולם צדין מהם וטועמין בהם טעם מן ויודעין מה שבחן של ישראל (מכילתא).

מאחר ואני אמון על גישתו של הרמב"ם והראשונים בפירוש מדרשים ואגדות חז"ל לא התלהבתי, בלשון מעטה, מהגשת מדרש כפשוטו וללא "דרישתו" כראוי. אינני יודע אם המורה עצמה מאמינה ב"פשט" של המדרש או לא, אך אני דוגל בעיקרון שלא צריך להרבות בניסים (בבחינת לא דייך מה שהתורה סיפרה שאתה ממציא לך סיפורים אחרים) שכן זה הופך את ה' לדאוס-אקס-מכינה ( deus ex machina) שתפקידו להתיר את סבך בעיותיו של האדם.

בנוסף לכך, הילדים לא כה תמימים כפי שניתן לחשוב. בשנה שעברה, מורה אחרת סיפרה במסגרת פרשת נח שעד שנולד נח, אצבעותיהם של בני האדם לא היו פרודות. היא כמובן הסתמכה על מדרש אבכיר (והדבר מופיע גם בניסוחים אחרים, ראו כאן)

כל הנולדים קודם נח היו ידיהם אדוקות שלימות מבלי פירוד וחילוק אצבעות, כי לא היו צריכים לעבוד אדמה, ונח נולד עם חתוך אצבעות, ומזה הבין למך שיהיה זה צריך לכך לעבודת אדמה.

אלא שהפעם, הבת שלי לא קיבלה זאת בהבנה יתרה (היא כבר ראתה את העונה הראשונה של "היה היה" כך שיש לה מושג שבני אדם לא השתנו כבר אלפי שנים). אתמול, לפני השינה, נזכרנו בזה שוב ואז התאמת לי מה שחששתי ממנו. היא די זלזלה בסיפור הזה, ואפילו כשאמרתי לה שחז"ל סיפרו אותו היא לא גילתה הבנה ולדעתה הם בדו אותו "סתם כך"! כעת אני נדרש לחזור ולבנות לילדי "אמונת חכמים" מושכלת יותר. קרי, גם אם לא מבינים אותן במבט ראשון, האגדות מכילות גרעין של אמת. יש לשלב הסבר גם על התושב"ע בכלל ומיהם חז"ל וכו' וכו'. יש להודות שאלו נושאים שגם למבוגרים קשה עמם.

חתן פרס ישראל לרב אהרן ליכטנשטיין

http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/556/801.html?hp=11&cat=1102

בד"כ בתכניות פופוליטיות מביאים איזה דתי שהוא גם מדען ואז שואלים אותו את שאלת המחץ: "איך המדע מסתדר עם האמונה שלך?" ואז הדתי הנראה מדושן עונג, נכנס לדו שיח פרימיטיבי עם החילוני. למי שלא יודע, אז בעיית תורה- מדע נדושה כבר בימי הביניים, כאשר המדע (האריסטוטלי) היה הרבה יותר בעייתי. למעשה הבעיה תמיד הייתה התורה ומקומה של התרבות הכללית. היום כשהמדע איבד הרבה מהקשרו התרבותי-פילוסופי ה"בעיה" שלו התפוגגה (למעט באי אלו מגזרים שנלחמים את מלחמות האתמול ואכמ"ל)

הרב ליכטנשטיין הוא דר' ומרצה לספרות אנגלית. הוא לא מתמודד עם משוואה או תופעה סתמית, אלא עם מרכז העצבים של התרבות המערבית (לפחות בגרסה האנגלו-אמריקאית שלה). זוהי תרבות שהרבה ממנה מנוגד לתורה, ויש ערכים שאינם מסתדרים עם ההלכה. ובכל זאת הוא שם ואף שואב השראה ממנה לדרכו האמונית.

ועם זאת, וייתכן בזכות זאת, הוא מגדולי מלמדי היהדות בדורנו. יצא לי להכיר כמה מתלמידיו, כאנשים יראי שמיים ותלמיד חכמים שאינם מסתגרים בבית המדרש אלא משתלבים בכל רבדי החברה.

פרשת כי-תשא תשע"ד: על י"ג מידות כתשתית לתורה

בפרשה מתואר המשך ההתגלות בסיני :

יב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי.  יג וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.  יד וַיֹּאמַר  פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ.  טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו  אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.  טז וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  {פ}….
וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה.  ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.  ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.  ח וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.  ט וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.

למרות שהמידות נגלו לאחר מעשה העגל, ולכאורה בגללו, הן מהוות נדבך חשוב במפגש עם אלוהים. במסכת ראש השנה יז'/ב רבי יוחנן אומר:

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה.

 נראה שזה המקור לומר את שלוש עשרה המידות בתפילת תחנון ובתעניות. אמירתן מהווה פתח למחילה. כיצד? הרי לא ייתכן שעצם מלמול "כסדר הזה" תביא מחילה – זה כמו כישוף.

בעבר כבר הבאתי את דברי הרמב"ם על כך ששלוש עשרה המידות הן התשתית של התורה. אני רוצה להביא ניסוח מודרני לרעיון הזה מפי הרב אליעזר ברקוביץ [1]:

"המידות" הן כמובן תכונות הייחוס של אלוהים, אותן תכונות שלו הבאות לידי ביטוי ביחסיו עם העולם. משמעותן העליונה היא שהן מהתוות את הדפוס המקורי לכל מערכת יחסים עלי אדמות

המפגש מגלה לא רק את העניין האלוהי באדם אלא גם את דרישותיו של אלוהים ממנו. תכונות הייחוס (הבאות לידי ביטוי בי"ג מידות הרחמים) הן חוק האלוהים לאדם... חפצו של אלוהים הוא חוק עבור האדם. מאחר שכל התגלות היא מעורבות אלוהית בענייני האדם ומאחר שכל מעורבות היא אישור למהותם של הדברים שאלוהים חפץ בהם (כפראפרזה על דברי ירמיהו: "כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ; כי באלה חפצתי, נאם ה'"), אי-אפשר להפריד בין התגלות לחוק.

על פי רא"ב, ההתגלות מהווה את הפרדיגמה לכל היחסים בין אלוהים לאדם (ובין האדם לסביבה שלו). כאשר משה שומע את י"ג המידות, הוא מבין שזה מה שאלוהים רוצה ממנו – שנתדמה אליו: 

המופת לכל המפגשים הוא מפגש האדם עם האלוהים. אלוהים פוגש את האחר מתוך עניין ומעורבות ... פגישת האחר לאור דמות המופת של כל המפגשים היא אקט של שותפות יצירתית מתוך מעורבות אכפתית. זוהי מהותו של אורח חיים דתי. זהו מושג חיקוי האל, שאפלטון הכניס לחשיבה המערבית.

כעת מובן מדוע יש לומר את המידות בעת צרה.

מדובר במהלך של תשובה בו אנו נזכרים בהתגלות המקורית (לאחר החטא המשמעותי הראשון שלנו כעם) וכן את ההתנהגות הנדרשת מאתנו כלפי הזולת. הליכה בדרכי ה' שרובם רחמים תשקם את החברה בה אנו חיים ותחזיר אותנו להשגחתו  - שאינה אלא חוקיו. 

הציונות הדתית מבעד עיניו של הרב יהודה עמיטל

לא מכבר סיימתי לקרוא את ספרו של אלישיב ריכנר על הרב יהודה עמיטל זצ"ל. אני מודה שישנם שני דברים שחסרים לי בתור אחד שלא למד בישיבה:

א. לימוד מעמיק של גמרא;
ב. שהייה לאורך זמן בנוכחות אדם שהתורה היא כל חייו – כדוגמת הרב עמיטל.

על תורתו של הרב כתבתי כבר בעבר, ועתה הספר גם סיפק לי הצצה לדרכו בציונות הדתית (צ"ד) ועל התפתחותה. לא נולדתי דתי (כפי שכתבתי כאן) ולכן התבוננתי על הצ"ד מבחוץ. ובכל זאת מאחר שבאתי מבית ימני וציוני ועוד גדלתי בבאר-שבע (שהינה עיר מסורתית ולא חילונית באופן בוטה) בשנות ה 80 הרי ששפטתי את הצ"ד לאור שני עקרונות פשוטים: שירות צבאי ואי התפשרות על חלקי מולדת. ואכן אני זוכר את שני הדגלים הללו בתעמולת הבחירות של המפד"ל דאז. (אגב, ההוגה של ישיבות ההסדר היה הרב עמיטל).

אם ישנה איזו אמירה שמרחפת מעל כל הספר, לדעתי היא מגולמת בתשובתו של הרב עמיטל לאבא קובנר על אמונתו לאחר השואה:

קובנר שאל את הרב עמיטל איך הוא יכול להמשיך להאמין באלוקים לאחר השואה, והרב עמיטל שאל אותו איך הוא יכול להמשיך להאמין באדם. "אני מאמין בקב"ה", אמר הרב לקובנר. "איני יכול להבינו. אבל אנו אמורים להבין את האדם."

על האמת – כעקרון ההתמדה במציאות

התכוונתי להביא את ביאורו של הרב אליעזר ברקוביץ על מושג ה"אמת" במקרא (מתוך ספרו Man and God). אך הנה הרב יואל בן –נון עשה סקירה ממצה של הפסוקים באתר שלו. כל מה שנותר לי אלו ההבהרות של הרב ברקוביץ:

ה"אמת" המקראית איננה מושג מופשט מתחום האפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) כפי משמעותו בעברית המודרנית (כמו truth). זו היא מידה ששייכת לתחום המוסרי (בדומה למושג משפט). פירושה הוא יציבות, קביעות ובטחון. המושג "נאמן" [1] (ששמר על משמעותו המקורית) נגזר ממנה ומדובר במישהו שניתן לסמוך עליו. את ההיגד המפורסם בחבקוק "צדיק באמונתו יחיה" יש לפרש בהקשרו האמיתי :

עַל-מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל-מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה-יְדַבֶּר-בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל-תּוֹכַחְתִּי. וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה וַיֹּאמֶר כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל-הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ.  כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם -יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה-לוֹ כִּי-בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר. הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא-יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.

הנביא מחכה בסבלנות שחזיונו (על נפילת בבל - הכשדים) יתממש. ה' מודיע לו שהוא לא יכזב, ואף על פי כן יש את אלו שמתעלפים (שיכול אותיות של עֻפְּלָה )  (נחלשים). אך הצדיק חי באמונתו – בנאמנות שלו בה'. אך מדוע הוא צדיק? נראה שלא מדובר רק בנאמנות לה' אלא גם לזולת, וזאת ההיפך מזה ש"לא ישרה נפשו" – הוא לא ישר כלפי בני האדם.

פרשת משפטים תשע"ד – מהו משפט?

בתחילת הפרשה משה מצווה

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.

מקובל לחשוב ופרש את מושג המשפט כ justice. אפילו בעברית המודרנית מדובר במושג הנרדף לצדק. בעקבות הרב אליעזר ברקוביץ אני מעוניין להביא פה ראייה יותר רחבה של המושג הזה במקרא.

1. "משפט" כדרך התנהגות אופיינית של אדם או קבוצה:

בכיבוש יריחו נאמר על סיבוב הכהנים סביב החומות:

וַיָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי פַּעַם אַחַת וַיָּשֻׁבוּ הַמַּחֲנֶה כֹּה עָשׂוּ שֵׁשֶׁת יָמִים.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים. 

אחזיה מלך ישראל מזהה את אליהו הנביא באמצעות התיאור שנותנים עבדיו:

וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם--מֶה מִשְׁפַּט הָאִישׁ, אֲשֶׁר עָלָה לִקְרַאתְכֶם; וַיְדַבֵּר אֲלֵיכֶם, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר, וְאֵזוֹר עוֹר, אָזוּר בְּמָתְנָיו; וַיֹּאמַר, אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא.

2. "משפט" כמהלך של הצלה

שמ"א כד' (דברי דוד אל שאול שרדף אחריו):

וְהָיָה ה' לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת-רִיבִי, וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ.

שמ"ב: יח' (לאחר מות אבשלום)

וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי-שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל-הַקָּמִים עָלֶיךָ

ישעיהו א:

רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ. 
לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה.

ירמיהו כא':

וּלְבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה, שִׁמְעוּ דְּבַר-ה' .  בֵּית דָּוִד, כֹּה אָמַר ה', דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט, וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק:  פֶּן-תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי, וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה, מִפְּנֵי, רֹעַ מעלליהם (מַעַלְלֵיכֶם).

תהלים קמו':

עֹשֶׂה מִשְׁפָּט, לָעֲשׁוּקִים--נֹתֵן לֶחֶם, לָרְעֵבִים;    ה' , מַתִּיר אֲסוּרִים.
ה' , פֹּקֵחַ עִוְרִים--יְהוָה, זֹקֵף כְּפוּפִים;    יְהוָה, אֹהֵב צַדִּיקִים.
יְהוָה, שֹׁמֵר אֶת-גֵּרִים--יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד;    וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת.

בנוסף לכך, המנהיגים שקמו לאחר תקופת יהושע נקראו "שופטים", וזאת כמעט ללא אזכור שהם אמנם שפטו במובן המקובל של המלה. שופטים ב':

וַיָּקֶם ה' שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם… וְכִי-הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה' עִם-הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט כִּי-יִנָּחֵם ה' מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם

3. "משפט" יחד עם מושגים אחרים

ירמיהו ט:

כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-יְהוָה.

הושע ב':

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה' .

שלל ההופעות הללו של המושג "משפט" על הציר בין צדק לרחמים וחסד מצביעות על כך שלא מדובר בעשיית צדק גרידא, אלא על דבר יותר מורכב. נבחן הופעה נוספת של המושג בישעיהו מ':

מִי-מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ, עֲפַר הָאָרֶץ;
וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם.
מִי-תִכֵּן אֶת-רוּחַ, ה' ; וְאִישׁ, עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ.
אֶת-מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ, וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט;
וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת, וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ.

הנביא מתאר את פעולותיו המדודות של האל ביקום. ועל כך כותב רא"ב:

איזה פירוש יכול להיות ל"משפט" בהקשר זה? נדמה שאין זה מושג מוסרי או משפטי… "משפט" מתקשר לעצה, לדעת ותבונה…
מדידת המים ועפר הארץ, כינון גבולות השמיים שקילת ההרים והגבעות אינם רק תיאור פיוטי של הקב"ה המשתעשע עם הצעצוע שלו – היקום. המדידה והשקילה הללו לכונן את עקרון האיזון בין חלקיו השונים של היקום; עניינן קביעת הפרופורציה המתאימה בין הכוחות המתחרים, זו שבלעדיה לא תחזיק בריאתו אל אלוהים מעמד ותחת זאת תדרדר בחזרה לתוהו ובוהו הבראשיתי…
מעשה מעיין זה בקרב בני אדם מצריך בד"כ עצה, דעת ותבונה. זוהי הדרך שבה יצר אלוהים את היקום והדרך שבה עשה זאת היא החוק של היקום.

אם נזכור שמשפט מופיע גם כפעולת הצלה לחלשים נבין את דבריו הבאים:

או אז נאמר ש"משפט" במקרה זה פירושו העיקרון הקוסמי של איזון והרמוניה הדרושים למען שימור הבריאה…
אם אדם חפץ חיים עליו להיווכח בהשלכות המשפט הקוסמי בתחום קיומו שלו ולשתף עמן פעולה. …

הרעיון זוכה לביטוי בהיר יותר אצל ירמיהו (פרק ח'). אלוהים המלין כל ישראל שחזר לסורו, אומר באמצעות הנביא את הדברים האלה:

גַּם-חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם, יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ,
וְתֹר וסוס (וְסִיס) וְעָגוּר, שָׁמְרוּ אֶת-עֵת בֹּאָנָה;
וְעַמִּי--לֹא יָדְעוּ, אֵת מִשְׁפַּט ה'.

משפט אלוהים הוא עיקרון קוסמי של יחסי גומלין שקולים ומאוזנים החל על החיים בכללותם.. הציפורים יודות את מועדיהן, הן חשות את הסדר ואת היחסים ההדדיים בטבע ולפיכך הן יודעות גם מתי לבוא ומתי לצאת לדרכן; אולם עם ישראל אינו מכיר בכך שאותו משפט שורר גם החיי הרוח של העולם.

בחזרה לפרשתנו, על המשפטים במרחב האנושי:

כיצד ננסח את העיקרון הקוסמי הזה של משפט בהתגלמותו בזירת היחסים שבין בני האדם? האין מדובר גם כאן בשקילה ומדידה של תביעות, של דחפים ושל רצונות באיזון השלם ובהבאתו לכדי הרמוניה למען שימורו ותפקודו כפי שהייתה התוכנית האלוהית? צדק וחוק כמוהם כמשפט אלוהים במעשה הבריאה: הלימות הנקבעת לא ע"י שיקולים מופשטים אלא לנוכח המציאות של הקיום האנושי והמשרתת את שימור החיים כך שתהיה להם משמעות… משפט נעשה לא כדי שישרור צדק אלא כדי שישררו החיים; הוא נעשה מתוך דאגה למצב מוחשי שבו החיים נתונים בסכנה ויש להצילם. [1]

משפט אם כן, הוא פעולת איזון המתמדת [2] המאפשרת חיים ביקום. על מנת שישרור משפט בחברה האנושית (כלומר תנאי הכרחי לקיום החיים) יש ללמוד את משפטו של ה', וממנו לגזור את משפטי האדם. לכל חברה, ולכל אדם משפטים על פיהם הוא חי. ומכאן גם נובע הזיהוי של משפט עם התנהגות אופיינית.

במקום אחר (ויקרא יח') משה אומר :

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ.  אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ, לָלֶכֶת בָּהֶם:  אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם:  אֲנִי ה' . [3]

 

הערות

---

[1] יש כאן יותר משמץ של רמז לדרכו של רא"ב בהלכה. הוא דרש שההלכה תהלום את החיים המשתנים ולא תהיה חוק קר מתוך ספרים ישנים. ראו NOT IN HEAVEN THE NATURE AND FUNCTION OF JEWISH LAW

[2] בע"ה הביא גם ביאור על עקרון ה"אמת" המקרא.

[3] לא מכבר פרסם הרב יובל שרלו דוגמא למשפט כזה. בדין תורה שהוא ישב בו, פסק לטובת איש עשיר שהתדיין מול איש עני. לאחר הדין, הדיינים שכנעו את העשיר לחמול ואף למחול.

פרשת כי-תשא תשע"ד: על י"ג מידות כתשתית לתורה

בפרשה מתואר המשך ההתגלות בסיני :

יב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי.  יג וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.  יד וַיֹּאמַר  פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ.  טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו  אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.  טז וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  {פ}
….

וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה.  ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.  ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.  ח וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.  ט וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.

למרות שהמידות נגלו לאחר מעשה העגל, ולכאורה בגללו, הן מהוות נדבך חשוב במפגש עם אלוהים. במסכת ראש השנה יז'/ב רבי יוחנן אומר:

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה.

נראה שזה המקור לומר את שלוש עשרה המידות בתפילת תחנון ובתעניות. אמירתן מהווה פתח למחילה. כיצד? הרי לא ייתכן שעצם מלמול "כסדר הזה" תביא מחילה – זה כמו כישוף.

בעבר כבר הבאתי את דברי הרמב"ם על כך ששלוש עשרה המידות הן התשתית של התורה. אני רוצה להביא ניסוח מודרני לרעיון הזה מפי הרב אליעזר ברקוביץ [1]:

"המידות" הן כמובן תכונות הייחוס של אלוהים, אותן תכונות שלו הבאות לידי ביטוי ביחסיו עם העולם. משמעותן העליונה היא שהן מהתוות את הדפוס המקורי לכל מערכת יחסים עלי אדמות

המפגש מגלה לא רק את העניין האלוהי באדם אלא גם את דרישותיו של אלוהים ממנו. תכונות הייחוס (הבאות לידי ביטוי בי"ג מידות הרחמים) הן חוק האלוהים לאדם... חפצו של אלוהים הוא חוק עבור האדם. מאחר שכל התגלות היא מעורבות אלוהית בענייני האדם ומאחר שכל מעורבות היא אישור למהותם של הדברים שאלוהים חפץ בהם (כפראפרזה על דברי ירמיהו: "כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ; כי באלה חפצתי, נאם ה'"), אי-אפשר להפריד בין התגלות לחוק.

על פי רא"ב, ההתגלות מהווה את הפרדיגמה לכל היחסים בין אלוהים לאדם (ובין האדם לסביבה שלו). כאשר משה שומע את י"ג המידות, הוא מבין שזה מה שאלוהים רוצה ממנו – שנדמה אליו:

המופת לכל המפגשים הוא מפגש האדם עם האלוהים. אלוהים פוגש את האחר מתוך עניין ומעורבות ... פגישת האחר לאור דמות המופת של כל המפגשים היא אקט של שותפות יצירתית מתוך מעורבות אכפתית. זוהי מהותו של אורח חיים דתי. זהו מושג חיקוי האל, שאפלטון הכניס לחשיבה המערבית.

כעת מובן מדוע יש לומר את המידות בעת צרה.
מדובר במהלך של תשובה בו אנו נזכרים בהתגלות המקורית (לאחר החטא המשמעותי הראשון שלנו כעם) וכן את ההתנהגות הנדרשת מאתנו כלפי הזולת. הליכה בדרכי ה' שרובם רחמים תשקם את החברה בה אנו חיים ותחזיר אותנו להשגחתו  - שאינה אלא חוקיו.

הערות

---

[1] מתוך תרגום של "אלוהים אדם והיסטוריה" מובא גם ב"מאמרים על יסודות היהדות" (ברשומה זו אני מביא את הדברים שלא לפי סדרם המקורי)

מעניין הוא שרא"ב ביקר את הרמב"ם על שכלתנותו, אך כפי שהעיר מנחם קלנר כאן:

ברקוביץ פותח את דיונו בהתקפה חריפה על הרמב"ם ואומר שספרו זה הוא חיבור של פילוסופיה יהודית ברוח רבי יהודה הלוי, "היהודי ביותר מבין הפילוסופים היהודיים"; אך במובנים רבים העמדות הספציפיות שהוא מציג ומבסס בספר זה קרובות יותר לרמב"ם מאשר לרבי יהודה הלוי…

פרשת ויצא תשע"ד: ירידה מהסולם

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.  וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ….
וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.

מה משמעות החלום הזה?

במו"נ א/טו' הרמב"ם מפרש את החלום כמתאר את מצבם של הנביאים:

…על הסולם אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון על הארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שהוא משיג בהכרח את מי שעליו, מכיוון שהוא קבוע ומתמיד בראש הסולם, וברור שמה שאני אומר "עליו" הוא על דרך המשל הזה שהומשל. ומלאכי אלהים(בראשית כ"ח, 12) הם הנביאים, אשר נאמר עליהם בבירור: וישלח מלאך (במדבר כ', 16); ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (שופטים ב', 1).
מה מושלם דברו עולים ויורדים: העלִיָה לפני הירידה, כי אחרי העליה וההגעה אל שלב ידוע של הסולם, תבוא הירידה עם הצו שקיבל להנהיג את אנשי הארץ וללמדם. דבר זה מכנים בשם ירידה…

על פי הרמב"ם הנביאים עולים בסולם בהשגותיהם, אך אז הם מצווים לרדת ולהנהיג את יושבי הארץ. משמע, יעקב אבינו מקבל הוראה "לרדת". מדוע?

כבר ראינו בפרשת תולדות, שהברכות לא ממש הגיעו ליעקב אבינו. רש"י מביא:

"ישב אהלים" - אהלו של שם ואהלו של עבר

כלומר לומד "תורה". יעקב בחר להתעמק בהגות פילוסופית - דתית. וכמו שם ועבר לפניו, נראה שהוא לא פעל בזירה הציבורית*. מבחינת דרכו של אברהם, חזרה לאוהלי שם ועבר היא נסיגה. עצם העובדה שה' ראה לנכון לכרות ברית עם אברהם, היא העדות לכך שדרכם של שם ועבר נכשלה. העולם המשיך להתדרדר, למרות שהצדיקים הללו חיו בקרבו. זאת למעשה הסיבה שמלכתחילה יצחק רצה לברך את עשיו הפעיל. יעקב היה אדם פסיבי שנפעל ע"י אמו.

נמצא שעל פי הרמב"ם כל הזמן הזה יעקב עלה בסולם, ועתה חייבת לבוא הירידה – פעולה בקרב בני אדם. אמנם, כאשר הוא נשלח לפדן ארם, יצחק מברך אותו בברכת אברהם, אך חלום הסולם מודיע לו שהברכות עדיין תלויות במעשיו. ואמנם אנו יודעים שיעקב לא היה בטוח שה' ישמור עליו (בפרשת וישלח ).

הפעולה בקרב בני האדם היא המאפיינת את אברהם. ועם זאת החידוש העיקרי של אברהם והאבות הוא ההבנה שיש ליצור אומה שלמה שמתפקדת כמו המלאכים בסולם (מו"נ ג/נ"א): 

כי באשר לארבעה אלה, האבות ומשה רבנו, התברר שהתאחדו עם האל, כלומר השיגוהו ואהבוהו, כמו שמעידים הכתובים. כן השגחת האל עליהם ועל צאצאיהם אחריהם רבה. עם זאת עוסקים היו בהנהגת האנשים, בריבוי הממון ובהשתדלות למען הקניין. לדעתי זאת ראיה שעשו מעשים אלה באיבריהם בלבד בשעה ששכליהם לא פסקו מהיות לפניו יתעלה…. הוא שבכל המעשׂים האלה מטרתם היתה להתקרב אליו יתעלה. ואיזו התקרבות! שכּן תכלית מאמציהם במשך קיומם היתה להביא לידי מציאות אומה היודעת את האל ועובדת אותו: [ וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.]  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו. (בראשית י"ח, 19). התברר לך אפוא שתכלית כל מעשׂיהם היתה מופנית להפיץ את ייחוד השֵם בעולם ולהדריך את בני-אדם לאהוב אותו יתעלה.

ועל פי ההסבר הנ"ל של הרמב"ם, הרי שה"ירידה" של הנביאים הופכת אותם למלאכיו - שלוחיו של אלוהים. המהלך השלם הוא העלייה בסולם לצורך ירידה, ובכך להשפיע על אחרים לעלות ולרדת בתורם. זהו גם תפקידו של עם ישראל, לעלות באמצעות התורה, אך תמיד לרדת ובכך להציב סולם לכל באי העולם לעלות אל ה'.

---

* הרי למעט הזכרתם בשושלות היוחסין לא ידוע דבר על מעלליהם של שם ועבר. ועם זאת ניכר מברכותיו של נח ששם הוא הבן "הצדיק".

פרשת לך-לך תשע"ד: על ברכת אברהם

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.

רש"י מביא מקטע מדיון במסכת פסחים, דף קיז/ב:

ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב יכול יהו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן

כלומר, למרות שבברכה הראשונה בעמידה ה' מוזכר כ"אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, הברכה מסתיימת רק בא"י אמה"ע מגן אברהם.

רש"י כידוע נוהג להביא את פשט הדברים, אז כיצד זה "פשט" שהקב"ה מודיע לאברהם ששמו יחתום ברכה שתתוקן רק כ-1500 – 2000 שנה מאוחר יותר?

כדי להבין זאת יש לפנות אל ביאורו של הרש"ר הירש על פרשת בראשית (דורו של אנוש):

אז הוחל לקרא בשם ה' - והפירוש ששמעתי מפי מורי ורבי החכם ברנייס זצ"ל הוא בלא ספק הנכון, הקריאה בשם ה' היתה זכות בימי אברהם, סימן תשובה לדור. היא בישרה את ראשית התיקון, אחרי ששם ה' נשכח מלב הבריות. אך בדור אנוש היא בישרה את ראשית ההשחתה, בדור זה הורגש הצורך לראשונה לקרא בשם ה'. עד אז היה זה מיותר, כדרך שעתיד הוא להיות מיותר "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי"... האדם ירד לדרגת אנוש, והביא על העולם מחלה אנושה, שכן הוא החל לשכוח את שם ה', את היחס המיוחד שבין ה' לאדם...

אברהם לא גילה את "קיומו" של ה' – אלא את היכולת לחיות בקשר עמו. "שם ה' " הוא נוכחות של ה' בחיי האדם (כבר עמדנו על הרעיון הזה כאן).

וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית-אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה.

מהי אותה קריאה בשם? אנו אומרים זאת כל בוקר בתפילה:

הוֹדוּ לַיהוָה, קִרְאוּ בִשְׁמוֹ  הוֹדִיעוּ בָעַמִּים, עֲלִילֹתָיו.
שִׁירוּ לו זַמְּרוּ לו. שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאתָיו:

הקריאה בשם הינה ההכרה בפעולותיו בקרב בני אדם – וההודאה על כך. ללא ההכרה הזאת, אפשר חלילה לייחס את פעולותיו לכוחות אחרים (אלוהים) – וזהו המקור לאלילות (רש"ר הירש לעייל). כאשר אנו מכירים במעשיו של הקב"ה – בשמו – אנו מסוגלים גם להעניק לו "שם" של ממש.

וזוהי למעשה המהות של תפילת העמידה (ובעיקר שמונה-עשרה). כל הברכות חותמות בשמותיו של הקב"ה הנגלים לנו ממעשיו:

מָגֵן אַבְרָהָם
מְחַיֵּה הַמֵּתִים
הָאֵל הַקָּדוֹשׁ
חוֹנֵן הַדָּעַת
חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ
הָרוֹצֶה בִתְשׁוּבָה.
גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל.
רוֹפֵא חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים
מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים
מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים
בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם
מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה
הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן
הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת
הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם

(ייתכן שזה מקור המנהג לומר ברוך הוא וברוך שמו  בין "ברוך אתה ה' " לסיומת של הברכה – שכן היא שמו).

מכאן מובן מדוע הברכה הראשונה חותמת ב"מגן אברהם" – חז"ל מודיעים לנו שללא פועלו של אברהם לא היינו יודעים של-ה' יש בכלל שמות.

לא היינו יכולים להתפלל.

סיום ספרי העבודה והקורבנות לרמב"ם

במסגרת "רמב"ם יומי" סיימנו ללמוד את ספרי "העבודה" ו"הקורבנות" במשנה תורה. יש להודות שלאחר וכבר קראתי את "מורה נבוכים" (מו"נ), אני רק יכול להיות מלא הערכה כלפי פועלו של הרמב"ם. דעותיו בנושא טעמי מצוות קורבנות ידועות, ועיקרן לעקור עבודה זרה מישראל. לכאורה אפשר היה לראות בקורבנות ספיח היסטורי שמסיבות שונות לא ניתן למחקו [1]. אך הנה, הרמב"ם יורד לתוך אינסוף הפרטים של העבודה במקדש: בגדי כהנים, מידות הכלים, סדר העבודה, הלכות מעילה, קינים ועוד ועוד. אם הוא באמת חשב העבודה הזאת כבר לא רלוונטית, לא ניתן להבין כיצד הוא השקיע מאמץ כה כביר (ויחידאי) כדי לפרש ולהנהיר את ההלכות הללו. להלן גם נראה שהוא גם לא הצליח לתת טעמים לכל הפרטים הללו. יכול היה בנקל לכתוב "שולחן ערוך" עם ההלכות הנהוגות "בימינו".

על המתח בין הרמב"ם של המשנה תורה ובין המו"נ כתב הרב קוק ב"מאור האחד לדמות דיוקנו של הרמב"ם ז"ל". הוא תקף את אלו שכתבו שלא ייתכן שאדם אחד כתב הן את המו"נ ואת היד החזקה. דבריו גם נכונים כלפי אלו שחושבים שהרמב"ם כתב את ההלכות להמון העם בלבד, ואת דעותיו האמיתות, שהקורבנות בטלים, יש למצוא במו"נ:

מבקרים" עזי נפש היו בוודאי רוצים להפוך באמת את האישיות המוצקת הזאת לתמונה אגדית, אשר רק בדמיון המופרז יכול להיות לה מקום ולא במציאות הרגילה בהגבלתה. כי כיצד יכול המוח הרגיל לחשוב, שאותו הגאון התלמודי, אשר יצר את פירוש המשנה הנפלא, את ספר המצות ואת היד החזקה, עם כל מלא מרחבו ורוב פרטיו ודקדוקיו, הוא הוא אותו הפילוסוף הנשגב, המתרומם לאותה ההכללה וההפשטה העליונה המתגלה לנו במורה הנבוכים, והוא הוא אותו גדול הרפואה, שרשומו היה כל כך ניכר בזמנו בין אבירי הרופאים, ושאותות גדולתו ושקידתו גם במקצוע זה נשארו לדורות?…

הלא באחת יד היו מפרידים את היד החזקה מהמורה, באמרם, שאותו הפוסק הגדול, שעסק בכל כך אהבה ומסירות נפש בקביעת כל תג ותג שבתורה המעשית לכל פרטיה ודקדוקיה, לא יוכל להיות אותו הפילוסוף המתנשא לרום פסגת ההפשטה וההכללה של המחשבה האצילית, המרקיעה לשמי הבקורת והנתוח השכלי העליון, ובאחת יד היו מתרצים בזה את כל הדברים, שלפי ההשקפה השטחית הם נפגשים כמו סתירות בין אלה שתי היצירות הגדולות. ומזה אך צעד אחד להחליט, שגם הספר הגדול והמקיף הזה, היד החזקה, משנה התורה, גם הוא איננו מעשה יד פועל אחד, ורק הדמיון האגדי הוא שיחס אותו לרבי משה בן מיימון, ובאמת רק במשך דורות רבים נצטברו חלקים חלקים מעורכים שונים, עד אשר נצטרף מין "קאנון" מקיף זה. מה נקל יהיה להם אז לישב את כל הסתירות הנראות בין ספר המצות ובין החבור הגדול ובין פירוש המשנה לשניהם ובין חלקי החבור גופו, ולמה להם לנוד אחרי החדושים והפלפולים הרבים, אשר העלו המפרשים השונים, במשך דורות רבים, איך לישר את הדברים?

יום כיפורים תשע"ד - יהי רצון

לקראת יום כיפור, בו אנו פוגשים את עצמנו עם יהוה, שהוא הקיום והוא ההוויה.
הכהן הגדול מתפלל שם בהיכל אחר שיצא (מקודש הקודשים), תפילה קצרה--שלא להבעית את העם, שמא יאמרו מת בהיכל:

וכך היה מתפלל: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו--
שאם הייתה שנה זו שחונה, תהיה גשומה;
ולא יסור שבט, מבית יהודה;
ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה,
ואל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים.

בקשות פשוטות, והרמב"ם שמלמד אותנו את דרך האמצע בחיים מפרש אותם:

... היה מתפלל שימצע ה' את אויר שנה זו, וזו טובה גדולה כללית לאדם ולבהמה, כי כשמזג האויר ממוצע מבריאים גופות החולים, ומתמדת בראיות הבריאים...
... מתפלל בהתמדת שלטון הצדק והאמת, וזהו תכלית הכל.
... שיצליח ה' לכל אדם בעבודתו, ושיצליחו עסקיו ומסחרו כדי שלא יצטרך לשאול ולבקש מזולתו.
… ואל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים, לפי שאינם מתפללים אלא להתמדת השמש

מבקשים בריאות, ומזג אוויר נוח.
ממשלת צדק ואמת (אמת = אמינה ולא תזזיתית) - לא צדקה.
לא להיות תלויים בחסדי אחרים, אלא רק בעמלנו.

ומהי תפילת עוברי דרכים? אלו שמבקשים שלא ירד גשם בגלל עסקיהם האישיים.

כולנו עוברי דרכים בעולם הזה ורובנו רואים רק את השביל שלנו, ואת הרגע המידי.
נבקש שגם כשקשה לנו והזיזו לנו את הגבינה, נצליח לזכור שאנו חלק מרקמה אחת. נתחשב בזולת, שהצרכים והרצונות שלנו לא יבואו על חשבונו.

גשמי קיץ (4)

את הרשומה הקודמת סיימתי עם סקירה קצרה שהציגה את כישלון המלוכה בישראל, שנבעה מהפיכת השלטון למטרה במקום אמצעי. הכישלון הזה לא שייך לעם ישראל בלבד, אלא הוא חלק מדברי ימי כלל האנושות. כבעלי תודעה היסטורית, אפשר לראות בנקל שחיים ברפובליקה עם ממשלה נבחרת עדיפים לאין ערוך על פני מדינות עם שלטון ריכוזי. כזה הוא המצב ב – 200 שנה האחרונות. לא בכדי שבמערב הייתה התפתחות מדינית שביטלה בפועל (דה-פאקטו) את מוסד המלוכה.

לאור זאת יש לשאול שוב: לאור הניסיון המצטבר של האנושות האמנם יש חובה (היום) למנות מלך כפי שהיה נהוג בעבר, על כל גינוניו וסמכויותיו שבכוחן להשחית? האם יש מקום למדינה ריכוזית?

גשמי קיץ (3)

רק כתוספת לעניין אחריות האישית שהעליתי ברשומה הקודמת: בפירושו לפרשת המלך, דון יצחק אברבנאל מביא את דעתו של הר"ן מדוע חטא העם ברצותו מלך (אמנם אברבנאל דוחה אותה , אך היא חשובה לדיון):

והדעת הד׳ הוא להר״ן שכתב שכפי השורה היה דבר המשפט התמידי מסור לשופטים  ועניין המלחמות מסור למלכים. שישראל חטאו  במה ששאלו מלך לשפוט, כי אלו שאלוהו סתם  או להילחם, לא היה רע בעיני ה׳ גם בעיני שמואל.

על פי הר"ן, טבעי הוא שצריך מנהיג כדי לאגד את העם ולנהל מלחמות עם אויביו. אך הסכנה היא כאשר המנהיג הזה מקבל לידיו גם סמכויות שיפוטיות, שעד כה היו מבוזרות בין השבטים. יש כאן, כאמור, מעיין התנערות של העם מהמנהיגים המקומיים ואף מאחריותו שלו לניהול ענייניו הפנימיים.

2. על דמות המלך (המשך מרשומה קודמת)

התורה מצווה בדברים יז:

יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. 

טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. 

כך פותחת התורה את הציווי להמליך מלך. עם זאת לא ניתן להתעלם מהנימה הביקורתית על "ככל הגויים". בד"כ בתורה, וביתר שאת בספר דברים שנכתב ערב הכניסה לארץ, הגויים נזכרים בהקשרים שליליים:

גשמי קיץ (2)

על רשומה הקודמת קיבלתי בפייסבוק מחברי יוסי בן-עוז תגובה כהאי לישנא:

1. אינני מסכים עם הנחות היסוד, הניתוח ובמיוחד לא עם האנלוגיה. קצת קשה לומר שרצון ה' הוא זה שהאומה תישאר תחת מבנה לאומי פרימיטיבי בתור אידיאל (לא פחות), וקשה יותר יהי לומר שהמבנה השטייטעלי הוא הלכתחילה הלאומי שלנו.
2. ראוי היה להתעמת (ולכל הפחות להזכיר) עם הציווי המפורש (המופיע בספר דברים) של שום תשים עליך מלך, המנויה בתרי"ג המצוות להרמב"ם, ולדעתו היא אף מדאורייתא.

 

1.  הנחות יסוד

 

המטרה: הפצת והשגת דעת ה'

בס"ד פרסם ד"ר חגי משגב לכבוד שבועות טור חשוב בבלוג שלו, בו מזכיר לקוראים מה מטרת התורה ועם ישראל. אמנם חגי לא אומר זאת, אך מדובר ב"דעת ה'":

כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי--כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'. (ירמיהו ט') [1]

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה'. (הושע ב')

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. (ישעיהו, יא')

המטרה העליונה היא אם כן השגת והפצת "דעת ה'" שבאה לידי ביטוי בהנהגה של צדק, משפט וצדקה. בעבור זה ניתנה התורה ובשביל זה עם ישראל קיים. כל התורה, וכל המצוות וכל המנהגים הינם אמצעי ( הכרחי! ) כדי להגיע לאותה דעת ה'. אין כאן "רוחניות" [2], בריחה למדבר או הקמת מסדרים, אלא חינוך. וזאת גם הסיבה שאברהם נבחר:

כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט

גשמי קיץ

השנה, יחד עם ה"גזרות הכלכליות" יורד גשם בשבועות. האם יש קשר?

בארץ ישראל השחונה כל גשם נחשב לברכה, וממהרים לברך על גשם זה. אך כאן צריך להיזהר. במקרא כבר מוזכר גשם בתקופת הקציר:

הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל-ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ.  וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה' וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה' וְאֶת-שְׁמוּאֵל.  וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל-נָמוּת  כִּי-יָסַפְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. (שמואל א/יב)

מעניין. על גשם בזמן קציר חיטים, העם מבקש "ואל נמות כי יספנו על כל חטאתינו". מדוע אפשר למות בגלל גשם בזמן הקציר? משום שהחיטה בשדה כבר יבשה ומוכנה לקצירה, וגשם יגרום לרטיבות וריקבון. מאמץ של שנה שלמה יכול לרדת לטמיון.

כיצד זה קשור ל"גזירות הכלכליות" הבאות עלינו "לטובה"?