Blogger Tips and TricksLatest Tips And TricksBlogger Tricks

יום שבת, 21 בפברואר 2009

שם האל (5) - לקרוא בשם יהוה

“לקרוא בשם יהוה” הוא ביטוי שכיח במקרא ובד”כ משמעותו לפנות אל האל בתפילה. את המשמעות המדוייקת ניתן ללמוד בספר שמות (פרקים לג’-לד’) כאשר משה, שנועד עם יהוה מייד לאחר חטא העגל, מבקש שתי בקשות: שיהוה יראה לו את דרכיו ושיראה לו את כבודו. הבקשה השנייה נדחתה במענה לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. הבקשה השנייה נענתה: אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָֹה לְפָנֶיךָ. זה די מפתיע לשמוע את האל אומר שהוא עצמו יקרא בשם יהוה. אם האל יודיע למשה ששמו יהוה, אזי לפסוק אין משמעות שכן משה כבר יודע זאת. כמו כן לא יהי כאן מענה לבקשתו של משה. הפירוש הנכון הוא שהאל אכן הראה את דרכיו למשה ע”י כך שהוא קרא בשם יהוה.

וַיֵּרֶד יְהוָֹה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָֹה:
וַיַּעֲבֹר יְהוָֹה עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָֹה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים:

שלוש-עשרה המידות הללו נקראות בצדק “תוארי הפעולה” (כפי שהרמב”ם קורא להם במורה נבוכים), שכן הן מתארות את דרכי האל, העקרונות שעל פיהם הוא מתיחס לאדם. כאשר הוא פועל על פי המידות הללו, שמו מתקיים בעולם. כפי שראינו ברשומות קודמות פעולותיו הן אלו שיוצרות את שְמותיו בקרב בני אדם. במובן זה, המידות הללו הן שמותיו של האל ולכן כאשר הוא מודיע למשה שהוא יקרא “בשם יהוה” הוא מציג אותן לפניו. לכן, האדם הפונה לאל קורא בשם יהוה, על מנת שיהוה “יפעיל” את שמו כלפיו:

אֱלֹהִים בְּשִׁמְךָ הוֹשִׁיעֵנִי וּבִגְבוּרָתְךָ תְדִינֵנִי: 
אֱלֹהִים שְׁמַע תְּפִלָּתִי הַאֲזִינָה לְאִמְרֵי-פִי: (תהילים נד’)

התפילה היא הישענות על הנהגתו של יהוה עם בני האדם. מי שמתפלל, קורא בשם יהוה זוכר את אותה השגחה שיצרה את השם בעבר, ותולה בה את תקוותיו לעתיד.
ברם ניתן לקרוא בשם יהוה לא רק בתפילה אלא גם כהכרזה, כפי שהאל עשה בפני משה. כאשר האדם עושה זאת, זוהי שירה של הלל או הודיה – כגון שירת האזינו של משה (דברים לב’):

כִּי שֵׁם יְהוָֹה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ:
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא:

בשירת פרידה זו משה קורא בשם יהוה כדי להזכיר לעם את השגחתו ורחמיו כלפי האדם.
הנביא ישעיהו (פרק יב’) מדבר על היום שבו חרון אפו של האל יופנה מישראל אל הגויים, ואז האל יהיה המנחם וגואל של ישראל:

וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיהֹוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ:  זַמְּרוּ יְהֹוָה כִּי גֵאוּת עָשָׂה (מיּדַעַת) [מוּדַעַת] זֹאת בְּכָל-הָאָרֶץ:

בהודיה קוראים בשם יהוה ע”י כך שמהללים את מעשיו שעל ידיהם הוא נודע בקרב בני האדם.

במונחים של הסדרה הראשונה כאשר האל “קורא בשם יהוה” הרי הוא מתגלה כיהוה אלהים. כאשר האדם קורא בשמו, זהו הצד השני של המטבע בו האדם מכיר ביהוה כאלהיו.

נראה כיצד בתהילים קטז’ מוזכרת קריאה בשם יהוה:

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי-מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא: 
וּבְשֵׁם-יְהֹוָה אֶקְרָא אָנָּה יְהֹוָה מַלְּטָה נַפְשִׁי: …

מָה-אָשִׁיב לַיהֹוָה כָּל-תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי: כּוֹס-יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא: …

לְךָ-אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא:

בחלק הראשון, הקריאה היא מתוך צרה ובשני הקטעים האחרים היא מתוך שמחה והודייה. בראשונה פונים אל יהוה מתוך חבלי המוות כי ממנו הישועה. בשנייה מזכירים את מעשה ההצלה תוך כדי זבח התודה.

ישנם מקרים כאשר עקב ייסורים או חטא, האדם אינו מסוגל לקרוא בשם יהוה. הנביא ישעיהו מתאר מקרה כזה (פרק סד’):

וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל-צִדְקֹתֵינוּ וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ: וְאֵין-קוֹרֵא בְשִׁמְךָ מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ כִּי-הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד-עֲוֹנֵנוּ:

אנו למדים שלקרוא בשם יהוה, פירושה גם התנערות ודביקות באל. האדם אינו יכול לעשות זאת כאשר האל מסתיר את פניו ומאפשר לו לנבול בחטאיו. מדוע? משום שהסתר הפנים הינו הסתר שמו של יהוה. כאשר האל מתרחק מהאדם אין גילוי של השגחה ומידותיו. כמו בימינו, ידוע שהזֵכר מדורות קודמים לא מספיק לאנשים כדי לקרוא בשמו בהווה. הרעיון הזה מאפשר להבין את תפילתו של נחמיה (פרק א’):

אָנָּא אֲדֹנָי תְּהִי נָא אָזְנְךָ-קַשֶּׁבֶת אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל-תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת-שְׁמֶךָ

"החפצים ליראה את שמך" הוא ביטוי מוזר. אם הם רוצים אז שיראו! אך אם רק רוצים אך במציאות לא יראים את שמו, כיצד ניתן לבקש מהאל שיענה לתפילתם?
נראה שמשהו מעבר לרצון שלהם לא מאפשר לממש את חפצם. לאור הפסוק הנ”ל מישעיהו, התשובה לכך היא פשטוה: הסתר פנים. יחד עם נחמיה רוב עם ישראל חי בגלות והשרידים הנותרים ביהודה סבלו רבות שכן חוֹמַת יְרוּשָׁלַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ. משרתי האל מתפללים בשעה קשה של הסתר פנים לחידוש השם ע”י תקומת ישראל. הם מבקשים כינון מחדש של השם שאותו יהיה ניתן לירוא.

מצב דומה מתואר בתהילים פרק פ’:

וְלֹא-נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּינוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא:

קיימת החלטה שלא לסגת מהאל. אך יחד עם זאת ישנה מניעה לקרוא ולהישען על שמו של יהוה. ולכן באה התפילה לאפשר לנו לקרוא בשמו.

יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה:

זוהי הקריאה בשם שהתנאי שלה הוא “תחיינו” בפסוק הקודם. ישנן עיתות של הסתר פנים, שאפילו אלו שרוצים לירוא את השם חייבים קודם להִחיות ע”י האל.

יום שלישי, 3 בפברואר 2009

שם האל (4) - השם הנקרא על ישראל

נעבור כעת לעם ישראל שהשם נמצא בקרבו. הניתוח של מזמורים ק"ב וע"ד ברשומה קודמת הראה עד כמה שמו וכבודו של יהוה קשור לגורלו ומעמדו של ישראל. כאשר המקדש נשרף והאל מתרחק מעמו שמו מחורף ומנואץ. כאשר הוא משקם את ציון, הוא מגלה את שמו מחדש ואז הוא מכובד ע"י הגויים. הנביא ישעיהו (פרק נ"ב) מבטא את הרעיון הזה:
וְעַתָּה מַה-לִּי-פֹה נְאֻם-יְהוָה כִּי-לֻקַּח עַמִּי חִנָּם מֹשְׁלָו יְהֵילִילוּ נְאֻם-יְהוָה וְתָמִיד כָּל-הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ. לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי-אֲנִי-הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי.

הנושא זהה לזה שבמזמורים הנ"ל: השפלת ישראל גורמת לשם יהוה להיות מנואץ. ראינו שיהוה כונן את שמו באמצעות גילויי השגחה - בעיקר ביציאת מצרים. אך כאשר הוא מסלק את ההגחה וישראל גולה "חינם" ישנו ליקוי של שמו. נדרש מעשה חדש של גאולה שלא רק משקם את ישראל, אך גם משקם את השם והמוניטין של יהוה. ולכן ביום ההוא הוא יתגלה "אני הוא".
הקשר בין ישראל לשמו של האל מבוטא באופן הכי ברור ע"י יהושע. בשעת משבר, כאשר עם ישראל ספג מפלה מידי תושבי העי, יהושוע פונה במלים אלו:

בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו. וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת-שְׁמֵנוּ מִן-הָאָרֶץ וּמַה-תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. (פרק ז')

השם הגדול של יהוה בהיסטוריה הוא בלתי נפרד משמם של ישראל. בפרק כו' של ספר דברים, האל מודיע את תוכניתו לגבי עם ישראל:

וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְו‍ֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

אם עשויה להיות אי הבנה על מי נסובים "התהילה ולשם והתפארת" - על העם או על יהוה, הרי שעל פי הנביא ירמיהו אין כל שאלה:

כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל-מָתְנֵי-אִישׁ, כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת-כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-בֵּית יְהוּדָה נְאֻם יְהוָה, לִהְיוֹת לִי לְעָם, וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת; וְלֹא, שָׁמֵעוּ.

מכאן ברור שעם ישראל הוא ה"שם התהילה והתפארת" של יהוה. ולא עוד אלא שהוא מדומה כאן ללבושו הבלתי נפרד של יהוה, שעל ידו הוא מופיע בעולם. כאמור, כל זאת נעשה על ידי גאולתו ושימורו של העם, ו"לתיתו עליון על כל הגויים". ישעיהו חוזר על הרעיון הזה בפרק ס"ג:

מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה, זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ; בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם, לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם...כֵּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ, לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת.

ולעתיד לבוא הוא מנבא שהגאולה העתידית תכונן שם חדש:

כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן; הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת, יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה, יִמְחֲאוּ-כָף. תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, תחת (וְתַחַת) הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת. (שם, נה')

לבסוף, ירמיהו שחש את אכזבתו של יהוה מישראל, שמעלו ביעודם להיות לו לשם, גם ניבא לעתיד לבוא (פרק לג'):

הִנְנִי מַעֲלֶה-לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא, וּרְפָאתִים; וְגִלֵּיתִי לָהֶם, עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. וַהֲשִׁבֹתִי אֶת-שְׁבוּת יְהוּדָה, וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל; וּבְנִתִים, כְּבָרִאשֹׁנָה. וְטִהַרְתִּים, מִכָּל-עֲו‍ֹנָם אֲשֶׁר חָטְאוּ-לִי; וְסָלַחְתִּי, לכול- (לְכָל-) עֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ-לִי, וַאֲשֶׁר, פָּשְׁעוּ בִי. וְהָיְתָה לִּי, לְשֵׁם שָׂשׂוֹן לִתְהִלָּה וּלְתִפְאֶרֶת, לְכֹל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ--אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ אֶת-כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה אוֹתָם, וּפָחֲדוּ וְרָגְזוּ עַל כָּל-הַטּוֹבָה וְעַל כָּל-הַשָּׁלוֹם, אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה לָּהּ.

יהוה יעשה לעצמו שם כנגד כל גויי הארץ שיפחדו וירגזו (מינוח דומה גם נמצא בשירת הים) ע"י הצלת עם ישראל והחזרתו למצבו הרגיל. נוכל לסכם במסקנה שתולדות עם ישראל מייצגים את שמו של האל. במובן מסויים ישראל הוא "שם" של יהוה. זוהי המשמעות העמוקה של קריאתו של יהושוע שציטטנו לעייל: אם עם ישראל יכרת, מה יהיה עם שמו הגדול של יהוה? בהקשר של ה"שם הגדול" הזה דוד המלך מתפלל:

וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ--אֲשֶׁר הָלְכוּ-אֱלֹהִים לִפְדּוֹת-לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם, וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ, מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם, גּוֹיִם וֵאלֹהָיו... וְיִגְדַּל שִׁמְךָ עַד-עוֹלָם, לֵאמֹר: יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהִים עַל-יִשְׂרָאֵל.

זוהי לא רק אמירה שיהוה צבאות הוא אלהי ישראל, אלא ששמו של האל - גילויו של האל בעולם - הוא יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהִים עַל-יִשְׂרָאֵל. בדברי הימים א פרק יז' התפילה מובאת בגירסה מכוונת יותר:

וְיִגְדַּל שִׁמְךָ עַד-עוֹלָם, לֵאמֹר--יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל.

כבר ראינו בסדרה הקודמת שלהיות אלהים פירושו להיות משגיח, מגונן ומציל. יהוה צבאות הוא שמו של מנהיג הבריאה כולה. אך "אלהי ישראל" הוא שמו בעולם כאשר הוא מרומם את ישראל וגואל אותם. על הקשר הזה בין שמו של יהוה בעולם וקורות עם ישראל נאמר בספר דברים:

וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ

יום שני, 2 בפברואר 2009

שם האל (3) - השם הנקרא על המיקדש ועל הנביא

במקרא נאמר על ישראל:
וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כ"ח).
הנביא ירמיהו אומר לאלקים: כִּי-נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת (פרק ט"ו), ועל בית המקדש ירמיהו אומר בשם האל:
וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. (שם פרק ז')
ניתן לפרש שפסוקים אלו מודיעים שישראל הוא עמו של יהוה, ירמיהו הוא נביא יהוה, והמקדש הוא ביתו של יהוה. אך פירוש זה הוא פשטני למדי, שכן, לדוגמא, אין זהות מידית בין להיות עמו של יהוה לכך ששמו נקרא על ישראל.
נמשיך באותו פרק בירמיהו בו הוא דן במקדש:

הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו--בְּעֵינֵיכֶם; גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה. כִּי לְכוּ-נָא, אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה; וּרְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ, מִפְּנֵי, רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

מתוך ההקשרים ניתן לראות כי מְקוֹמִי הוא המקום אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם. ואם השם שכן בשילה "בראשונה" הרי שבהווה הוא שוכן במקדש שבירושלים. אך מאחר ועל המקדש גם נאמר בהתחלה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, נמצאנו למדים שהביטוי אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם דומה במשמעותו לנִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו.
על מנת להבין את הביטוי "לשכן את שמו" נסקור את הפסוקים המספרים כיצד המלכים דוד ושלמה הקדישו את בית המקדש ליהוה. יש לשים לב לכך שבאופן עקבי מודגש שהמקדש נבנה ל"שם יהוה".
וַיֹּאמֶר דָּוִיד שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר וָרָךְ וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַיהוָה לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל-הָאֲרָצוֹת אָכִינָה נָּא לוֹ וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ. וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
מיד אנו קוראים את תוכן הציווי לשלמה:

וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בנו (בְּנִי) אֲנִי הָיָה עִם-לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר-יְהוָה לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל-יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא-יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן וַאֲנִי-לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל עַד-עוֹלָם. עַתָּה בְנִי יְהִי יְהוָה עִמָּךְ וְהִצְלַחְתָּ וּבָנִיתָ בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֶיךָ. אַךְ יִתֶּן-לְךָ יְהוָה שֵׂכֶל וּבִינָה וִיצַוְּךָ עַל-יִשְׂרָאֵל וְלִשְׁמוֹר אֶת-תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ...
עַתָּה תְּנוּ לְבַבְכֶם וְנַפְשְׁכֶם לִדְרוֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת-מִקְדַּשׁ יְהוָה הָאֱלֹהִים לְהָבִיא אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וּכְלֵי קֹדֶשׁ הָאֱלֹהִים לַבַּיִת הַנִּבְנֶה לְשֵׁם-יְהוָה. (דב"א כב')

הפסוקים הראשונים (ויאמר דוד..) הינם מחשבותיו של דוד, כפי שהובנו ע"י המספר המקראי. המספר משתמש פעמיים בביטוי "בית ליהוה". לעומת זאת, בדבריו שלו דוד מדגיש "בית יהוה" או "מקדש יהוה", פירושו "בית לשם יהוה", וזהו הביטוי בו משתמש יהוה במענה לדוד. עצם העובדה שהמספר משתמש בביטוי "בית יהוה" ומיד לאח"כ מחליף אותו ב"בית לשם יהוה" מראה שזהו המינוח הנכון לתאר את התפקיד של המקדש. סגנון דומה נמצא גם בתפילתו של שלמה:

אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל.
בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים.
וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת-פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל-קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד. (מל"א ח')

כמו בציטוט לעייל, שני הפסוקים הראשונים מתארים את מחשבותיו של שלמה כפי שהובנו ע"י המספר המקראי. ואף אם הם בוטאו ממש, הרי שהם כוונו אל יהוה. גם כאן מסתתר הביטוי "בית ליהוה", אך כאשר דבריו מופנים לעם, חוזר הביטוי: בית לשם יהוה:
וְעַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֵאָמֶן נָא דבריך (דְּבָרְךָ) אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי. כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי. וּפָנִיתָ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל-תְּחִנָּתוֹ יְהוָה אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל-הָרִנָּה וְאֶל-הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם. לִהְיוֹת עֵינֶךָ פתֻחֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל-הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְשָׁמַעְתָּ אֶל-תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל-מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל-הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ.
עתה מובן מדוע מודגש שהבית נבנה לשם יהוה: שלמה קורא לשמים "מקום שבתך", אך גם זה גם כדי לסבר את האוזן שכן הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ. לכן, כדי להפריך את הרעיון שיהוה נמצא במקדש מודגשת העובדה כך שהבית משכן רק את שמו של יהוה. את המשמעות של שיכון שמו נוכל ללמוד מהדוגמאות המובאות בהמשך התפילה:
התדיינות בין שני אנשים לפני המזבח, שאז האל נקרא לעשות צדק:
וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת-עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ.
כאשר עם ישראל סובל מאויבים או נזקי טבע, בגלל חטאיהם, אז יוכלו לשוב אל יהוה והוא יסלח להם.
וכן
כָּל-תְּפִלָּה כָל-תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל-הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע ...
כל זה נעשה משום ששם יהוה שוכן בבית המקדש. אך כל אלו הם גילויים של השגחה אלהית. מקודם מצאנו שהשגחה היא זאת שמכוננת את שמו של יהוה בקרב בני האדם. אם כך נאמר שעל ידי התממשות התפילות בבית המקדש האל מתוודע לאדם. המקדש נבנה לשמו של יהוה, שכן על ידי המקדש הוא מתגלה אל בני האדם. אם נחזור למינוח של ירמיהו נוכל לומר שהַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, הינו הכלי שבאמצעותו יהוה מכונן את שמו בעולם. פירוש זה מקבל סימוכין מהמשך תפילתו של שלמה:

וְגַם אֶל-הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא-מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת-שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר-יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת-שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי-שִׁמְךָ נִקְרָא עַל-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

הנוכרי יכול לדעת את שמו של האל בשתי דרכים שונות. בראשונה הוא נמשך למקדש ע"י שמו של האל השוכן שם ועליו הוא שמע. הוא יגיע להתפלל במקדש ואז האל ישמע לתפילתו, למען יֵדְעוּן כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת-שְׁמֶךָ, וזהו האופן שני. אם בתחילה הנוכרים נמשכו לשם האל ממעשיו בקרב בני ישראל, הם ילמדו את השם ע"י התוודעות ישירה.
כפי שגם ראינו, ירמיהו אומר כִּי-נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת. אמנם בספר דברים (פרק יח') נאמר על הנביא אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי, כלומר בסמכות שניתנה לו לגלות את רצון והכוונה של האל (בדומה לפרקליט).
הנביא יודע את דבר יהוה משום שיהוה גילה לו את רצונו באקט של התגלות. לכן הוא גם יכול לקרוא לאל בשם המתאים לאותה התגלות. על מנת לאפשר לו לדבר בשם האל הוא צריך גם סמכות, ואלו הם הכוונה והרצון שהנביא ידבר. אם על המקדש נאמר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם, על הנביא (או המלאך) נאמר כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ (שמות כג') וגם וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ (דברים יח'). המלים הללו גם מהוות שם והאל מתוודע על ידיהן. שמו של האל בקרב הנביא משום שדבריו בפיו. בירמיהו כג' מסופר על נביאי שקר:

הַחֹשְׁבִים, לְהַשְׁכִּיחַ אֶת-עַמִּי שְׁמִי, בַּחֲלוֹמֹתָם, אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ--כַּאֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֲבוֹתָם אֶת-שְׁמִי, בַּבָּעַל. הַנָּבִיא אֲשֶׁר-אִתּוֹ חֲלוֹם, יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ, יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת

נביאי השקר לא באו להשכיח את העובדה ששמו של האל הוא יהוה. להיפך, הם טענו שהם מביאים את דבר יהוה. אך דברי יהוה לא היו בפיהם באמת, ולכן השם נשכח. איזה שם? השם שמכונן באמצעות דבר נביאי האמת.
הנביא שמדבר בשם יהוה, מייצג את שמו של האל, ועל ידי השליחות שלו האל מתוודע לעולם. מה שנאמר לגבי המקדש נכון גם כאן, שהמוניטין של האל מכונן ע"י הנביאים.

מבקרים/visitors

וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
אֱלֹהִים, הֵבִין דַּרְכָּהּ; וְהוּא, יָדַע אֶת-מְקוֹמָהּ.
אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ; הֱכִינָהּ, וְגַם-חֲקָרָהּ.
וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה; וְסוּר מֵרָע בִּינָה. (איוב כח')

Favicon

Favicon