דבר ה' זו הלכה

ת"ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר (עמוס ח, יא) הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' וכתיב (עמוס ח, יב) ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו

דבר ה' זו הלכה
דבר ה' זה הקץ
דבר ה' זו נבואה (שבת קל"ח ע"ב)

ממש לפני שמחת תורה היה לי את העונג הצרוף להקשיב לראיון של משה קופל Moshe Koppel בפודקאסט המעולה 18Forty. משה התארח כמומחה לבינה מלאכותית (הוא עצמו טוען שזה כשלעצמו מושג בעייתי ועדיף לכנותה מודל שפה LLM ואכמ"ל).

הנושא היה הכנסת טכנולוגית הב"מ לתוך עולם התורה. הב"מ בהחלט יכולה לעזור ללמוד, ולקשר בין טקסטים, לבדוק גרסאות ולהראות איך רעיונות מתפתחים לאורך הדורות. בלחיצת כפתור אפשר לקמפל דף מקורות לשיחת השבת הקרובה. היום תוכנות אופטיות OCR יודעות לפענח כתב בלתי קריא ואח"כ לפסק ולנקד אותו.
יומא טבא לרבנן.
אבל העניין החשוב באמת הינו פסיקת הלכה. בהינתן שלב"מ תהיה גישה לכל הספרות ההלכתית לדורותיה, האם היא תוכל לפסוק ?
אז כמובן בשאלות טריוויאליות כמו "ערבבתי - נס - עם - כפית -בשרית" גם גוגל יודע לענות. אבל מה עם נושאים יותר מורכבים? וכאן קופל ציין את העובדה שפוסקים רציניים יודעים לענות תשובות שונות לשואלים שונים בהתאם למצבם האמיתי ולא תיאורטי.
במהלך המלחמה האחרונה ראינו איך פוסקים יוצאים מגדרם כדי לאפשר לזוגות, שבהם הבעל נעדר ויעדר לזמן ממושך, למתן את גדרים בטהרת המשפחה, שיאפשרו להם הבעת חיבה. במקרים אחרים הקלו בדיני שבת ויו"ט כדי לאפשר לחיילים לצאת הביתה ולחזור. כל זאת, לא נשען על תקדימים בלבד אלא על האינטואיציה של הפוסק כשהוא פוגש את המציאות.
מורי ורבי הרב אליעזר ברקוביץ' חיבר את ההלכה גם למימד תיאולוגי ופילוסופי:

לא הקביעה שאלוהים ישנו היא אבן היסוד של הדת, אלא הקביעה שאלוהים מתעניין באדם ובעולם; שאלוהים, משברא את העולם הזה, לא נטש אותו והפקירו להסתדר לבדו; שלאלוהים אכפת מבריאתו

מרכז הכובד של הדת, היהודית בכל אופן, הוא דיבורו של אלוהים והתייחסותו אל בני האדם, ולא עצם היותו בורא. אם אין דיבור בין אלוהים לאדם הוא נהיה לא רלוונטי וזו סופה של הדת. כדי שאלוהים ידבר עם האדם ויהיה אלוהים אמיתי הוא צריך לפנות לאדם אמיתי, ולא רק כזה המקבל עול ומתבטל אלא כזה שקיים במלוא אישיותו. התורה נתפסת כדבר השם מתמשך לעם ישראל ולאנושות, ודיבור הוא בהכרח מפגש בין סובייקט לסובייקט:

מהות החוק זהה למהות המפגש עצמו. הוא מבטא את עניינו המתמשך של אלוהים באדם... במתן חוקיו לאדם הבורא מצהיר: "חשוב לי איך הוא חי ומה הוא עושה עם חייו". בהטילו על כתפי האדם את החוק אלוהים מעיד שהאדם הוא אדם דיו לחיות על פי החוק.

הסכנה הכי גדולה, אם כן, לדיבור שהוא נהיה כללי מידי, בלתי אישי, ואינו פונה או נותן מענה לאותו סובייקט אנושי השייך למקום ולזמן ספציפיים.
אמנם כתיבת התורה שבעל פה היא הכרח בל יגונה, אבל יש מחיר בצידה:

כל חוק כתוב הוא במידה מסוימת "בלתי אנושי". כחוק הנקבע לדורות, עליו לבטא רעיון כללי ועיקרון מופשט של מה נכון, מה רצוי מבחינת המחוקק. ברם, כל מצב אנושי הוא ספציפי ולא כללי או מופשט

 
כאשר ההלכה נהיית רק אוסף טקסטים קשיח מכל העולם ומכל ההיסטוריה, היא הופכת להיות מוסד מנוכר לאדם. תפקידו של פוסק אמיתי לגאול את אותה הלכה מהכלליות שלה, ולהתאים אותה לאדם הספציפי שאיתו הוא מדבר, וכך להפוך אותה שוב לדבר השם.
במישור אפסטימולוגי אפשר לומר שבכתיבתה, ההלכה הופכת מסינתטית לאנליטית. היא מסתכנת להפוך להיות ריקה וחסרת תוכן ממשי כמו היגד מתמטי, בלי רלוונטיות אמיתית למציאות המתהווה.
הבינה המלאכותית יכולה לעשות אך ורק ניתוח אנליטי ולא סינתטי שהוא (כנראה) בלעדי לאדם. החלפת פוסקים על ידי בינה מלאכותית היא כנראה סופו של דבר האלוהים אל האדם, לפחות בצורה ההלכתית שלו.
אלא שלא רק אלוהים שחיפש את האדם הולך לאיבוד, אלא האדם עצמו.
שנדע לחדש ולהתחדש

והארץ נתן לבני אדם: סיכום מאמר על תיאולוגיית האחריות של אליעזר ברקוביץ

הסיכום להלן נעשה האמצעות מנוע בינה מלאכותית NotebookLM של גוגל.

הזנתי לתוכו את החומרים הבאים:

• הדוקטורט של דוד חזוני על אתיקת האחריות
• מאמר מאת זאב אלף שמסכם נאום שנשא ברקוביץ באנגליה בזמן מלחמת העולם השנייה.
• מאמר של ראובן מוהל על תפיסת הצמצום של ברקוביץ שמדגיש בעיקר את המימד המוסרי

החיבור ביניהם נותן סקירה מעניינת על תפיסתו הכוללת של ברקוביץ.

מקורות אלו סוקרים את משנתו הפילוסופית והתיאולוגית של אליעזר ברקוביץ, הוגה דעות יהודי אורתודוקסי מרכזי במאה העשרים. הטקסטים מנתחים את תפיסתו לגבי האחריות האנושית כציר מרכזי ביהדות, תוך בחינת הקשר בין מוסר, היסטוריה והלכה. ברקוביץ מוצג כמי שמדגיש את תוצאות המעשים על פני כוונות טהורות בלבד, ומבקר גישות פילוסופיות המפרידות בין עולם הרוח לעולם החומר. בנוסף, המקורות עוסקים בהגותו על הריבונות היהודית כתנאי למימוש ייעודו המוסרי של העם, ובניסיונו להתמודד עם שאלת הסתר הפנים של אלוהים בעקבות השואה. לסיכום, החומרים משרטטים דמות של פילוסוף שביקש לגשר על הפער בין התורה לחיים המודרניים באמצעות דרישה בלתי מתפשרת למעורבות אנושית פעילה בתיקון העולם.

הגותו של אליעזר ברקוביץ' מציבה חלופה מוסרית שיטתית לגישה הקאנטיאנית המקובלת בפילוסופיה המערבית, תוך מעבר ממיקוד ב"טוהר הכוונה" למיקוד באתיקה של תוצאות ואחריות. 

ברקוביץ' סבור שהתפיסה הקאנטיאנית, שהשפיעה עמוקות על הוגים יהודים מודרניים (כמו בובר והשל), אינה הולמת את רוחה של היהדות המקראית והרבנית.

עיקרי הביקורת שלו והקשרה הרחב באתיקה של תוצאות

1. הביקורת על "טוהר הכוונה" וה"בלתי-מותנות"

ברקוביץ' דוחה את הסגנון הקאנטיאני באתיקה, המדגיש כמעט אך ורק את טוהר הכוונה של הפועל ואת הציות לעקרונות מופשטים.

• המעשה האפקטיבי מול הכוונה: בעוד שקאנט (ובעקבותיו בובר) טענו שערכו המוסרי של המעשה נקבע לפי ה"איך" (הכוונה) ולא לפי ה"מה" (התוצאה), ברקוביץ' טוען שהיהדות ממוקדת בתוצאות המעשה. לדידו, כדי שלמעשה יהיה ערך מוסרי, עליו להיות אפקטיבי בעולם החיצוני ובהיסטוריה; מעשה שאינו משיג תוצאה רצויה או משפר את מצב הזולת חסר משמעות מוסרית ממשית.
• התנגדות ל"בלתי-מותנות": בובר טען שהיהדות דורשת "בלתי-מותנות" (unconditionality) – ביצוע המעשה המוסרי ללא התחשבות בנסיבות חיצוניות או בתוצאות. ברקוביץ' רואה בכך עמדה שאינה מוסרית באמת, שכן המוסר נועד לתקן את העולם ולא רק לזכך את נפש הפועל.

2. אתיקה של אחריות (Ethic of Responsibility)

במקום המוסר הקאנטיאני, ברקוביץ' מציע מודל המקביל ל"אתיקה של אחריות" של מקס ובר.

• דין וחשבון על תוצאות: במודל זה, האדם נמדד לפי הצלחתו בשיפור המציאות ובמתן מענה לצורכי הזולת, ולא רק לפי ניקיון כפיו האינטלקטואלי.
• חכמת האפשרי: המוסר היהודי, לפי ברקוביץ', פועל לפי "חכמת האפשרי". ההלכה משנה את צוויה כדי למנוע תוצאות חברתיות בלתי רצויות כגון בושה, חוסר צדק, סכנה פיזית או סכסוך קהילתי.
• דוגמה הלכתית: העיקרון התלמודי "סופן הותר משום תחלתן" מדגים זאת: לאנשי הצלה מותר לחזור לביתם בשבת גם לאחר שחלפה הסכנה, כדי שלא יימנעו מהצלת חיים בעתיד עקב החשש להיתקע בדרך. זוהי הכרעה המבוססת על שיקולי תוצאה ולא על עקרון מופשט בלבד.

3. הקשר הרחב: האחריות כייעוד הבריאה

הביקורת על קאנט אינה רק טכנית, אלא נובעת מהבנת ייעודו של האדם בעולם.

• צמצום וחירות: המקורות מציינים כי אלוהים ביצע "צמצום" (Self-limitation) של כוחו ונוכחותו כדי להעניק לאדם חירות מוסרית. חירות זו אינה מטרה כשלעצמה, אלא תנאי הכרחי לאחריות אנושית.
• שותפות במעשה בראשית: האדם הושם בגן עדן "לעבדה ולשמרה" – ביטוי לאחריות הראשונית לתוצאות הפיזיות והמוסריות של ההיסטוריה.
• שיפוט מול כוונה: באתיקה של אחריות, "בריאות השיפוט" (soundness of judgment) חשובה יותר מ"טוהר המחשבה". על האדם לשקול את כובד המשקל של הכללים מול ההשלכות של מעשיו במקרה נתון.

לסיכום, המקורות מראים שברקוביץ' רואה במוסר הקאנטיאני של "טוהר הכוונה" עמדה סובייקטיבית מדי שעלולה להתעלם מהמציאות האובייקטיבית של הזולת. היהדות, לשיטתו, דורשת מהאדם לקחת אחריות על התוצאות ההיסטוריות של מעשיו, מתוך הבנה שהעולם הושאר בכוונה בלתי-מושלם ("די") כדי שהאדם יוכל להשלימו.

תפיסת הצמצום בתיאולגיה של ברקוביץ

השימוש של אליעזר ברקוביץ' במושג הצמצום הוא ייחודי, שכן הוא מאמץ מושג קבלי-מיסטי מובהק ויוצק אותו אל תוך מערכת פילוסופית רציונליסטית. עבור ברקוביץ', הצמצום אינו רק תיאור של תהליך קוסמולוגי, אלא דרישה לוגית המאפשרת את קיומם של האדם, הדת והמוסר.

להלן עיקרי מושג הצמצום בהגותו, 

1. הצמצום כתנאי לקיום המציאות והדת

ברקוביץ' טוען כי מעורבות של אלוהים אינסופי בתוך מציאות סופית אפשרית רק באמצעות אקט של "הגבלה עצמית". ללא הצמצום, אלוהים היה ממלא את כל ההוויה ולא היה מקום לישות נפרדת ממנו.

• הפרדה בין אלוהים לאדם: הצמצום יוצר את המרחב שבו האדם והאל נפרדים זה מזה, מה שמאפשר את המפגש ביניהם – וזוהי תמציתה של הדת.
• התנגדות לפנתיאיזם: ברקוביץ' משתמש בצמצום כדי לדחות את תפיסת שפינוזה, שביטלה את הנפרדות בין האל לעולם. לדידו, ללא צמצום אין משמעות להיסטוריה היהודית.
• [ברקוביץ לימד את ספר התניא בקהילה בסקוקי, אך גם העביר ביקורת על תפיסת חב"ד בעניין הצמצום, שאינה מאפשרת דיבור בין סובייקטים. בשיחה שהיתה לי עם הרב דוב ברקוביץ נראה שלמרות שלא דגל בפנאנתאיזם - כלומר העולם "בתוך האל" - הוא כן ראה בזה תפיסה שראויה לבוא בקהל. הקבלה לדידו עסוקה יותר מידי ב"איך" אלוהים מדבר עם האדם ולא בעצם הדיבור. ]

2. ראייה חיובית של הצמצום: "שותפות במעשה בראשית"

בניגוד למסורת הלוריאנית שלעיתים ראתה בצמצום הכרח בלתי-אידיאלי, ברקוביץ' רואה בו אידיאל חיובי.

• האל שאמר "די": הוא מקשר זאת לשם "שדי" – האל שאמר "די" (גבול) לעולמו בעת הבריאה. בכך, אלוהים הותיר את העולם בלתי מושלם בכוונה.
• השלמת הבריאה: החלל שנוצר בצמצום נועד לאפשר לאדם להפוך ל "שותף במעשה בראשית" ולגאול את העולם על ידי השלמתו.

3. חירות האדם ואחריות מוסרית

הצמצום הוא המקור לחירות האנושית. אלוהים "כובל" את כל-יכולתו והופך כביכול ל"חסר אונים" בהיסטוריה כדי לאפשר לאדם לבחור בין טוב לרע.

• הסתר פנים: שתיקתו של אלוהים (למשל בשואה) היא תוצאה של הצמצום המכוון הזה. אלוהים נסוג כדי לתת לאדם את האחריות המלאה על מעשיו.
• דגם לחיקוי (Imitatio Dei): הצמצום הוא אב-טיפוס למוסר. כשם שאלוהים הגביל עצמו מתוך דאגה לברואיו, כך על האדם לנהוג בריסון עצמי ובשליטה על כוחו כדי לפנות מקום לאחר.

4. הצמצום בהלכה ובגאולה

ברקוביץ' מרחיב את המושג גם לתחומי ההלכה וההיסטוריה הלאומית:

• צמצום הלכתי: אלוהים צמצם את נוכחותו בתחום החקיקה ומסר את הכוח הפרשני לחכמים ("לא בשמיים היא"). בכך הוטלה על האדם האחריות להתאים את דבר האל למציאות האנושית.
• גלות וגאולה: הגלות נתפסת כ"צמצום" של נוכחות השכינה, שבה אלוהים שרוי כביכול ב"שינה". הגאולה וכינון מדינת ישראל נתפסים כהיפוך של הצמצום – "התעוררות" של אלוהים וחזרה למעורבות גלויה יותר בהיסטוריה.

לסיכום, עבור ברקוביץ' הצמצום אינו מגרעת באלוהות אלא מעשה של חסד ואמונה באדם. אלוהים מצמצם את עצמו לא כדי להיעלם, אלא כדי לאפשר לאדם להיות אנושי, חופשי ובעל אחריות מוסרית ומשפטית מלאה על עולמו.

פוסטרים

המנוע יצר כמה תמונות שממחישות את המהלך המחשבתי של ברקוביץ

תרשימים לוגיים

תפיסת האחריות האנושית

יחס הלכה ומוסר

לאומיות יהודית וציונות

תיאודיציה (הצדקת האל) והשואה

השפעות וביקורת

שני סרטונים הכוללים בתוכם "שיחה" על הנושאים שבמאמרים הנ"ל

סרטון קצר שנוצר באופן אוטומטי

סרטון יותר מורחב שצירפתי אליו חלק מהתמונות הנ"ל

לפרשת בראשית, על צלם אלוהים

צלם אלוהים ולא צלם י'הוה.

בכל מקום שבו מופיע המונח "צלם" בהקשר של האדם במקרא, הוא בא בשם אלוהים (ולא יְ'הוָה).

מה מבטא השם אלוהים?

כאשר יְ'הוָה מבקש להדגיש את קרבתו לאדם או לעם ישראל, הוא משתמש בצירוף יְ'הוָה אֱלֹהִים / יְ'הוָה אֱלֹהֵיכֶם – בניגוד להצהרה הישירה "אֲנִי יְ'הוָה". דוגמה מובהקת לכך מופיעה בנחמיה ט', בפסוקים שאנו אומרים בסיום פסוקי דזמרה:

אַתָּה־הוּא יְ'הוָה לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל־צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל־אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל־אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת־כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים׃

אַתָּה־הוּא יְ'הוָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם׃

כלומר, בפנייתו אל האדם הוא יְ'הוָה אֱלֹהִים, ולא יְ'הוָה כבורא העולם בלבד.

רש"י (על בראשית ו, ב) כותב במפורש: "כל אֱלֹהִים שבמקרא לשון מרות".

הרמב"ם במורה נבוכים מבאר זאת פעמים אחדות ומדגיש כי השם אלוהים משותף לאל, למלאכים ולשופטים-מנהיגים. הוא מביא את תרגום אנקלוס על "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" – "וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין" (כגדולים, כמנהיגים נכבדים), ומציין כי המונח מושאל גם למלאכים משום שהם "מנהיגים-שופטים" בעולם העליון. [1]

לדעתי, המושג הקרוב ביותר כיום ל"צלם אלוהים" הוא סוכן מוסרי – ישות בעלת יכולת בחירה מוסרית ואחריות כלפי הזולת [2].

כל פרק א' בבראשית אינו מתאר בריאה יש מאין, אלא סידור ומיון של המציאות מתוך התוהו תוך שיפוט מתמיד של "טוב". בני אדם, כאשר הם יושבים לדין ומפעילים שיפוט מוסרי, נקראים לעיתים אלוהים (ראה שמות כב, ח ועוד).[3]

מכאן גם מובן מדוע הלל הזקן כלל את הגוף הפיזי בצלם האלוהים [4] – שכן דרכו פועל האדם בעולם.

המסורת אינה מציעה לנו לנסות לפענח את "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" במונחים מטאפיזיים מופשטים, אלא להידמות דווקא למידות המוסריות של הקב"ה – אותן מידות שהופכות אותו לאלוהים ביחס אלינו.

וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״! אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״ — אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים. 

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״ — אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים. - (סוטה י"ד א')

כָּךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ. מַה הוּא נִקְרָא חַנּוּן אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן. מַה הוּא נִקְרָא רַחוּם אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם. מַה הוּא נִקְרָא קָדוֹשׁ אַף אַתָּה הֱיֵה קָדוֹשׁ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קָרְאוּ הַנְּבִיאִים לָאֵל בְּכָל אוֹתָן הַכִּנּוּיִין אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד צַדִּיק וְיָשָׁר תָּמִים גִּבּוֹר וְחָזָק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵן דְּרָכִים טוֹבִים וִישָׁרִים וְחַיָּב אָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בָּהֶן וּלְהִדַּמּוֹת אֵלָיו כְּפִי כֹּחוֹ: - (רמב"ם הלכות דעות א' [5])

הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. (תומר דבורה א').

הרב אליעזר ברקוביץ מסכם זאת כך:

המופת לכל המפגשים הוא מפגש האדם עם אלוהים. אלוהים פוגש את האחר מתור עניין ומעורבות. אופן מעורבותו של אלוהים בעולם הוא המופת הנצחי לאופן שבו יש לפגוש את האחר. מכל ה״אחרים״ שהאדם עשוי לפגוש בעולם הזה, אף אחד לא יהיה זר לו כפי שהוא עצמו זר לאלוהים. ובכל זאת אלוהים מרומם את האדם לדרגת ״שותפות״ עימו עצמו. פגישת האחר לאור דמות המופת של כל המפגשים היא אקט של שותפות יצירתית מתיר מעורבות אכפתית. זוהי מהותו של אורח החיים הדתי. זהו מושג חיקוי האל, שאפלטון הכניס לחשיבה המערבית.

בלשון חז״ל בתלמוד: ״מאי דכתיב ׳אחרי ה׳ אלוהיכם תלכו׳ -וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?

והלוא כבר נאמר: ׳כי ה׳ אלוהיך אש אכלה הוא׳? אלא להלך אחר מידותיו של הקב״ה. מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים. הקב״ה ביקר חולים… אף אתה בקר חולים.

ה״מידות״ הן כמובן תכונות הייחוס של אלוהים, אותן תכונות שלו הבאות לידי ביטוי ביחסיו עם העולם. משמעותן העליונה היא שהן מתוות את הדפוס המקורי לכל מערכת יחסים עלי אדמות…

את אלוהים ניתן להכיר על סמך תכונות הייחוס שלו בלבד: על פי אופי מעורבותו בבריאה, על פי העובדה שהוא עושה ״חסד, משפט וצדקה בארץ״. ברם החשוב מכל הוא משפט הסיכום: ״כי באלה חפצתי, נאם ה׳״. העובדה שאלוהים מתייחס אל העולם משום היותו חפץ ב״אלה״ מכוננת את חיקוי האל כחוק האלוהי החל על האדם. על שום שאלוהים חפץ ב״אלה״, תכונות הייחוס הופכות דגם לחיקוי. המפגש מגלה לא רק את העניין האלוהי באדם אלא גם את דרישותיו של אלוהים ממנו.

תמונות באדיבות NotebookLM

דיאגרמות סיכום

הגדרת המונח אלוהים

אופן חיקוי אלוהים

האדם כצלם אלוהים

מקורות

הערות שוליים

פרת כי תשא תשע"ג