סיום מחזור סיפורי אברהם - תשפ"ז

דברים שנשאתי בערב שבת פרשת "לך לך" בבית הכנסת "אהבת ישראל" ברחובות.

בבקרי שבת לפני התפילה, אני נוהג לעיין בספר על פרשת השבוע. השנה בחרתי בספרו של הרב תמיר גרנות, "בינת הלב", המבוסס על דרשות "מי השילוח" לרבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא.

בפרשת נח מביא הרב גרנות את דרשת הזוהר לפסוק מההפטרה:

כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעׇר בָּךְ. (ישעיהו נ"ד, ט)

לפי הזוהר, המבול נקרא דווקא "מי נח" בשל אדישותו של נח וחוסר אכפתיותו מאנשי דורו

שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּצִּיל אוֹתוֹ בַּתֵּבָה, שֶׁכָּתוּב: וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם וְגוֹ', וְכָתוּב: וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי וְגוֹ' וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה – כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁיִּנָּצֵל הוּא וּבָנָיו, לֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם וְנֶאֶבְדוּ. וּמִשּׁוּם כָּךְ נִקְרָאִים מֵי הַמַּבּוּל עַל שְׁמוֹ... (זהר ח"א, פרשת נח, דף ס"ז ע"ב)

הוא ממשיך ומסביר כי האדישות הזו – הן כלפי שחיתותם של בני דורו והן כלפי אובדן חייהם – הותירה טראומה עמוקה שהולידה את מגדל בבל:

וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. (בראשית י"א, ב)

על כך אומר המדרש שהבקעה שמצאו הזכירה להם את המבול:

"וימצאו בקעה" – שהלכו בכל העולם למצוא מקום שיחזיק את כולם, ולא מצאו אלא בארץ שנער, ששם ננערו דור המבול, שהיא עמוקה.

אפשר לדמיין זאת כאילו נתקלו בעמק ובו שרידיו המבעיתים של דור המבול: גופות, ערי חורבות ועקבות ציוויליזציה שנמחקה. ההבנה שהמבול ניחת בשל חמס, הביאה את דור הפלגה להחלטה קיצונית: להתאחד תחת דגל אחד ולמנוע כל מחלוקת בכל מחיר.

מנהיגו של דור הפלגה היה נמרוד. לפי המדרש, נמרוד הכיר היטב את רצונו של הבורא, אך בחר שלא לרדת לעומקו (או לחלופין, מרד בו בדרך מתוחכמת):

למה נקרא שמו גבור ציד? לפי שלאדם הראשון לא הותרה לו בשר תאוה ולא הותר לו אלא עשבים ופירות, לפי שלא נברא העולם למיתה... אבל לנח התיר, שהיה צדיק ופרנס כל הבריות י"ב חדש, התירם כלם לו לאכול בשכרו... ואעפ"כ לא רצה נח ובניו לאכול מהם כדי שיפרו וירבו בעולם. אמר נח: איני אוכל מהם, מי יגע בהם? כשעמד נמרוד אמר: הקב"ה התירם לנו, מפני מה אין אנו אוכלין מהם? התחיל לצוד ולאכול. הה"ד: "גבור ציד לפני ה'" – שעשה מצותו של הקב"ה, וצד ואכל. (מדרש בראשית רבתי)

אלוהים התיר לנח ולבניו אכילת בשר, אך הם נמנעו מכך. הם הבינו שאין מדובר בהיתר לכתחילה, אלא בוויתור בדיעבד לקלקולו של האדם. נמרוד, לעומתם, נאחז באות ההיתר מבלי להבין את רוחו ואת כוונתו הפנימית. הוא החל לצוד – לא רק לגדל בעלי חיים מבויתים התלויים באדם. במונחי הרמב"ן על פרשת קדושים, נמרוד נהג כ"נבל ברשות התורה" – ציית ללשון החוק, אך רוקן אותה ממשמעותה המוסרית והמעמיקה.

במובן זה, האנושות שאחרי המבול שבה בתשובה מתוך יראת העונש. מבחינה הלכתית זוהי תשובה שלמה ותקפה, אך היא איננה אלא צעד ראשון. תובנה זו עולה בקנה אחד עם תורה ו' ב"ליקוטי מוהר"ן" לרבי נחמן מברסלב:

וְצָרִיךְ לֶאֱחֹז תָּמִיד בְּמִדַּת הַתְּשׁוּבָה, כִּי מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי, טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי... נִמְצָא, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל הַתְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה... כִּי מִתְּחִלָּה, כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, עָשָׂה לְפִי הַשָּׂגָתוֹ, וְאַחַר־כָּךְ... בְּוַדַּאי הוּא מַכִּיר וּמַשִּׂיג יוֹתֵר אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. נִמְצָא לְפִי הַשָּׂגָתוֹ שֶׁמַּשִּׂיג עַכְשָׁו, בְּוַדַּאי הַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה הִיא בִּבְחִינַת גַּשְׁמִיּוּת, נִמְצָא שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל הַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, עַל שֶׁהִגְשִׁים אֶת רוֹמְמוּת אֱלֹקוּתוֹ.

רבי נחמן מלמד כי תשובה המונעת מחרדות ופחד מפורענות היא ראשונית בלבד; אם נתקעים בה, היא מותירה חרדה שעלולה לדכא את האדם ולגרום לו "לצוד" מצוות בצורה טכנית ומעוותת. ה"תשובה על התשובה" נולדת מאהבה ומהתבוננות בגדולת הבורא, מתוך הבנה שהשלב הראשוני היה מגושם ומוגבל.

חטאם של אנשי דור הפלגה לא היה בעצם הניסיון לתקן, אלא בכך שקפאו במקומם: הם דשדשו בתוך הפחד, עד שפרויקט האחדות שלהם הידרדר לטוטליטריות של "אחידות" – שפה אחת ודברים אחדים, בהנהגת נמרוד.

בשלב זה, נדרשת התחלה חדשה בקנה מידה אינטימי. מי שנועד להביא את התשובה מאהבה הוא אברהם אבינו, המכונה בהפטרה "אַבְרָהָם אֹהֲבִי". לפי המדרש, אברהם נטל תחילה חלק בבניית המגדל, אך כשזיהה את הקלקול המוסרי פרש ממנו. הוא גילה את האל מתוך התבוננות פנימית במציאות ונרדף בשל כך על ידי נמרוד. אצל אברהם קיימת יראה, אך זו איננה יראת העונש אלא יראת הרוממות – יראה מפני גודל השליחות. אלוהים אינו מחפש ציות עיוור, אלא שותף לדרך. בניגוד לנח הדומם, אברהם שואל וחוקר, וכפי שמבאר בעל "מי השילוח":

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וכו'". כְּתִיב: "כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנוֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה" – כַּאֲשֶׁר הִתְחִיל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ אַחַר שֹׁרֶשׁ הַחַיִּים שֶׁלּוֹ... עַל זֶה אָמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ "לֶךְ לְךָ" – הַיְינוּ לְעַצְמְךָ, כִּי בֶּאֱמֶת כָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה לֹא יִקָּרְאוּ בְּשֵׁם חַיִּים, וְעִיקַּר הַחַיִּים תִּמְצָא בְּךָ... 

וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּמִּדְרָשׁ: "הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה"... אַךְ בִּרְאוֹת אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת עֵסֶק דּוֹר הַפַּלָּגָה, זֹאת יִקָּרֵא בְּשֵׁם "בִּירָה דּוֹלֶקֶת"... וּמֵהַרְעָמוּת לִבְּךָ תּוּכַל לְשַׁעֵר אֲשֶׁר בְּוַדַּאי נִמְצָא בּוֹרֵא הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין וּמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, וְהוּא הֵעִיר לִבְּךָ וְנַפְשְׁךָ לָזֶה.

לפי "מי השילוח", עצם החיפוש והספקות הם-הם התשובה: חוסר הנחת מול מערכת אנושית קורסת מעיד על זיקה לעולם עליון יותר. במושגי החסידות, "סובב כל עלמין" הוא הממד הטרנסצנדנטי המקיף את הבריאה מבחוץ, ואילו "ממלא כל עלמין" הוא הנוכחות האלוהית השוכנת בפרטים ומעניקה להם פשר. אברהם אינו בורח מהעולם, אלא נענה לקריאה ומייסד נתיב חלופי: להביא ברכה לעולם לא מתוך כפייה אימפריאלית, אלא דרך מופת מוסרי של משפחה ושל עם קטן.

מבט אקטואלי

בעיניי, המבול של העידן המודרני היה מלחמות העולם והשואה במחצית הראשונה של המאה העשרים. "בקעת שנער" שלנו נפרסה בין עיי החרבות באירופה וביפן לבין העשן שהיתמר מארובות מחנות ההשמדה.

על גבי אותה בקעה כואבת קם סדר עולמי חדש: הסדר הליברלי-דמוקרטי. בנייתו דרשה זמן, והמלחמה הקרה מול ברית המועצות סיפקה לו מוקד של יראה ודריכות. מדינת ישראל הצטרפה אף היא לבוני המגדל כאשר בחרה, כבר בשנות החמישים, לקשור את גורלה עם המערב. אולם כשלושה עשורים לאחר תום המלחמה הקרה, דומה שמגדל בבל המערבי מתחיל להיסדק ולהיטלטל.

אירועי השבעה באוקטובר, וההתנכרות העולמית לישראל וליהודים שבאה בעקבותיהם, הם קריאת השכמה ברורה לכך שאנו עומדים בפתחה של תקופה חדשה. וכמו בימי קדם – עם ישראל ומדינתו, נקודה זעירה על המפה, ניצבים שוב בקו השבר העולמי שבין עולם ישן למציאות חדשה.

(נעזרתי בר' ג'ימיני כדי לדייק את הניסוח)

מי ברא אלה - דבר תורה סוכות תשפ"ז

דרשת הזוהר על "מי ברא אלה"

אחד הקטעים האהובים עלי בספר הזוהר - הוא שתי דרשות על שם "אלוהים" וכיצד אפשר לפרק אותו למלים "מי" ו"אלו". הן מזכירות לי נושא שחורז גם את ההגות של הרב אליעזר ברקוביץ וזה הפיכת הפרט לאובייקט בתוך מערכות גדולות.

להלן התרגום שלהן כפי שמופיע באתר ספריא:

בְּרֵאשִׁית, רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (ישעיה מ) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה. שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם, לְאֵיזֶה מָקוֹם לַמָּקוֹם שֶׁכָּל הָעֵינַיִם תְּלוּיִים בּוֹ, וּמִי הוּא פֶּתַח עֵינַיִם, וְשָׁם תֵּדְעוּ שֶׁהַסָּתוּם הָעַתִּיק הַזֶּה שֶׁעוֹמֵד לַשְּׁאֵלָה בָּרָא אֵלֶּה. וּמִי הוּא "מִי", הַהוּא שֶׁנִּקְרָא מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם לְמַעְלָה, שֶׁהַכֹּל עוֹמֵד בִּרְשׁוּתוֹ. וְעַל שֶׁהוּא עוֹמֵד לַשְּׁאֵלָה וְהוּא בְּדֶרֶךְ נִסְתָּר וְלֹא גָלוּי נִקְרָא "מִי", שֶׁהֲרֵי לְמַעְלָה אֵין שָׁם שְׁאֵלָה. וּקְצֵה הַשָּׁמַיִם הַזֶּה נִקְרָא "מִי". 

וְיִשִׁ אַחֵר לְמַטָּה שֶׁנִּקְרָא "מָה". מַה בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא הָרִאשׁוֹן הַנִּסְתָּר שֶׁנִּקְרָא "מִי" עוֹמֵד לַשְּׁאֵלָה. כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹאֵל אָדָם וּמְפַשְׁפֵּשׁ לְהִסְתַּכֵּל וְלָדַעַת מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה עַד סוֹף כָּל הַדְּרָגוֹת, כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ לְשָׁם - "מָה". מַה יָּדַעְתָּ מַה הִסְתַּכַּלְתָּ מַה פִּשְׁפַּשְׁתָּ הֲרֵי הַכֹּל נִסְתָּר כְּבָרִאשׁוֹנָה.

בדרשה על הפסוק מישעיהו מ', הזוהר לא קורא אותו רק כשאלה רטורית אלא כמצביע על שישנו "מי" נסתר שברא את כל מה שיש בשמיים. לעומת ה"מי" ישנו גם "מה" שנמצא למטה והוא לכאורה הדרך להגיע אל ה"מי". אבל, אם ה"מי" עוד מצביע על אישיות, הרי ש"מה" כבר יותר "משהו", ולכן הוא לא מספיק.

אולי מסתתרת כאן ביקורת על הפילוסופיה (רמב"ם וכו') שחושבת שאפשר להכיר את ה' באמצעות מעשיו.

נמשיך לדרשה השנייה

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר, מַה זֶּה "אֵלֶּה"?

אִם תֹּאמַר כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת - הֲרֵי הֵם תָּמִיד נראיּם שָּם, וּבְמָּ"ה נבְרְאוּ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ. אִם עַל דְּבָרִים נִסְתָּרִים, שֶׁלֹּא יִכְתֹּב אֵלֶּה, שֶׁהֲרֵי הוּא גָּלוּי!

מעניין שכאן המ"ה הוא כבר דבר השם ולא הכוכבים עצמם. אמנם הוא כבר כולל תוכן "דיבור" כלשהו שלכאורה מהווה את ההיבט הנגיש כביכול באמצעות הבריאה, הוא עדיין סתום ולא מקדם אותך.

אֶלָּא זֶה הַסּוֹד לֹא הִתְגַּלָּה רַק יוֹם אֶחָד שֶׁהָיִיתִי עַל חוֹף הַיָּם, וּבָא אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לִי, רַבִּי, יָדַעְתָּ מַה זֶּה "מִי בָרָא אֵלֶּה" אָמַרְתִּי לוֹ, אֵלּוּ הַשָּׁמַיִם וְצִבְאוֹתָם, הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּלְבָרֵךְ אוֹתוֹ, שֶׁכָּתוּב (שם ח) כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךְ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךְ וְגוֹ', ה' אֲדנֵנוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךְ בְּכָל הָאָרֶץ. 

אָמַר לִי, רַבִּי, דָּבָר נִסְתָּר הָיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְגִלָּה בַּיְשִׁיבָה הָעֶלְיוֹנָה, וְזֶה הוּא. בְּשָׁעָה שֶׁנִּסְתַּר כָּל הַנִּסְתָּרִים רָצָה לְהִתְגַּלּוֹת, עָשָׂה בָּרֹאשׁ נְקֻדָּ"ה אַחַת, וְזוֹ עָלְתָה לִהְיוֹת מַחֲשָׁבָה. צִיֵּר בָּהּ אֶת כָּל הַצִּיּוּרִים, חָקַק בָּהּ כָּל הַחִקּוּקִים. 

וְחָקַק בְּתוֹךְ הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ הַנִּסְתָּר חֲקִיקָה שֶׁל צִיּוּר אֶחָד נִסְתָּר, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, בִּנְיָן עָמֹק שֶׁיָּצָא מִתּוֹךְ הַמַּחֲשָׁבָה וְנִקְרֵאת מִ"י תְּחִלָּה (נ"א: ראשית) לַבִּנְיָן. עוֹמֵד וְלֹא עוֹמֵד. עָמֹק וְנִסְתָּר בַּשֵּׁם. לֹא נִקְרָא אֶלָּא מִ"י. רָצָה לְהִתְגַּלּוֹת וּלְהִקָּרֵא בַּשֵּׁם (הזה), וְהִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשׁ יְקָר שֶׁמֵּאִיר וּבָרָא אֵלֶּה, וְעָלָה אֵלֶּה בַּשֵּׁם. הִתְחַבְּרוּ הָאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, וְנִשְׁלְמוּ בַּשֵּׁם אֱלֹהִים (מ"י-אלה). וְטֶרֶם שֶׁבָּרָא אֵלֶּה, לֹא עָלָה בַּשֵּׁם אֱלֹהִים, וְהֵם שֶׁחָטְאוּ בָּעֵגֶל (נ"א בעולם), וְעַל סוֹד זֶה אָמְרוּ (שמות לב) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךְ יִשְׂרָאֵל.

בדרשה הזו, אליהו הנביא מפנה את מבטנו אל הרצון האלוהי. הוא התחיל ביצירת "מי" שזה תחילת המחשבה ורצון להתגלות. אבל מ"י לא יכול היה להתגלות ולא היה יכול לעשות זאת עד שלא ברא והתלבש באלה. "אלה" הכרחיים לצורך הגילוי האלוהי. זה רעיון שאנו מכירים מהפיוט "אדון עולם":

אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא,

לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל, אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא.

ה' נקרא מלך,או "אלוהים" רק כאשר המי מתחבר אל ה"אלה" - כלומר ישנה בראיה שיכולה להצביע עליו.

ה"מה" לא מופיע בדרשה הזו, אלא ברמז קל בפסוקית "מה אדיר שמך בכל הארץ" - כלומר המה קשור להכרה האנושית שמחפשת את שמו של ה', או תוכן, כאשר היא מתבוננת בבריאה - באלה.

אם כך תהליך היצירה הוא:

> מי > מה > אלה

תהליך ההתקרבות אל אלהים, לא לנסתר המוחלט אלא אל היבט המי שבו, הינו טיפוס חזרה

אלה  > מה  > מי.

מהמציאות, אל התוכן ומשם לאישיות.

המשפט האחרון בדרשה מציג את האלילות כהפרדה של שמו של אלוהים. ההתמקדות ב"אלה", בחיצוניות, ואי הכרה ב"מי" הפנימי פורם שת שמו של אלוהים ומביא לידי חטא העגל.

חזרה אל הפשט הפסוקים

למרות שהדרשה מתמקדת אך ורק בחלק הראשון של הפסוק אני רוצה לקרוא את כולו ובהקשר שלו.

וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ׃ שְׂאוּ־מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר׃
לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר׃
הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם־לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ׃

נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עׇצְמָה יַרְבֶּה׃

וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ׃

וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ׃

כל הקטע מדבר הן על העצמה של אלוהים "רב אונים ואמיץ כח", והן על היכולת שלו להיות קרוב ליחיד ולחלש. מו"ר הרב ברקוביץ כבר לימד אותנו ש"קדוש" מוסב על ההיבט הקרוב והאישי של אלוהים. זוהי נבואת נחמה שהיא מענה לעם ישראל שחושב שאלוהים עסוק בפוליטיקה של מעצמות העל וזנח אותו.

לכן אם כל הקטע הזה קורא לנו לגלות את המי, זה לא משום שהוא הבורא והאישות הנסתרת שברא ריבוי של אלה, אלא כי איש לא נעדר ולְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. יש לו את היכולת לראות את הפרט היחודי מעבר לכללים ולחוקי הטבע האדישים. האישיות של האלוהים מתגלה ביכולת שלו לרדת ולראות את האישיות כל נברא. הוא גואל את "איש" מתוך האלה הסתמיים. יש כאן הדדיות הכרחית, שאם אני מחפש את המי זה רק בתנאי שהוא יראה גם בי מישהו "איש" - לשון חשיבות. זו אבן פינה בכל ההגות של ברקוביץ' ולדעתי בכל היהדות. ראו את הפוסטים האחרונים כאן וגם כאן.

לקראת יום הכיפורים: על יונה הנביא בעיני יחזקאל קויפמן

בימים אלו אני לומד את הספר "תולדות האמונה הישראלית" של יחזקאל קויפמן. אחת האבחנות החשובות שלו שישנן כמה סוּגות מקראיות שכביכול לא מכירות אחת את השניה. האחת היא הסוגה היסטורית שמתחילה בתורה וממשיכה דרך יהושע, שופטים ושמואל בואכה ספר מלכים. השניה היא נביאי הכתב.

הסוגה היסטורית מתמקד בעיקר בחטאים של עבודה זרה שמיוחדים לעם ישראל. מבחינתה זאת הסיבה שיש גלות.

נביאי הכתב לעומת זאת מתמקדים בעיקר בחטאים מוסריים ולא רק של ישראל אלא גם של כל באי העולם. הם אמנם פעלו במקביל לספרי המלכים אבל כביכול מדברים בשפה שונה.

לגבי ספר יונה קויפמן טוען שמדובר בספר קדום. לדעתו לא יתכן שהספר יתייחס אל נינווה, או יספק התיחסות סתמית של "מלך נינווה" ללא הזכרת הממלכה האשורית. זאת ראיה, לדעתו, שהוא נכתב לפני שאשור עלתה כמעצמה עולמית שאיימה על ממלכות ישראל ויהודה.

אם קויפמן צודק, הרי ספר יונה הוא הראשון לנביאי הכתב ואיכשהו עומד בתווך בין ההיסטורי לנבואי.

והנה כאן מופיע החידוש של ספר יונה שיועבר אל הנביאים שיבואו אחריו. בסוגה ההיסטורית אין אפשרות להימלט מהעונש באמצעות מעשה של תשובה. משה רבנו שהתפלל על עם ישראל עקב חטא העגל וחטא המרגלים בכלל לא מציע לאלוהים את אפשרות "התשובה". גם אברהם שמתפלל על סדום לא מציע זאת. אם יש סליחה היא כוללת רק את המתקת העונש וזה רק כחסד אלוהי על מנת ששמו לא יפגע. במקרים הללו העונש מופחת אך לא ביטול מוחלט.

והנה יונה מקבל מסר שיש אפשרות כזו, של ביטול העונש:

וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל־אֱלֹהִים בְּחׇזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן־הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם׃

...

וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה׃

עבור יונה האפשרות הזו בלתי נסבלת. העונש חייב לבוא, וזאת הסיבה שרצה לברוח, כשהוא מבין שזה לא קורה שהוא חוזר על "שלוש עשרה" המידות של אלוהים הוא משמיט את המידה "אמת" ובמקומה הוא כביכול ממציא מידה חדשה: ניחם על הרעה.

וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְ-הֹוָה וַיֹּאמַר אָנָּה יְ-הֹוָה הֲלוֹא־זֶה דְבָרִי עַד־הֱיוֹתִי עַל־אַדְמָתִי עַל־כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה׃

הוא מחכה לראות אם אלוהים יתעשת כי להינחם על הרעה, בעיני יונה, זה ההיפך מאמת - זה כביכול פוגע באמינות של אלוהים, ואת זה הוא ניסה להציל. כמו אברהם ומשה, הוא מנסה לשמור על "שמו", רק מהכיוון ההפוך.

חז"ל מציינים שיונה היה תלמידו של אליהו הנביא הזועם, וכידוע הוא עצמו מוזכר בספר מלכים. בספר הזה הוא נשלף מהסוּגה ההיטורית כדי להתניע את הסוּגה הנבואית שבה יש אפשרות של תשובה, ויחד איתה את הגילוי שאלוהים חפץ בחיי אדם:

וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה וּבִן־לַיְלָה אָבָד׃

וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה׃

נשים לב שהוויכוח הזה עוד מהדהד מאות שנים אח''כ בספר יחזקאל פרק י"ח.

אחרי החורבן כשהעם כבר קיבל את עונשו, יחזקאל מודיע שישנה אופציה להימנע מהעונש באמצעות תשובה.

וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכׇּל־חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת־כׇּל־חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת׃

כׇּל־פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר־עָשָׂה יִחְיֶה׃

הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יֱ-הֹוִה הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה׃

כך, נביא הכתב הראשון מעביר את המסר עד הנביא האחרון, שאלוהים מוכן להשהות את מידת "האמת" כי הוא חפץ בחיי אדם.

שנבחר בחיים

גמר חתימה טובה