כשהאדם המודרני מחפש משמעות בחייו, הוא בדרך כלל חושב על הגשמה עצמית או מימוש עצמי... כדי לשאוף להגשמה עצמית יש להניח מראש את החירות. אך חירות היא אפשרות של קיום, כלומר, [...] משהו שעדיין אינו קיים, שהוא "עדיין־לא" (a not-yet). לַדבר השלם בתוך עצמו אין שום חירות; הוא כבר הגיע להגשמה. ולכן, ה"עצמי" הוא לעולם לא גמור, הוא תמיד מה שהוא עוד עשוי להיות. באמצעות החירות שלו, ה"עדיין־לא" משתלב בכל "עכשיו" של ה"עצמי". ה"עכשיו" שלו פתוח; הוא כולו ציפייה לעתיד. ה"עדיין־לא" תמיד נוכח בחיי ה"עצמי".
בשל מרכיב החירות שהוא מנת גורלו של האדם, נוכחותו של האדם היא ציפייה. לְמה הוא מצפה? לעצמו! ה"עצמי" של הרגע בהווה הוא ה"עצמי" שיש להתעלוֹת ממנו על מנת שהאדם יגיע אל עצמו באופן יותר עשיר, יותר אותנטי. החיים האישיים, הפרסונאליים, הם תהליך של הִתעלוּת עצמית (self-transcendence). אם מישהו מקבל את ה"עצמי" של הרגע כְּזה האותנטי, אַל לו לדבר ברצינות אודות הגשמה עצמית. ה"עצמי" של הרגע כבר הגיע לידי הגשמה. במקרה הזה, למימוש עצמי יכולה להיות משמעות אחת בלבד: לחיות לגמרי ב"עכשיו" שאיבד את פתיחותו לכיוון העתיד...
כשא־לוהים פנה אל אדם הראשון ונתן לו את המצווה הראשונה, הוא קרא לו [...] אל תוך המציאות האישית של ה"עדיין־לא", ובכך גילה לו את החירות האנושית כמקור של אחריות.
הדברים הללו הועתקו מתוך ספרו של הרב דב ברקוביץ "דרך עץ החיים". זהו ציטוט מתוך ספר של אביו, Crisis and Faith בו מציע הרב והפילוסוף אליעזר ברקוביץ' מפת דרכים מחשבתית נועזת, השוזרת יחד את חוליי התרבות המערבית המודרנית עם תפקידם הייחודי של ההלכה והריבונות היהודית.
הפרק בנושא קידוש המיניות פורסם בספר "מאמרים על יסודות היהדות"
ברקוביץ' קושר את הציונות ואת מדינת ישראל באופן ישיר והדוק לכל חלקי הפילוסופיה שלו – למשבר הערכים המערבי, לשאלת הניכור והזהות, ולאחריות ההלכתית והקוסמית של האדם. לשיטתו, הניכור והדה-פרסונליזציה המאפיינים את העידן הנוכחי אינם גזירת גורל, אלא סימפטומים של אובדן דרך רוחני שהיהדות נושאת את המפתח לריפויים.
[ברשומה הזו הסתייעתי במנוע בינה מלאכותית Gemini Notebook, כמובן שקראתי את הספר, והתוצרים על אחריותי הבלעדית. הערות נוספות בסוגריים מרובעות, א.א]
1. המשבר המודרני הכללי: האדם כ"תקלה קוסמית"
ברקוביץ' מזהה את שורש הניכור המודרני באימוץ ה "מדענות" (Scientism) – השקפה הטוענת כי המתודה המדעית-כמותית היא חזות הכל. המדע, הפועל באמצעות הכללה, אובייקטיביזציה וכימות מתמטי, מרוקן את העולם ממשמעות וממטרה, והופך את האדם ל"פליט קוסמי" מנוכר וחסר בית ביקומו.
כדי להמחיש את עומק השפלתו של כבוד האדם בעידן המדע הטהור, ברקוביץ' מצטט בציניות את האסטרו-פיזיקאי ארתור אדינגטון, שתיאר את האדם מנקודת מבט מדעית טהורה כתוצר של "תקלה מזדמנת של אמצעי זהירות אנטיספטיים" בטבע, או כגושי חומר בגודל הלא-נכון שנוצרו במקרה במכונה הקוסמית.
לצד הניכור המטפיזי, הציוויליזציה המערבית חוותה קריסה מוסרית מוחלטת הנובעת משלילת ה"מוחלטים" (Absolutes) ואימוץ רלטיביזם קיצוני, שבו האדם נתפס כיוצר הבלעדי של ערכיו (בדומה לגישתו של סארטר, בניגוד לבובר שקבע שיש לגלות ערכים ולא להמציאם). ברקוביץ' מביא כדוגמה מצמררת את נאומו של היינריך הימלר בפני מפקדי האס-אס, שבו הגדיר את רצח העם היהודי כ"דף מפואר בהיסטוריה" ושיבח את אנשיו על שנותרו "אנשים הגונים". ברקוביץ' טוען כי בעולם נטול ערכים מוחלטים שבו המוסר הוא יחסי, הטיעון של הימלר הוא "הגיוני" ועקבי לחלוטין.
[אמנם אנו כבר דור רביעי מהשואה, אבל בימינו התרגש עלינו אסון השביעי בנובמבר, וגילינו באחת איך כל השדים האנטישמיים התעוררו. פתאום סופה של המדינה היהודית נעשה אופציה "מפוארת". באופן לא מקרי, ישנו מתאם ברור בין האנטישמים לשונאי הציווילציה המערבית]
2. הבריחה המדומה: "מות האגו" מול "איחוד" מוסרי
בניסיון נואש להימלט מתחושת הניכור והבדידות הקוסמית, פנה האדם המודרני לתרבות הסמים ולמיסטיקה המזרחית. מגמות אלו מקדשות את "מות האגו" וביטול האישיות כדי להתמזג ב"אחדות" (Oneness) קוסמית. ברקוביץ' פוסל נתיב זה מכל וכל, ורואה בו בריחה פחדנית מקבלת החלטות ומאחריות מוסרית.
הוא מבקר את כותבי תרבות הסמים (כמו טימותי לירי ואלדוס האקסלי) המפארים את "הפסיביות המבורכת" שבה ה"אני" מתמוסס. ברקוביץ' מציג את הטיעון לפיו:
"יצור ללא אגו חופשי משיפוט מוסרי באותה מידה שהצבע הירוק חופשי מהפיתוי לבצע ניאוף".
באין אגו, מושגים כמו אהבה ואחווה הופכים לחסרי משמעות. אהבה אמיתית דורשת "איחוד" (Unity) – מפגש דיאלוגי בין שתי ישויות נפרדות השומרות על זהותן הייחודית ופונות זו אל זו מתוך מחויבות, ולא "אחדות" (Oneness) המבטלת את ה"אני" וה"אתה".
[בספר "אלוהים אדם והיסטוריה" ברקוביץ מעביר ביקורת על הפנתאיזם, וכן במאמר "מהי פילוסופיה יהודית" הוא מעביר ביקורת מרומזת על תפיסות קבליות. נראה שכאן הוא מתייחס בעיקר לזרמים מוניסטים של ההגות המזרחית כמו בודהיזם ואדוויטה. יש לדעת שקיימים זרמים תאיסטים כמו הארה-קרישנה שכן דוגלים בקיומו הנפרד של האדם, ובעצמם מעבירים ביקורת על קריאה מוניסטית של כתבי הקודש ההינדים].
3. האלטרנטיבה היהודית: בריאה והאנשת הבלתי-אישי
המענה היהודי לניכור אינו ביטול עצמי, אלא הכרה בעולם כ"בריאה" (ולא רק כתוצר של סיבתיות מכנית). הבריאה מייצגת רצון וכוונה אלוהית, המעניקים לאדם מעמד קוסמי של שותף ומטילים עליו חובת אחריות. בהתאם לכך, האתיקה היהודית דורשת "לפרסנל את האימפרסונלי" (להפוך את הבלתי-אישי לאישי) – לקחת כוחות טבע גולמיים ובלתי-אישיים (כמו יצרים ביולוגיים) ולקדש אותם למפגש בין אישיויות.
עיקרון זה מומחש בסיפור התלמודי המפורסם על התלמיד והזונה (מנחות מד ע"א). התלמיד נתקף יצר עז ומשלם הון עתק לזונה מפורסמת, אך רגע לפני המעשה הציציות שלו "טופחות לו על פניו" ומחזירות אותו לאחריותו האישית. הטרנספורמציה האמיתית מתרחשת כשהם יורדים אל הקרקע ומתחילים לדבר ולשאול לשמותיהם ומקורם. ברגע שהמפגש הופך ממפגש אנונימי (יצר מול תאוות בצע) למפגש בין שתי אישיויות בעלות שם, הוא מקבל משמעות מוסרית ומסתיים בגיור ובנישואין קדושים. המדרש מסכם זאת במילים: "אוֹתָן מַצָּעוֹת שֶׁהִצִּיעָה לוֹ בְּאִיסּוּר, הִצִּיעָה לוֹ בְּהֶיתֵּר. זֶה מַתַּן שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה".
4. המשבר המשולש של הקיום היהודי בדורנו
על גבי המשבר המודרני הכללי, ניצב העם היהודי בדורנו בפני משבר משולש וייחודי:
- משבר רוחני מערבי: היהודים, כחלק בלתי נפרד מהעולם המערבי, מושפעים מקריסתו הרוחנית ושחיקת ערכיו.
- משבר פנימי פוסט-שואתי: השואה לא רק השמידה שליש מהעם, אלא החריבה כ-80% ומעלה מהחיוניות הרוחנית והיצירתית שלו, והותירה אותו במצב של חולשה ביולוגית ורוחנית עמוקה. ברקוביץ' מציג כדוגמה ל"פשיטת הרגל המוסרית" של תרבות המערב את אדישותן של ממשלות העולם שסירבו לקלוט ספינות פליטים יהודיות, ובכך אילצו אותן לחזור ישירות לאירופה ולגרמניה הנאצית.
- משבר הישרדות קיומי: מאז עליית הנאציזם, האיום על הקיום היהודי הפך לאיום טוטאלי על עצם הישרדותו של העם כולו.
5. הציונות ומדינת ישראל: המפנה המטאפיזי והריבונות
עבור ברקוביץ', הציונות ומדינת ישראל אינן רק פתרונות מקלטים פוליטיים, אלא מפנה תיאולוגי ומטאפיזי הכרחי בתולדות העם היהודי והעולם כולו. השואה הייתה קריסה מוחלטת של הגלות (חורבן הגלות). במצב שבו "אש הגלות" כבתה והאמונה נשחקה עד היסוד, לא היה די בשיקום מקומי. המענה היחיד שיכול היה להחזיר לחיים את "העצמות היבשות" היה גאולה לאומית בדמות ריבונות יהודית בארץ ישראל. הקמת המדינה הייתה הכרח הישרדותי ורוחני שבלעדיו לא היה לעם היהודי סיכוי להשתקם מהחורבן המוסרי של המערב.
ברקוביץ' מפנה ביקורת נוקבת כלפי השאיפה ההיסטורית של הציונות החילונית ל"נורמליזציה" של העם היהודי – הניסיון להפוך את היהודים לעם "ככל הגויים", בעל צבא, משטרה וחקלאות, המנותק מהייעוד המטאפיזי של ההיסטוריה היהודית. לשיטתו, מלחמת יום הכיפורים הכריחה את ישראל לחזור אל ההיסטוריה היהודית הקלאסית. היא ניפצה את האשליה שניתן ליצור "היסטוריה ישראלית" מנותקת, והוכיחה שגם מדינה יהודית יכולה להיות "הומלסית" ומבודדת, בבחינת "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
[היום יש לציין שגם מלחמת חרבות הברזל פגעה בשאיפות הנורמליזציה - עם ככל העמים. למעשה תהליך השלום שהחל באוסלו היה גם שאיפה לישראליזציה של המדינה בארץ, כדברי רון פונדק. התעוררות גל האנטישמיות והבידוד שחווינו במשך תקופה לא קצרה, אכן החזירה את היהדות למרחב]
הוא מבהיר כי אין "תביעה ישראלית" על הארץ – יש רק "תביעה יהודית". ללא הזיקה המטאפיזית לדורות העבר ולחזון הגאולה, הזכות על הארץ הופכת ל"זכות הכיבוש" בלבד, וזו אינה יכולה להחזיק מעמד מוסרי.
6. גאולת התורה מן הגלות: מ"תורת השטעטל" ל"תורת ארץ ישראל"
החזרת הריבונות בכל תחומי החיים הציבוריים (פוליטיקה, משפט, כלכלה וחינוך) הטילה על העם היהודי את האחריות המוסרית לגאול את התורה ממאסרה בתוך התחום הפרטי בגלות ("תורה שבשבי") ולהחיל אותה על הממד הציבורי. זוהי מהותה של "תורת ארץ ישראל" – תורה חיה, המתעמתת עם בעיות קונקרטיות של מדינה מודרנית ומוצאת להן פתרונות הלכתיים אמיצים.
ברקוביץ' מאשים את הממסד הרבני בארץ בכך שהוא מייבא ומנציח את "תורת השטעטל" (תורת הגלות) בתוך המדינה הריבונית. התעקשות זו להשאיר את ההלכה בתוך "כתונת משוגעים" קפואה ("קראות מודרנית"), מבלי להשתמש במנגנון הדינמי והאמיץ של התורה שבעל פה, מרחיקה את הציבור מהתורה ותורמת ישירות לחילון של החברה הישראלית.
תפקידה המהותי של ההלכה הוא לגשר על הפער שבין החוק הכתוב והמופשט לבין המציאות האנושית הספציפית והייחודית. חכמי התלמוד הפגינו אומץ לב מוסרי והלכתי עצום ברפורמות נועזות:
- פרוזבול של הלל הזקן: הלל זיהה מתח בין מצוות שמיטת כספים לבין החובה הכלכלית לסייע לעניים, וביצע רפורמה הלכתית שהפכה חובות פרטיים לציבוריים לרווחת העניים והעשירים כאחד.
- התרת עגונות: חכמים הקלו בדיני הראיות הנוקשים וקיבלו עדות של עד אחד או אפילו של אישה, כדי להציל אישה עגונה מלהישאר כבולה כל חייה.
- פסק הדין של רב כלפי רבה בר בר חנה: כאשר פועליו של רבה בר בר חנה שברו חביות יין ברשלנות, פסק רב שעליו להחזיר להם את בגדיהם שנלקחו כערבון ואף לשלם להם שכר יומי. רב העדיף את עקרון החסד והדאגה לחלש על פני הדין היבש.
- הרב ברקוביץ מרחיב בעניין התחדשות ההלכה בספריו כמו "ההלכה כוחה ותפקידה", "שהזמן גרמן" - על מעמד האשה ביהדות ועוד'. לדעתו שיקוליים מוסריים ומעשיים הם חלק מהותי של התורה שבעל פה, וכמו ב 3 הדוגמאות לעייל הם מובילים לשינויים הכרחיים.
- על רקע משבר הגיוס במלחמה, התפתח עימות בין הציונות הדתית לבין החרדיות. אמנם ברקוביץ לא הזכיר את עניין הגיוס ואי יציאה לשוק העבודה (שהרי בשנות ה 70 החרדים עוד היו שותפים בשניהם !), אך כאן באות לידי ביטוי שתי גישות שונות למדינה ולתפקיד העם היהודי. המימד המטאפיזי של ברקוביץ כרוך בחזרת השכינה אל תוך מציאות "אמיתית" ובריאליה של חיים ריבוניים. ]
סיכום: שותפות במעשה בראשית
הקשר המערכתי בהגותו של ברקוביץ' ברור ושלם:
- המשבר המוסרי שחק את יסודות הזהות היהודית.
- הוא נובע מקריסת המוחלטים והרלטיביזם המוסרי.
- מקור קריסה זו הוא באובייקטיביזציה המדעית המרוקנת את היקום ממשמעות.
- האדם מנסה לברוח מהניכור באמצעות דה-פרסונליזציה ואיבוד אגו, אך זו בריחה המבטלת את המוסר.
- האלטרנטיבה היא הכרת הבריאה והחזרת האחריות ל"פרסנל את האימפרסונלי".
- הכלי המעשי למימוש שותפות זו הוא ההלכה החיה והאמיצה של תורת ארץ ישראל.
הניכור המודרני מרוקן את האדם מאנושיותו, והבריחה למיסטיקה מרוקנת אותו מאחריותו. רק שילוב של תפיסת הבריאה (המעניקה משמעות קוסמית) יחד עם ההלכה החיה (המעניקה מסגרת מוסרית וקונקרטית של אחריות) יכול לרפא את האדם המודרני ולהשיב לו את כבודו המטפיזי כשותף של אלוהים במעשה בראשית. מדינת ישראל היא המגרש שבו העם היהודי חייב לממש את תפקידו המטאפיזי והמוסרי, כדי להפוך את הריבונות לכלי המקרב אותנו אל הגאולה השלמה.
