דבר ה' זו הלכה

ת"ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר (עמוס ח, יא) הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' וכתיב (עמוס ח, יב) ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו

דבר ה' זו הלכה
דבר ה' זה הקץ
דבר ה' זו נבואה (שבת קל"ח ע"ב)

ממש לפני שמחת תורה היה לי את העונג הצרוף להקשיב לראיון של משה קופל Moshe Koppel בפודקאסט המעולה 18Forty. משה התארח כמומחה לבינה מלאכותית (הוא עצמו טוען שזה כשלעצמו מושג בעייתי ועדיף לכנותה מודל שפה LLM ואכמ"ל).

הנושא היה הכנסת טכנולוגית הב"מ לתוך עולם התורה. הב"מ בהחלט יכולה לעזור ללמוד, ולקשר בין טקסטים, לבדוק גרסאות ולהראות איך רעיונות מתפתחים לאורך הדורות. בלחיצת כפתור אפשר לקמפל דף מקורות לשיחת השבת הקרובה. היום תוכנות אופטיות OCR יודעות לפענח כתב בלתי קריא ואח"כ לפסק ולנקד אותו.
יומא טבא לרבנן.
אבל העניין החשוב באמת הינו פסיקת הלכה. בהינתן שלב"מ תהיה גישה לכל הספרות ההלכתית לדורותיה, האם היא תוכל לפסוק ?
אז כמובן בשאלות טריוויאליות כמו "ערבבתי - נס - עם - כפית -בשרית" גם גוגל יודע לענות. אבל מה עם נושאים יותר מורכבים? וכאן קופל ציין את העובדה שפוסקים רציניים יודעים לענות תשובות שונות לשואלים שונים בהתאם למצבם האמיתי ולא תיאורטי.
במהלך המלחמה האחרונה ראינו איך פוסקים יוצאים מגדרם כדי לאפשר לזוגות, שבהם הבעל נעדר ויעדר לזמן ממושך, למתן את גדרים בטהרת המשפחה, שיאפשרו להם הבעת חיבה. במקרים אחרים הקלו בדיני שבת ויו"ט כדי לאפשר לחיילים לצאת הביתה ולחזור. כל זאת, לא נשען על תקדימים בלבד אלא על האינטואיציה של הפוסק כשהוא פוגש את המציאות.
מורי ורבי הרב אליעזר ברקוביץ' חיבר את ההלכה גם למימד תיאולוגי ופילוסופי:

לא הקביעה שאלוהים ישנו היא אבן היסוד של הדת, אלא הקביעה שאלוהים מתעניין באדם ובעולם; שאלוהים, משברא את העולם הזה, לא נטש אותו והפקירו להסתדר לבדו; שלאלוהים אכפת מבריאתו

מרכז הכובד של הדת, היהודית בכל אופן, הוא דיבורו של אלוהים והתייחסותו אל בני האדם, ולא עצם היותו בורא. אם אין דיבור בין אלוהים לאדם הוא נהיה לא רלוונטי וזו סופה של הדת. כדי שאלוהים ידבר עם האדם ויהיה אלוהים אמיתי הוא צריך לפנות לאדם אמיתי, ולא רק כזה המקבל עול ומתבטל אלא כזה שקיים במלוא אישיותו. התורה נתפסת כדבר השם מתמשך לעם ישראל ולאנושות, ודיבור הוא בהכרח מפגש בין סובייקט לסובייקט:

מהות החוק זהה למהות המפגש עצמו. הוא מבטא את עניינו המתמשך של אלוהים באדם... במתן חוקיו לאדם הבורא מצהיר: "חשוב לי איך הוא חי ומה הוא עושה עם חייו". בהטילו על כתפי האדם את החוק אלוהים מעיד שהאדם הוא אדם דיו לחיות על פי החוק.

הסכנה הכי גדולה, אם כן, לדיבור שהוא נהיה כללי מידי, בלתי אישי, ואינו פונה או נותן מענה לאותו סובייקט אנושי השייך למקום ולזמן ספציפיים.
אמנם כתיבת התורה שבעל פה היא הכרח בל יגונה, אבל יש מחיר בצידה:

כל חוק כתוב הוא במידה מסוימת "בלתי אנושי". כחוק הנקבע לדורות, עליו לבטא רעיון כללי ועיקרון מופשט של מה נכון, מה רצוי מבחינת המחוקק. ברם, כל מצב אנושי הוא ספציפי ולא כללי או מופשט

 
כאשר ההלכה נהיית רק אוסף טקסטים קשיח מכל העולם ומכל ההיסטוריה, היא הופכת להיות מוסד מנוכר לאדם. תפקידו של פוסק אמיתי לגאול את אותה הלכה מהכלליות שלה, ולהתאים אותה לאדם הספציפי שאיתו הוא מדבר, וכך להפוך אותה שוב לדבר השם.
במישור אפסטימולוגי אפשר לומר שבכתיבתה, ההלכה הופכת מסינתטית לאנליטית. היא מסתכנת להפוך להיות ריקה וחסרת תוכן ממשי כמו היגד מתמטי, בלי רלוונטיות אמיתית למציאות המתהווה.
הבינה המלאכותית יכולה לעשות אך ורק ניתוח אנליטי ולא סינתטי שהוא (כנראה) בלעדי לאדם. החלפת פוסקים על ידי בינה מלאכותית היא כנראה סופו של דבר האלוהים אל האדם, לפחות בצורה ההלכתית שלו.
אלא שלא רק אלוהים שחיפש את האדם הולך לאיבוד, אלא האדם עצמו.
שנדע לחדש ולהתחדש

והארץ נתן לבני אדם: סיכום מאמר על תיאולוגיית האחריות של אליעזר ברקוביץ

הסיכום להלן נעשה האמצעות מנוע בינה מלאכותית NotebookLM של גוגל.

הזנתי לתוכו את החומרים הבאים:

• הדוקטורט של דוד חזוני על אתיקת האחריות
• מאמר מאת זאב אלף שמסכם נאום שנשא ברקוביץ באנגליה בזמן מלחמת העולם השנייה.
• מאמר של ראובן מוהל על תפיסת הצמצום של ברקוביץ שמדגיש בעיקר את המימד המוסרי

החיבור ביניהם נותן סקירה מעניינת על תפיסתו הכוללת של ברקוביץ.

מקורות אלו סוקרים את משנתו הפילוסופית והתיאולוגית של אליעזר ברקוביץ, הוגה דעות יהודי אורתודוקסי מרכזי במאה העשרים. הטקסטים מנתחים את תפיסתו לגבי האחריות האנושית כציר מרכזי ביהדות, תוך בחינת הקשר בין מוסר, היסטוריה והלכה. ברקוביץ מוצג כמי שמדגיש את תוצאות המעשים על פני כוונות טהורות בלבד, ומבקר גישות פילוסופיות המפרידות בין עולם הרוח לעולם החומר. בנוסף, המקורות עוסקים בהגותו על הריבונות היהודית כתנאי למימוש ייעודו המוסרי של העם, ובניסיונו להתמודד עם שאלת הסתר הפנים של אלוהים בעקבות השואה. לסיכום, החומרים משרטטים דמות של פילוסוף שביקש לגשר על הפער בין התורה לחיים המודרניים באמצעות דרישה בלתי מתפשרת למעורבות אנושית פעילה בתיקון העולם.

הגותו של אליעזר ברקוביץ' מציבה חלופה מוסרית שיטתית לגישה הקאנטיאנית המקובלת בפילוסופיה המערבית, תוך מעבר ממיקוד ב"טוהר הכוונה" למיקוד באתיקה של תוצאות ואחריות. 

ברקוביץ' סבור שהתפיסה הקאנטיאנית, שהשפיעה עמוקות על הוגים יהודים מודרניים (כמו בובר והשל), אינה הולמת את רוחה של היהדות המקראית והרבנית.

עיקרי הביקורת שלו והקשרה הרחב באתיקה של תוצאות

1. הביקורת על "טוהר הכוונה" וה"בלתי-מותנות"

ברקוביץ' דוחה את הסגנון הקאנטיאני באתיקה, המדגיש כמעט אך ורק את טוהר הכוונה של הפועל ואת הציות לעקרונות מופשטים.

• המעשה האפקטיבי מול הכוונה: בעוד שקאנט (ובעקבותיו בובר) טענו שערכו המוסרי של המעשה נקבע לפי ה"איך" (הכוונה) ולא לפי ה"מה" (התוצאה), ברקוביץ' טוען שהיהדות ממוקדת בתוצאות המעשה. לדידו, כדי שלמעשה יהיה ערך מוסרי, עליו להיות אפקטיבי בעולם החיצוני ובהיסטוריה; מעשה שאינו משיג תוצאה רצויה או משפר את מצב הזולת חסר משמעות מוסרית ממשית.
• התנגדות ל"בלתי-מותנות": בובר טען שהיהדות דורשת "בלתי-מותנות" (unconditionality) – ביצוע המעשה המוסרי ללא התחשבות בנסיבות חיצוניות או בתוצאות. ברקוביץ' רואה בכך עמדה שאינה מוסרית באמת, שכן המוסר נועד לתקן את העולם ולא רק לזכך את נפש הפועל.

2. אתיקה של אחריות (Ethic of Responsibility)

במקום המוסר הקאנטיאני, ברקוביץ' מציע מודל המקביל ל"אתיקה של אחריות" של מקס ובר.

• דין וחשבון על תוצאות: במודל זה, האדם נמדד לפי הצלחתו בשיפור המציאות ובמתן מענה לצורכי הזולת, ולא רק לפי ניקיון כפיו האינטלקטואלי.
• חכמת האפשרי: המוסר היהודי, לפי ברקוביץ', פועל לפי "חכמת האפשרי". ההלכה משנה את צוויה כדי למנוע תוצאות חברתיות בלתי רצויות כגון בושה, חוסר צדק, סכנה פיזית או סכסוך קהילתי.
• דוגמה הלכתית: העיקרון התלמודי "סופן הותר משום תחלתן" מדגים זאת: לאנשי הצלה מותר לחזור לביתם בשבת גם לאחר שחלפה הסכנה, כדי שלא יימנעו מהצלת חיים בעתיד עקב החשש להיתקע בדרך. זוהי הכרעה המבוססת על שיקולי תוצאה ולא על עקרון מופשט בלבד.

3. הקשר הרחב: האחריות כייעוד הבריאה

הביקורת על קאנט אינה רק טכנית, אלא נובעת מהבנת ייעודו של האדם בעולם.

• צמצום וחירות: המקורות מציינים כי אלוהים ביצע "צמצום" (Self-limitation) של כוחו ונוכחותו כדי להעניק לאדם חירות מוסרית. חירות זו אינה מטרה כשלעצמה, אלא תנאי הכרחי לאחריות אנושית.
• שותפות במעשה בראשית: האדם הושם בגן עדן "לעבדה ולשמרה" – ביטוי לאחריות הראשונית לתוצאות הפיזיות והמוסריות של ההיסטוריה.
• שיפוט מול כוונה: באתיקה של אחריות, "בריאות השיפוט" (soundness of judgment) חשובה יותר מ"טוהר המחשבה". על האדם לשקול את כובד המשקל של הכללים מול ההשלכות של מעשיו במקרה נתון.

לסיכום, המקורות מראים שברקוביץ' רואה במוסר הקאנטיאני של "טוהר הכוונה" עמדה סובייקטיבית מדי שעלולה להתעלם מהמציאות האובייקטיבית של הזולת. היהדות, לשיטתו, דורשת מהאדם לקחת אחריות על התוצאות ההיסטוריות של מעשיו, מתוך הבנה שהעולם הושאר בכוונה בלתי-מושלם ("די") כדי שהאדם יוכל להשלימו.

תפיסת הצמצום בתיאולגיה של ברקוביץ

השימוש של אליעזר ברקוביץ' במושג הצמצום הוא ייחודי, שכן הוא מאמץ מושג קבלי-מיסטי מובהק ויוצק אותו אל תוך מערכת פילוסופית רציונליסטית. עבור ברקוביץ', הצמצום אינו רק תיאור של תהליך קוסמולוגי, אלא דרישה לוגית המאפשרת את קיומם של האדם, הדת והמוסר.

להלן עיקרי מושג הצמצום בהגותו, 

1. הצמצום כתנאי לקיום המציאות והדת

ברקוביץ' טוען כי מעורבות של אלוהים אינסופי בתוך מציאות סופית אפשרית רק באמצעות אקט של "הגבלה עצמית". ללא הצמצום, אלוהים היה ממלא את כל ההוויה ולא היה מקום לישות נפרדת ממנו.

• הפרדה בין אלוהים לאדם: הצמצום יוצר את המרחב שבו האדם והאל נפרדים זה מזה, מה שמאפשר את המפגש ביניהם – וזוהי תמציתה של הדת.
• התנגדות לפנתיאיזם: ברקוביץ' משתמש בצמצום כדי לדחות את תפיסת שפינוזה, שביטלה את הנפרדות בין האל לעולם. לדידו, ללא צמצום אין משמעות להיסטוריה היהודית.
• [ברקוביץ לימד את ספר התניא בקהילה בסקוקי, אך גם העביר ביקורת על תפיסת חב"ד בעניין הצמצום, שאינה מאפשרת דיבור בין סובייקטים. בשיחה שהיתה לי עם הרב דוב ברקוביץ נראה שלמרות שלא דגל בפנאנתאיזם - כלומר העולם "בתוך האל" - הוא כן ראה בזה תפיסה שראויה לבוא בקהל. הקבלה לדידו עסוקה יותר מידי ב"איך" אלוהים מדבר עם האדם ולא בעצם הדיבור. ]

2. ראייה חיובית של הצמצום: "שותפות במעשה בראשית"

בניגוד למסורת הלוריאנית שלעיתים ראתה בצמצום הכרח בלתי-אידיאלי, ברקוביץ' רואה בו אידיאל חיובי.

• האל שאמר "די": הוא מקשר זאת לשם "שדי" – האל שאמר "די" (גבול) לעולמו בעת הבריאה. בכך, אלוהים הותיר את העולם בלתי מושלם בכוונה.
• השלמת הבריאה: החלל שנוצר בצמצום נועד לאפשר לאדם להפוך ל "שותף במעשה בראשית" ולגאול את העולם על ידי השלמתו.

3. חירות האדם ואחריות מוסרית

הצמצום הוא המקור לחירות האנושית. אלוהים "כובל" את כל-יכולתו והופך כביכול ל"חסר אונים" בהיסטוריה כדי לאפשר לאדם לבחור בין טוב לרע.

• הסתר פנים: שתיקתו של אלוהים (למשל בשואה) היא תוצאה של הצמצום המכוון הזה. אלוהים נסוג כדי לתת לאדם את האחריות המלאה על מעשיו.
• דגם לחיקוי (Imitatio Dei): הצמצום הוא אב-טיפוס למוסר. כשם שאלוהים הגביל עצמו מתוך דאגה לברואיו, כך על האדם לנהוג בריסון עצמי ובשליטה על כוחו כדי לפנות מקום לאחר.

4. הצמצום בהלכה ובגאולה

ברקוביץ' מרחיב את המושג גם לתחומי ההלכה וההיסטוריה הלאומית:

• צמצום הלכתי: אלוהים צמצם את נוכחותו בתחום החקיקה ומסר את הכוח הפרשני לחכמים ("לא בשמיים היא"). בכך הוטלה על האדם האחריות להתאים את דבר האל למציאות האנושית.
• גלות וגאולה: הגלות נתפסת כ"צמצום" של נוכחות השכינה, שבה אלוהים שרוי כביכול ב"שינה". הגאולה וכינון מדינת ישראל נתפסים כהיפוך של הצמצום – "התעוררות" של אלוהים וחזרה למעורבות גלויה יותר בהיסטוריה.

לסיכום, עבור ברקוביץ' הצמצום אינו מגרעת באלוהות אלא מעשה של חסד ואמונה באדם. אלוהים מצמצם את עצמו לא כדי להיעלם, אלא כדי לאפשר לאדם להיות אנושי, חופשי ובעל אחריות מוסרית ומשפטית מלאה על עולמו.

פוסטרים

המנוע יצר כמה תמונות שממחישות את המהלך המחשבתי של ברקוביץ

תרשימים לוגיים

תפיסת האחריות האנושית

יחס הלכה ומוסר

לאומיות יהודית וציונות

תיאודיציה (הצדקת האל) והשואה

השפעות וביקורת

שני סרטונים הכוללים בתוכם "שיחה" על הנושאים שבמאמרים הנ"ל

סרטון קצר שנוצר באופן אוטומטי

סרטון יותר מורחב שצירפתי אליו חלק מהתמונות הנ"ל

פרת כי תשא תשע"ג

 

על שם האל

 וידיאו על נושא "שם האל" - כפי שהופיע ברשומות קודמות (ראו את התיוג).

שמו של האל במקרא מסמל את הנוכחות שלו בקרב בני אדם, וקריאה בשם האל הינה השתיכות אליו.

הרצאה בכנס לכבוד הרב אליעזר ברקוביץ

מתוך הרשומה בפייסבוק:

על הרב אליעזר ברקוביץ אני נוהג לדרוש את האמירה: "הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל". מלבד אותם חברים שאני חופר להם, כמה שמעו על אותו ת"ח, תלמידם של גדולי דורו, שידיו לו רב בתלמוד, בפסיקת הלכה, בהגות יהודית, מוסר, התמודדות עם שואה, ציונות, ואפילו פרשנות מקראית.

נראה שאין נושא שלא עסק בו (בארה"ב אפילו לימד תניא ואת כתבי הרב קוק).

ספריו יצאו מזמן בהוצאת שלם. מדי פעם שמו מבליח במקור ראשון.

מעט מידי!

כמה מזל צריך אתם שואלים?

אז הנה בכנס שהתקיים לזכרו התרחשה תקלה מצערת ושני מושבים מרכזיים עם מיטב המרצים לא הוקלטו.

אז אזרנו מתנים כגברים והקלטנו מחדש חלק מההרצאות.

בהמשך תמצאו קישור להקלטה שלי.

בתקווה שהשאר יפורסמו בקרוב.

על בחירתו של יעקב

מעין המשך לרשומה הקודמת. גם הפעם על הקושי בבחירת האבות, וכיצד לאורך הדורות יעקב צריך להצדיק מחדש את הבחירה.