על בחירתו של אברהם אבינו

הראשון בסדרה חדשה "לדעת בארץ דרכך".

הפעם על בחירת אברהם אבינו בין יעוד ומיסתורין אלוהי לבין צדיקות. 

פרשת ויצא תשע"ד: ירידה מהסולם

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.  וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ….
וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.

מה משמעות החלום הזה?

במו"נ א/טו' הרמב"ם מפרש את החלום כמתאר את מצבם של הנביאים:

…על הסולם אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון על הארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שהוא משיג בהכרח את מי שעליו, מכיוון שהוא קבוע ומתמיד בראש הסולם, וברור שמה שאני אומר "עליו" הוא על דרך המשל הזה שהומשל. ומלאכי אלהים(בראשית כ"ח, 12) הם הנביאים, אשר נאמר עליהם בבירור: וישלח מלאך (במדבר כ', 16); ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (שופטים ב', 1).
מה מושלם דברו עולים ויורדים: העלִיָה לפני הירידה, כי אחרי העליה וההגעה אל שלב ידוע של הסולם, תבוא הירידה עם הצו שקיבל להנהיג את אנשי הארץ וללמדם. דבר זה מכנים בשם ירידה…

על פי הרמב"ם הנביאים עולים בסולם בהשגותיהם, אך אז הם מצווים לרדת ולהנהיג את יושבי הארץ. משמע, יעקב אבינו מקבל הוראה "לרדת". מדוע?

כבר ראינו בפרשת תולדות, שהברכות לא ממש הגיעו ליעקב אבינו. רש"י מביא:

"ישב אהלים" - אהלו של שם ואהלו של עבר

כלומר לומד "תורה". יעקב בחר להתעמק בהגות פילוסופית - דתית. וכמו שם ועבר לפניו, נראה שהוא לא פעל בזירה הציבורית*. מבחינת דרכו של אברהם, חזרה לאוהלי שם ועבר היא נסיגה. עצם העובדה שה' ראה לנכון לכרות ברית עם אברהם, היא העדות לכך שדרכם של שם ועבר נכשלה. העולם המשיך להתדרדר, למרות שהצדיקים הללו חיו בקרבו. זאת למעשה הסיבה שמלכתחילה יצחק רצה לברך את עשיו הפעיל. יעקב היה אדם פסיבי שנפעל ע"י אמו.

נמצא שעל פי הרמב"ם כל הזמן הזה יעקב עלה בסולם, ועתה חייבת לבוא הירידה – פעולה בקרב בני אדם. אמנם, כאשר הוא נשלח לפדן ארם, יצחק מברך אותו בברכת אברהם, אך חלום הסולם מודיע לו שהברכות עדיין תלויות במעשיו. ואמנם אנו יודעים שיעקב לא היה בטוח שה' ישמור עליו (בפרשת וישלח ).

הפעולה בקרב בני האדם היא המאפיינת את אברהם. ועם זאת החידוש העיקרי של אברהם והאבות הוא ההבנה שיש ליצור אומה שלמה שמתפקדת כמו המלאכים בסולם (מו"נ ג/נ"א): 

כי באשר לארבעה אלה, האבות ומשה רבנו, התברר שהתאחדו עם האל, כלומר השיגוהו ואהבוהו, כמו שמעידים הכתובים. כן השגחת האל עליהם ועל צאצאיהם אחריהם רבה. עם זאת עוסקים היו בהנהגת האנשים, בריבוי הממון ובהשתדלות למען הקניין. לדעתי זאת ראיה שעשו מעשים אלה באיבריהם בלבד בשעה ששכליהם לא פסקו מהיות לפניו יתעלה…. הוא שבכל המעשׂים האלה מטרתם היתה להתקרב אליו יתעלה. ואיזו התקרבות! שכּן תכלית מאמציהם במשך קיומם היתה להביא לידי מציאות אומה היודעת את האל ועובדת אותו: [ וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.]  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו. (בראשית י"ח, 19). התברר לך אפוא שתכלית כל מעשׂיהם היתה מופנית להפיץ את ייחוד השֵם בעולם ולהדריך את בני-אדם לאהוב אותו יתעלה.

ועל פי ההסבר הנ"ל של הרמב"ם, הרי שה"ירידה" של הנביאים הופכת אותם למלאכיו - שלוחיו של אלוהים. המהלך השלם הוא העלייה בסולם לצורך ירידה, ובכך להשפיע על אחרים לעלות ולרדת בתורם. זהו גם תפקידו של עם ישראל, לעלות באמצעות התורה, אך תמיד לרדת ובכך להציב סולם לכל באי העולם לעלות אל ה'.

---

* הרי למעט הזכרתם בשושלות היוחסין לא ידוע דבר על מעלליהם של שם ועבר. ועם זאת ניכר מברכותיו של נח ששם הוא הבן "הצדיק".

פרשת לך-לך תשע"ד: על ברכת אברהם

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.

רש"י מביא מקטע מדיון במסכת פסחים, דף קיז/ב:

ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב יכול יהו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן

כלומר, למרות שבברכה הראשונה בעמידה ה' מוזכר כ"אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, הברכה מסתיימת רק בא"י אמה"ע מגן אברהם.

רש"י כידוע נוהג להביא את פשט הדברים, אז כיצד זה "פשט" שהקב"ה מודיע לאברהם ששמו יחתום ברכה שתתוקן רק כ-1500 – 2000 שנה מאוחר יותר?

כדי להבין זאת יש לפנות אל ביאורו של הרש"ר הירש על פרשת בראשית (דורו של אנוש):

אז הוחל לקרא בשם ה' - והפירוש ששמעתי מפי מורי ורבי החכם ברנייס זצ"ל הוא בלא ספק הנכון, הקריאה בשם ה' היתה זכות בימי אברהם, סימן תשובה לדור. היא בישרה את ראשית התיקון, אחרי ששם ה' נשכח מלב הבריות. אך בדור אנוש היא בישרה את ראשית ההשחתה, בדור זה הורגש הצורך לראשונה לקרא בשם ה'. עד אז היה זה מיותר, כדרך שעתיד הוא להיות מיותר "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי"... האדם ירד לדרגת אנוש, והביא על העולם מחלה אנושה, שכן הוא החל לשכוח את שם ה', את היחס המיוחד שבין ה' לאדם...

אברהם לא גילה את "קיומו" של ה' – אלא את היכולת לחיות בקשר עמו. "שם ה' " הוא נוכחות של ה' בחיי האדם (כבר עמדנו על הרעיון הזה כאן).

וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית-אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה.

מהי אותה קריאה בשם? אנו אומרים זאת כל בוקר בתפילה:

הוֹדוּ לַיהוָה, קִרְאוּ בִשְׁמוֹ  הוֹדִיעוּ בָעַמִּים, עֲלִילֹתָיו.
שִׁירוּ לו זַמְּרוּ לו. שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאתָיו:

הקריאה בשם הינה ההכרה בפעולותיו בקרב בני אדם – וההודאה על כך. ללא ההכרה הזאת, אפשר חלילה לייחס את פעולותיו לכוחות אחרים (אלוהים) – וזהו המקור לאלילות (רש"ר הירש לעייל). כאשר אנו מכירים במעשיו של הקב"ה – בשמו – אנו מסוגלים גם להעניק לו "שם" של ממש.

וזוהי למעשה המהות של תפילת העמידה (ובעיקר שמונה-עשרה). כל הברכות חותמות בשמותיו של הקב"ה הנגלים לנו ממעשיו:

מָגֵן אַבְרָהָם
מְחַיֵּה הַמֵּתִים
הָאֵל הַקָּדוֹשׁ
חוֹנֵן הַדָּעַת
חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ
הָרוֹצֶה בִתְשׁוּבָה.
גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל.
רוֹפֵא חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים
מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים
מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים
בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם
מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה
הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן
הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת
הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם

(ייתכן שזה מקור המנהג לומר ברוך הוא וברוך שמו  בין "ברוך אתה ה' " לסיומת של הברכה – שכן היא שמו).

מכאן מובן מדוע הברכה הראשונה חותמת ב"מגן אברהם" – חז"ל מודיעים לנו שללא פועלו של אברהם לא היינו יודעים של-ה' יש בכלל שמות.

לא היינו יכולים להתפלל.

פרשת וירא תשע"ב: ביקור שלושת המלאכים חזיון או מציאות?

מבוא

ברשומה על פרשת בלק הזכרתי את דעתו של הרמב"ם שבכל מקום בו רואה הנביא מלאך – אין זה בהקיץ אלא בחלום/חיזיון. דבריו גם מכוונים לפרשתנו (מו"נ ב/מ"ב):

יש שהוא רואה מלאך, ויש שהוא שומע את המדבר אליו ואינו רואה מישהו מדבר. ויש שהוא רואה דמות אדם מדברת אליו ואחרי-כן מתברר לו שאותו מדבר הוא מלאך. באופן זה של נבואה הוא מציין שראה בן-אדם עושה או מדבר ואחרי-כן ידע שהוא מלאך.
בעיקרון גדול זה נקט אחד החכמים ז"ל, יתרה מזאת, גדול מגדוליהם, והוא ר' חייא הגדול, כלפי הכתוב בתורה: וירא אליו ה' באלני ממרא [...וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו...] (בראשית י"ח, 1-2). הוא הקדים דברים שמשמעותם שהאל התגלה לו. אחרי-כן החל מסביר כיצד היתה צורת אותה התגלות

על פי הרמב"ם, הפסוק הראשון הוא כותרת המודיעה שה' נגלה לאברהם. הפסוקים הבאים, מפרטים את אופן ההתגלות.[1]

בפרשתנו, דברי המורה כלל לא מצאו חן בעיני הרמב"ן:

ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה ואיך היתה המראה הזאת כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם ואם במראה לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר איך אמר "וירא אליו ה'" כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה וככה לא נמצא בכל הנבואות והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות ולא עשה אברהם בן בקר וגם לא צחקה שרה רק הכל מראה ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר כי מה תועלת להראות לו כל זה…

והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט כי לא באו המלאכים אל ביתו ולא אפה להם מצות ויאכלו אבל הכל היה מראה…

וכל הפרשה כלה מראה וישאר לוט בסדום אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם והמאמרים בכל דבר ודבר מראה ואלה דברים סותרים הכתוב אסור לשומעם אף כי להאמין בהם [!]

עיקר קצפו של הרמב"ן יצא על כך שאם אמנם מדובר בחיזיון, הרי שהוא מפורט מדי וכולל לכאורה פרטים לא חשובים כדי להעביר מסר לאברהם. כמו כן לא ניתן להסביר את מהפכת סדום ועמורה כחיזיון, שכן זה קרה במציאות.

לאחר ששבוע שעבר ישבתי על המדוכה, הגעתי למסקנה שלפחות בפרשה זו, דווקא גישתו של הרמב"ם סבירה. נעזרתי בהערות בחומש "תורת חיים" של מוסד הרב קוק וכן במאמר של הרב ברני פוקס. את המהלך חילקתי לשני חלקים. האחד זה למנות את הקשיים אם אנו מניחים שביקור המלאכים היה במציאות "פיסית"; השני להסביר את ביקור המלאכים בסדום לאור גישתו של הרמב"ם שבכל זאת מדובר בחיזיון.

פרשת לך-לך תשע"ב - מי מנהיג הבירה?

ברשומה קודמת הבאתי את השקפותיהם המנוגדות של ריה"ל והרמב"ם על תחילת דרכו של אברהם אבינו. ככלל השקפת הכוזרי מדגישה מאוד את ההתגלות מהעבר והמסורת שיוצאת ממנה וכן את הסגולה התורשתית העוברת מדוד לדור. לעומתו הרמב"ם מטיל את מלוא האחריות על מאמצי האדם ללא קשר לעברו וסביבתו, ואף משמיט את נושא ההתגלות מסיפורו של אברהם.

ברשומה זו ברצוני לנתח מדרש של חז"ל וע"י כך להציג גישה שלמדתי מהרב אליעזר ברקוביץ, שהיא מעין עמדת ביניים בין שני ההוגים הנ"ל. את ההשקפה הזו ביטאתי לאורך כל הבלוג הזה ועיקרה הוא ששכלו של האדם מספיק לו כדי לדעת שיש בורא ואף לעמוד על פנים מסוימות של הנהגתו. ההתגלות הכרחית והיא זאת הנושאת בחובה בשורה מוסרית – שעיקרה הוא שלאלוהים אכפת מבני אדם ועל כן מתאפשר קשר בעל משמעות.

בראשית רבה, פרשה לט':

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו' (בראשית יב, א),
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים מה, יא): שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת, אָמַר תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם. (תהלים מה, יב): וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ. וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ – לְיַפּוֹתֵךְ בָּעוֹלָם, (תהלים מה, יב): וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ – הֱוֵי וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם.

חיפושו של אברהם

המדרש מבאר באילו נסיבות אמר ה' לאברם "לך לך". יש לתת את הדעת שאברם נבחר בגלל מעשיו או שאלותיו – תוך שהוא מתבונן בעולם סביבו (בהתאם לגישת הרמב"ם). ועם זאת, מעשיו הם אלו שמביאים להתגלות המקדמת אותו לשלב הכרתי חדש. יש לדייק שהן במשל והן בנמשל נדרש מנהיג לבירה/עולם, אך מי שמציץ הוא דווקא בעל הבירה [1].

בירה הינה מבנה חשוב – אחוזה או ארמון שמטבע הדברים שנזקקת למנהל, מנהיג בלשון המדרש. בעל הבירה הוא המלך או האציל שהיא שייכת לו, אך לא מתנהלת בהשגחתו הישירה. לכן זה הגיוני, שאם רואים בירה דולקת (כאן אני מעדיף את הפירוש: דולקת = בוערת) מחפשים דווקא את המנהל (אב הבית) ולא את המלך שיש לו עיסוקים רחבים יותר מאשר התעסקות עם ענייני הארמון.

מאחר ובירה היא מבנה מאוכלס, הרי שנראה שאברם התבונן דווקא בעולמם של בני האדם. מדוע הוא הוא ראה בירה/עולם בוער?

בספרו המפורסם Heritage – Civilization and the Jews, אבא אבן ז"ל כותב מתוך ממצאים שמצאו מתקופת האבות במסופוטמיה:

The development of Mesopotamian city-states around 3000 BCE marks the emergence of Sumerian civilization… Whereas the cult center or temple community served a single local deity, the city-state typically had several gods. It may have taken other communities' idols in conquest. And as in the case of Uruk, there were several temples…

Over time, however, the mixture of cosmic and local deities grew exceedingly complex. Names of gods changed, and new gods were added to the pantheon as the Sumerians came into contact with other peoples. Mesopotamian god-lists can include up to 3000 (!) names, but this may mean only that learned scribes preserved the memory of deities that no longer had any claim to popular worship. With such a super-abundance of gods many of them were at war with one another. Ancient man feared the failure to placate the gods he knew. He also feared offending the gods he had never heard of. Moreover, the gods and goddesses had their own requirements, and taboos. How could anyone obey them all?:

The sin which I have done, indeed  I do not know.
The forbidden thing which I have eaten, indeed I do not know;
The prohibited place on which I have set foot, indeed I do not knowThe god whom I know or do not know has oppressed me;The goddess whom I know or do not know has placed suffering upon me.

מעצם טבען הדתות האליליות פלורליסטיות ונוטות להכיל בתוכן עוד ועוד אלים

(זה אף קרה מאוחר יותר כאשר היוונים והרומאים כבשו את המזה"ת ונטו לזהות אל אליליהם עם האלילים המקומיים כגון זאוס-בעל). עם זאת, ריבוי האלילים מביא לקריסה מוסרית. האלילים גחמניים ובעלי דרישות שונות ומשונות וכופים אותן בכוח – כך שאין התנהגות אחת ויחידה שהיא "נכונה" בכל מקום וזמן. זוהי הבירה הבוערת שאברהם ראה. הוא לא ראה כאוס בטבע המתנהל בסדר מופתי, אלא את ניצניו של ניהיליזם בהיעדר חזון מאחד של המציאות [2].

אם כך, שאלותיו של אברם הן שאלות מוסריות על הנהגה ולאו דווקא תיאולוגיות (עליהן הוא כבר ענה בעצמו בחקירותיו).

מדוע אחרים לא שאלו את השאלה ששאל אברם? האם לא היו פילוסופים חוץ ממנו ? האם לא היו אנשים מוסריים שזיהו שישנה בעיה? כנראה שהיו אנשים מכל סוג, אך לא היה שילוב ביניהם, אלא באברם שחש שיש צורך לגשר בין הכרתו הפילוסופית למוסר.

ההתגלות לאברם

כאמור, מי שהתגלה לאברם היה "בעל הבירה" ולא מנהיגה. כל זאת משום שפשוט באותה עת לא היה מנהיג לבירה, אחרת הוא היה מציל אותה. מי אם כך אמור להיות מנהיג הבירה/עולם? ניתן ומקובל לפרש שה' הוא מנהיג המוסרי של העולם, אך עצם כפל המשמעיות בעל - מנהיג במדרש והמשכו מצביע על הבנה יותר מורכבת.

ההתגלות היא הכרחית (בהתאם לכוזרי), אך היא היא לא באה לגלות אמיתות תיאולוגיות כגון העובדה שיש בעל בירה, אלא את דרך ההנהגה המוסרית. לענ"ד על פי הרב יצחק המנהיג אמור להיות לא פחות מאשר אברם עצמו:

נראה שההיגד "אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם" בא לומר "אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם בלבד" (ולא מנהיג) וע"י כך יובן המשך המדרש:

וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ.
וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ – לְיַפּוֹתֵךְ בָּעוֹלָם,

ה' מיפה את אברם על מנת להציגו קבל עם ועולם. מדוע להראות את אברם לעולם? כדי להציגו כמנהיג המקבל ייפוי [משורש י.פ.ה.] כוח כדי להנהיג בשמו של בעל הבירה:

וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ – הֱוֵי וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם.

עצם הצגת השאלה המוסרית הפכה את אברם למועמד הטוב ביתר להיות מנהיג הבירה. הוא זה שזיהה את חוליה של החברה. ההתגלות מאפשרת את המעבר מספקולציה פילוסופית/תיאולוגית למוסר ולמעשים [3]. היא גילתה שה' מוסרי – אכפת לו מבני אדם.  אך היא גם גילתה את שיטת ההנהגה המוסרית והעקיפה שלו: מינוי מנהיג שייצג אותו בעולמם של בני האדם. לכאורה בעל הבירה יכול היה להתגלות בפני כל דיירי הבית ולהרעים בקולו, אך זה לא קרה. כנראה שגם ההתגלות דורשת הכנה מראש של האדם. הכנה פילוסופית והכנה מוסרית כאחד מאפשרות זאת (הן הרמב"ם והכוזרי מסכימים על נקודה זו).

הוראת "לך לך" היא כתב מינוי של אברם שרק הוא שמע. כבר לא היה סיכוי להציל את האנושות בארם-נהריים, ולכן, כמו נח בשעתו עליו לעזוב ולהקים חברה חדשה שתייצג את ה' בעולם.

הערות

---

[1] הנמשל במדרש הוא עצמו משל למה שקרה במציאות – תהיותיו של אברהם אבינו. אל תקשו עלי ממה שכתב הרמב"ם במבוא למו"נ (שהבאתי ברשומה קודמת):

אל תבקש את כל פרטי המשמעויות שבאו במשל ואל תרצה למצוא להן הקבלה בנמשל; שכן זה יביא אותך לאחד משני דברים: או שיסיט אותך מן המטרה שאליה נתכוון המשל, או שיטיל עליך לפרש דברים שאין להם פירוש ולא ניתנו כדי שיפורשו, ויומרה כזאת תביא אותך למעין אותה הזיה גדולה שהוזות אותה וכותבות עליה רוב הכיתות שבעולם בימינו… אלא לעולם תהיה מטרתך להבין ברוב המשלים את הכלל שידיעתו היא המכוונת.

מאחר שרבי יצחק חזר פעמיים על הצמד מנהיג-בעל הרי שיש משמעות להבדלים ביניהם.

[2] גם כיום ישנה תופעה דומה שמקורה בחילוניות. "מותו של אלוהים", השאיר וואקום בו כל אדם יכול להחליט עבור עצמו מה הוא סולם הערכים לפיו הוא פועל. דא-עקא הכרעות מוסריות לא ניתנות להצדקה מוחלטת, ולכן השאלה "מדוע" נותרת ללא מענה וכך אנו חוזרים לפלורליזם האלילי. בני האדם גחמניים לא פחות מהאלילים שהמציאו… (ראו את ספריו של הרב מיכאל אברהם בנושא).

[3] בלשון פילוסופית מודרנית אפשר לומר שההתגלות לאברם אפשרה גישור בין המציאות הטבעית (שם הוי"ה) לערכים (אלוהים) ראו את הדף על "על הוי"ה"

תחילת האומה וסגולתה: בין כוזרי לרמב"ם

במכון מאיר ישנה סדרה מרתקת של הרב שילת: "הכוזרי בעיני הרמב"ם" המציגה את הדומה והשונה (לעיתים ניואנסים) בין שני ההוגים החשובים הללו. בסדרת ימי העיון בתנ"ך, שהתקיימה השנה, השתתפתי בשיעור של דר" יוסי מרציאנו על אברהם אבינו בעיני שני ההוגים הללו. להלן תמצית.

הכוזרי

הכוזרי (מאמר ראשון) מתאר שלשלת של בעלי סגולה שהחלה מאדם הראשון שנברא מושלם:

(צה) אדם הראשון זכה לסגלה זו כי היה שלם בכל בלא יוצא מן הכלל כי מה פגם אפשר למצא בשלמות יציר אשר יצא מתחת יד אמן גדל חכמה וכל יכול…

הסגולה עוברת מאב לבנו, ובכל דור נבחר צאצא אחד כדי להמשיך את הסגולה:

ושת היה דומה לאדם ולכן נעשה הוא לסגלת אדם וגרעינו ואלו שאר הבנים לא היו כי אם כקלפות וסגלת שת היה אנוש

כך עד שמגיעים לאברהם אבינו, שהסגולה דבקה בו משום שהוא ממשיך את מורשת העבַר:

אמנם היה בהם מי שלא דבק בו הענין האלוהי כך למשל תרח אולם אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו לעבר. גדולה מזאת הוא הכיר גם את נח כי הענין האלוהי נמשך אצלם מאבות אבות אל בני בנים כך היה אברהם סגלת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי ועבר היה סגלת שם שהיה סגלת נח שכן נפלו לו בירשה ארצות האקלימים הנוחים שבאמצעיתן נמצאה ארץ חמדה ארץ כנען היא ארץ הנבואה אך יפת יצא אל הצפון וחם אל הדרום וסגלת אברהם מבין בניו היה יצחק ולכן שלח אברהם את כל בניו האחרים מן הארץ המיחדת ההיא ארץ כנען ואותה יחד ליצחק וסגלת יצחק היה יעקב ולכן הרחק עשו אחיו מן הארץ ההיא כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה.

הסגולה עוברת מאב לבן, וכל אחד נקרא לפתח אותה אם כי אינו מצליח להעבירה לכל בניו, אלא לנבחרים.
עד שמגיע יעקב:

אולם בני יעקב היו כלם סגלה כלם יחד ראויים לענין האלוהי ולכן היה להם המקום ההוא המיחד בהתגלות הענין האלוהי לנחלה מאותה שעה התחיל הענין האלוהי שעד הנה לא כל כי אם על יחידים שוכן בקרב קבוץ והאלוה השגיח על בני יעקב גם בהיותם במצרים להפרותם ולהרבותם ולגדל את בניהם כאשר יגדל איש את האילן ששרשו טוב עד הוציאו פרי בשל בדומה לפרי הראשון שממנו נטע האילן רצוני לומר דאג לגדלם עד אשר ידמו לאבותם אברהם יצחק ויעקב וליוסף ואחיו.

החל מיעקב, הסגולה תורשתית לגמרי ועוברת אל כל בניו ואין היא תלויה כלל בגילויה או אי גילויה. היא נמצאת בין אצל הצדיקים ובין אצל הרשעים. יש לשים לב שהירידה למצריים נתפסת אצל הכוזרי כעניין חיובי לכתחילה שכן שם בני ישראל התרבו – הסגולה היא תורשתית ולכן הכמות חשובה מאוד. הירידה למצרים נחשבת כנטיעת עץ באדמה פוריה.

והפרי הבשל בא במשה אהרן ומרים ובאנשים כבצלאל וכאהליאב וכראשי המטות כשבעים הזקנים שנמצאו ראויים לנבואה מתמדת וכהושע כלב וחור ורבים זולתם בעת ההיא נמצאו בני ישראל ראויים להראות האור האלוהי בתוכם ולהתגלות השגחת האלוה עליהם אמנם היו ביניהם גם חוטאים שנואי אלוה אבל אין ספק שגם הם היו סגלה מבחינה ידועה שהרי מצד שרשם וטבעם היה בהם מן הסגלה ועתידים היו להוליד בנים שיהיו סגלה. כך יש להזהר באב החוטא שכן הוא הנושא את זרע הסגלה אשר בהזדככו תתגלה בבנו או בבן בנו כמו שאמרנו בנוגע לתרח ולאחרים שלא דבק בהם עצמם הענין האלוהי אבל עתידים היו לפי שרשם להוליד בני סגלה.

במצרים העם שמר על נאמנותו הסגולית:

ואולם הענין המדבר מפלג יותר כי היו בני ישראל המשעבדים במצרים שש מאות אלף איש מבן עשרים שנה ומעלה כלם שומרים על יחשם אל שנים עשר השבטים ונקראים על שמם לא יצא איש מכללם ולא ברח איש אל ארץ אחרת אף לא בא נכרי במחנם וכלם מצפים לאשר יעד האלוה לאבותם אברהם יצחק ויעקב ע"ה כי ינחילם את ארץ כנען. ארץ כנען אז בידי שבע אמות אשר עמדו אז ברום המעלה ברב מספרם ובעצם כחם והצלחתם שעה שבני ישראל עמדו בשפל המדרגה ברבות ענים ובהתענותם תחת יד פרעה אשר צוה להמית את בניהם פן ירבו והנה שלח האלוה את משה ואת אהרן

גם כאן התיאור הוא תורשתי, שמדגיש שלא היו נישואי תערובת בבני ישראל. משה ואהרון נשלחים להציל את העם מכליה פיסית כאשר פרעה מצווה להרוג את ילדיהם. הדגש ששם הכוזרי לכל אורך התיאור הוא שמירת המורשת המשפחתית.

תוך כדי התיאור, עונה החבר (היהודי) למלך כוזר (הכוזרי) שכל עניין ההתקשרות לאל חייבת להיות עקב התגלות:

אמר הכוזרי: וכיצד יהיה שרש ההאמנה גם שרש הכפירה?

(עט) אמר החבר: כן הוא כי הדברים המכינים לקבלת הרשמים האלוהיים ההם אינם בתחום ידיעת האדם ואי אפשר לו לאדם לשער כמותם ואיכותם ולו גם ידע מהותם לא היה יודע זמניהם ומקומותם והרכביהם ואת דרך הכנתם לכל זה יש צרך בידיעה אלוהית המגיעה שלמה ומבארת תכלית באור מאת האלוה עצמו והנה מי שהגיעתו ידיעה זו והוא מקים על פיה בלב שלם את מצות האלהים לכל פרטיה ותנאיה הוא המאמין אך מי שמשתדל להכין דברים לקראת קבלת הרשמים האלוהיים בחכמת אנוש בלבד על דרך ההקש והסברה או לפי מה שימצא בספרי האצטגנינים על דרך הורדת הכחות הרוחניים או על ידי עשית הטלסמאות הוא הכופר

סיכום ביניים: הקשר בין אדם לאלוהים מתחיל באלוהים דווקא. הסגולה עוברת מאב לבן בתורשה, ועד יעקב אבינו תמיד ישנו ענף שמורחק הצידה. יחד עם זאת, המורשת הדתית היא המורשת של אדם הראשון – שבו התגלתה הסגולה לראשונה יחד עם ההכרה הנכונה.

אמר הכוזרי: אכן זאת היא גדלה הנמשכת בכם מאדם הראשון שהיה גדל הנבראים אשר בארץ ולפי זה נתחיבה לכם העליונות למעלה מכל נמצא אשר בארץ…

 

 

הרמב"ם

ננגיד את הכוזרי עם הרמב"ם המציג גישה גישה שונה בתכלית כפי שהוא מתאר בהלכות עבודה זרה פרק א':

הוא מתחיל בתיאור נפילתה של האנושות:

א. בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור; ואנוש עצמו, מן הטועים.  וזו הייתה טעותם:  אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו--ראויים הם לשבחם ולפארם, ולחלוק להם כבוד.  וזה הוא רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגידלו וכיבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו, וזה הוא כיבודו של מלך.

הנפילה היא בגלל סברה לא נכונה לגבי רצון האל, שכביכול מעוניין במתווכים. לאט לאט העולם מתדרדר עד שעובדי האלילים שוכחים את המקור הראשוני של המציאות.

ח. … אבל צור העולמים, לא היה שם מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונוח ושם ועבר.  ועל דרך זו, היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם, שהוא אברהם אבינו עליו השלום.

בניגוד לכוזרי, אין כאן שום מורשת שמונחלת או סגולה פנימית שעוברת מדור לדור – כל שכן איזה זיכרון של התגלות רחוקה.

ט  כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה:  היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו.  ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים.

י  ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן.  וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.

אברהם אבינו, הגיע להכרת האל בכוחות עצמו. הוא היה מחפש דרך – פילוסוף אם תרצו – שהגיע למסקנה וחידש את מה שנשכח: שיש אל בורא אחד. את האל הוא הכיר באופן שכלי, וכיוון שכך החל להפיץ את תורתו כמורה רוחני באמצעות הוכחות וויכוחים.

יב  כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עימהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה.  ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם, שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך--כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים; וראוי לאבד ולשבר כל הצורות, כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהן מדמין, שאין שם אלוה אלא אלו.

ההבדל לפי אברהם בין עבודת אלוהים לאלילות הוא מושא הסגידה: האם אנו מקריבים קורבנות לאל האחד או לזולתו.*

יג  כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו; נעשה לו נס, ויצא לחרן… עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם--בשם ה', אל עולם".

הסביבה חשה שהוא מאיים עליה והוא בורח עד ארץ כנען. אין כאן התגלות ולא הבטחה או ירושה של שם בן-נח, אלא מקום מבטחים.

יד  וכיון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם.  ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים.  והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומחזיר; ויצחק הודיעו ליעקוב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיר כל הנלווים אליו.

המורשת ממשיכה באמצעות לימוד. בניגוד לכוזרי שרואה את העץ באנשים עצמם – הרמב"ם רואה את העיקר (שורש/השתיל) ברעיונות שאברהם מנחיל. אין זה עץ ביולוגי אלא עץ רעיוני-רוחני.

מכיוון שכך, הירידה למצריים, נתפסת כאיום רוחני על העם, בניגוד לכוזרי שראה בה קרקע פוריה:

טז  והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקוב ובנלווים עליהם, ונעשת בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצריים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד עבודה זרה כמותן--חוץ משבט לוי, שעמד במצוות אבות; ומעולם, לא עבד שבט לוי עבודה זרה.
יז  וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם נעקר; וחוזרין בני יעקוב לטעות העמים, ותעייתם.  ומאהבת ה' אותנו, ומשומרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו ורבן של כל הנביאים, ושלחו.

הסיבה ליציאת מצריים איננה האיום הפיזי כפי שראה הכוזרי, אלא הסכנה של עבודת האלילים:

יח  כיון שנתנבא משה רבנו, ובחר ה' בישראל לנחלה, הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודה זרה וכל הטועים אחריה.

מאחר היה צורך להציל את העם מכלייה רוחנית משה נשלח להוציאם ממצריים וגם לתת להם את התורה שתחנך אותם ותרחיק אותם מעבודה זרה*.

הבדל ההשקפות הנ"ל בא לידי ביטוי ביחס לגרים אצל הריה"ל והרמב"ם:

כוזרי א/קטו:

על כן אין אנחנו רואים כל מי שקבל עליו את דתנו בדבור פה בלבד כשוה לנו לכל הבא להתגיר מודיעים אנו את המצוות אשר יהיה עליו לקים ומעשים שיש בהם משום טרח לנפש כגון דיני טהרה ותלמוד תורה ומילה ומצוות רבות אחרות ורב המנהגים אשר לנו ואנו אומרים לו כי אחד מתנאי המילה ומטעמיה הוא לזכר תמיד כי היא אות אלוהי אשר צונו האלוה לשימו בכלי התאוה הגוברת באדם כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו בשימו את הזרע בתנאים הנאותים בזמן הנאות אולי יהיה זרע זה מצליח אשר ימצא ראוי לקבל את הענין האלוהי ואם הגר מתחזק ומקבל עליו ללכת בדרך זו כבר זכה לו ולזרעו במדה מרבה של קרבה לאלוה אך גם אחרי אשר קבל עליו כל אלה לא ישוה הגר לבן ישראל מלדה כי בן ישראל רק הוא ראוי לנבואה ואלו הגרים תכלית אפשרותם בקבלם מבני ישראל את תורתם היא להיות לחסידים ולחכמים אך לא לנביאים

לנוכרי שבא להתגייר אנו מוסרים את ההלכה והמצוות, שכן רק באמצעותן ניתן להתקרב לאלוהים – הן באו בהתגלות. וגם אחרי תהליך הגיור, הגר איננו שווה לישראל, שכן עדיין חסרה לו אותה הסגולה התורשתית המאפשרת לו להיות נביא. לכל אורך הדרך הכוזרי מדגיש את הייחוד התורשתי של ישראל שעובר מהורים אל צאצאיהם.

לעומתו, הרמב"ם מביא את גישתו בהלכה (הלכות איסורי ביאה פרק יד)

ב  ומודיעין אותו עיקרי הדת, שהוא ייחוד השם ואיסור עבודה זרה; ומאריכין, בדבר זה.  ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות, ומקצת מצוות חמורות; ואין מאריכין, בדבר זה.  ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופיאה, ומעשר עני.  ומודיעין אותו עונשן של מצוות.:

לאחר שהגר הביע נכונות להתגייר (הלכה א') מודיעים לו את עיקרי הדת – שכפי שראינו בכך התחילה האמונה הנכונה אצל אברהם – מהרעיונות. ורק אח"כ מלמדים אותו מצוות.

יא  גר שנתגייר ועבד שנשתחרר, הרי הוא כקטן שנולד, וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא גוי או כשהוא עבד, אינן שאר בשר; ואם נתגייר הוא והם, אינו חייב על אחת מהם משום ערווה כלל.

הגר נהיה חלק מהעם היהודי ונחשב לנולד מחדש – משמע שכל קשריו הביולוגיים-תורשתיים עם עברו לא נחשבים, והוא יהודי לכל דבר. לרבי עובדיה הגר כתב הרמב"ם כך:

"אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר... לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שכתוב בתורה – תלמידיו של אברהם אבינו ובני ביתו הן ... נמצא אברהם אבינו אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו והם כל גר שיתגייר...ואל יהא יחוסך קל בעיניך; אם אנו מתייחסים לאברהם, יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם."

על פי הרמב"ם הגר הוא ככל ישראל, ומתייחס לאברהם אבינו. צאצאיו של אברהם, לפי הרמב"ם אינם דווקא צאצאים ביולוגים ואין שום סגולה תורשתית העוברת מאב לבן. ייחודו של אברהם הוא גילויו מחדש של רעיו הייחוד האלוהי, המתגלם בתורה. כל מי שמקבל את דרך החיים שלה ורעיונותיה – הוא מבני ביתו של אברהם.

הבהרה (לאחר הערתו של דויד למטה):

לעומת הכוזרי, הרמב"ם שב ומדגיש את המאמץ האנושי הלא מולד, הנדרש לכל אורך הדרך. אין הצלחה מובנת מעליה, וכל האחריות מוטלת על האדם. לכן, רק כאשר אברהם מגיע למעלה מסוימת נעשה לו נס הצלה – רק אז ה' מתעניין בו, ולא בגלל מורשת עבר.

הערות

---

*כאן, לדעתי, ישנם כמה וכמה רמזים לדעתו של הרמב"ם על הקורבנות ומצוות בתורה. האדם תמיד מחפש להקריב קורבן – התורה מפנה את מאמציו אל התכלית האמתית מהאלילות אל המונותאיזם. כך גם כל המצוות – הן מחנכות ומקרבות את האדם אל אלוהים.