גילוי "סודות" התורה לילדים או איך ללמד אותם אגדות חז"ל

לאחרונה למדתי עם בתי (כמעט בת 9) לקראת בוחן בפרשת "בשלח". תוך כדי קריאה על המן, "פתאום" היא החלה לספר לי כיצד הוא נמס בשמש והופך לנהרות, ונאכל ע"י בע"ח ואח"כ ע"י הגויים. הופתעתי. מדובר בפירוש רש"י, אך בתי לא הבדילה בינו ובין כתוב עצמו:

חם השמש ונמס -
הנשאר בשדה נמוח ונעשה נחלים ושותין ממנו אילים וצבאים ואומות העולם צדין מהם וטועמין בהם טעם מן ויודעין מה שבחן של ישראל (מכילתא).

מאחר ואני אמון על גישתו של הרמב"ם והראשונים בפירוש מדרשים ואגדות חז"ל לא התלהבתי, בלשון מעטה, מהגשת מדרש כפשוטו וללא "דרישתו" כראוי. אינני יודע אם המורה עצמה מאמינה ב"פשט" של המדרש או לא, אך אני דוגל בעיקרון שלא צריך להרבות בניסים (בבחינת לא דייך מה שהתורה סיפרה שאתה ממציא לך סיפורים אחרים) שכן זה הופך את ה' לדאוס-אקס-מכינה ( deus ex machina) שתפקידו להתיר את סבך בעיותיו של האדם.

בנוסף לכך, הילדים לא כה תמימים כפי שניתן לחשוב. בשנה שעברה, מורה אחרת סיפרה במסגרת פרשת נח שעד שנולד נח, אצבעותיהם של בני האדם לא היו פרודות. היא כמובן הסתמכה על מדרש אבכיר (והדבר מופיע גם בניסוחים אחרים, ראו כאן)

כל הנולדים קודם נח היו ידיהם אדוקות שלימות מבלי פירוד וחילוק אצבעות, כי לא היו צריכים לעבוד אדמה, ונח נולד עם חתוך אצבעות, ומזה הבין למך שיהיה זה צריך לכך לעבודת אדמה.

אלא שהפעם, הבת שלי לא קיבלה זאת בהבנה יתרה (היא כבר ראתה את העונה הראשונה של "היה היה" כך שיש לה מושג שבני אדם לא השתנו כבר אלפי שנים). אתמול, לפני השינה, נזכרנו בזה שוב ואז התאמת לי מה שחששתי ממנו. היא די זלזלה בסיפור הזה, ואפילו כשאמרתי לה שחז"ל סיפרו אותו היא לא גילתה הבנה ולדעתה הם בדו אותו "סתם כך"! כעת אני נדרש לחזור ולבנות לילדי "אמונת חכמים" מושכלת יותר. קרי, גם אם לא מבינים אותן במבט ראשון, האגדות מכילות גרעין של אמת. יש לשלב הסבר גם על התושב"ע בכלל ומיהם חז"ל וכו' וכו'. יש להודות שאלו נושאים שגם למבוגרים קשה עמם.

חתן פרס ישראל לרב אהרן ליכטנשטיין

http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/556/801.html?hp=11&cat=1102

בד"כ בתכניות פופוליטיות מביאים איזה דתי שהוא גם מדען ואז שואלים אותו את שאלת המחץ: "איך המדע מסתדר עם האמונה שלך?" ואז הדתי הנראה מדושן עונג, נכנס לדו שיח פרימיטיבי עם החילוני. למי שלא יודע, אז בעיית תורה- מדע נדושה כבר בימי הביניים, כאשר המדע (האריסטוטלי) היה הרבה יותר בעייתי. למעשה הבעיה תמיד הייתה התורה ומקומה של התרבות הכללית. היום כשהמדע איבד הרבה מהקשרו התרבותי-פילוסופי ה"בעיה" שלו התפוגגה (למעט באי אלו מגזרים שנלחמים את מלחמות האתמול ואכמ"ל)

הרב ליכטנשטיין הוא דר' ומרצה לספרות אנגלית. הוא לא מתמודד עם משוואה או תופעה סתמית, אלא עם מרכז העצבים של התרבות המערבית (לפחות בגרסה האנגלו-אמריקאית שלה). זוהי תרבות שהרבה ממנה מנוגד לתורה, ויש ערכים שאינם מסתדרים עם ההלכה. ובכל זאת הוא שם ואף שואב השראה ממנה לדרכו האמונית.

ועם זאת, וייתכן בזכות זאת, הוא מגדולי מלמדי היהדות בדורנו. יצא לי להכיר כמה מתלמידיו, כאנשים יראי שמיים ותלמיד חכמים שאינם מסתגרים בבית המדרש אלא משתלבים בכל רבדי החברה.

גשמי קיץ

השנה, יחד עם ה"גזרות הכלכליות" יורד גשם בשבועות. האם יש קשר?

בארץ ישראל השחונה כל גשם נחשב לברכה, וממהרים לברך על גשם זה. אך כאן צריך להיזהר. במקרא כבר מוזכר גשם בתקופת הקציר:

הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל-ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ.  וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה' וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה' וְאֶת-שְׁמוּאֵל.  וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל-נָמוּת  כִּי-יָסַפְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. (שמואל א/יב)

מעניין. על גשם בזמן קציר חיטים, העם מבקש "ואל נמות כי יספנו על כל חטאתינו". מדוע אפשר למות בגלל גשם בזמן הקציר? משום שהחיטה בשדה כבר יבשה ומוכנה לקצירה, וגשם יגרום לרטיבות וריקבון. מאמץ של שנה שלמה יכול לרדת לטמיון.

כיצד זה קשור ל"גזירות הכלכליות" הבאות עלינו "לטובה"?

יום הזיכרון תשע"ג

בסרט הנפלא "להציל את טוראי ראיין", מילותיו האחרונות של סרן מילר לראיין שניצל הן:

earn this… earn it

"תצדיק את זה". כלומר, תצדיק את הקורבן שהקרבנו כדי שתחייה. האמריקאים לחמו אלפי קילומטרים מהבית ונגד אויב שלא איים עליהם באופן מידי.
לעומתם, חיילי ישראל נלחמים ונופלים קילומטרים ואף מטרים ספורים מביתם. מביתנו. ומלחמתם היא לא כדי להציל חייל או אזרח כזה או אחר - אלא את העם והמדינה מגורל כה מר שהוא לא פחות מהכחדה.

אך קיום סתמי כשלעצמו אינו יכול להצדיק את המוות. את הקורבן ניתן להצדיק רק באמצעות חיים בעלי משמעות - חיים ערכיים. מה גם שהמלחמה עם אויבנו היא מלחמה על הרוח. האדמה היא רק אמצעי להגשים את אותם הערכים. אחד מהמסרים של היהדות הוא שאין לנו כל צדקת קיום אם אין אנו ממשים את האידאלים שלמענם באנו לעולם. כל פעם שבאה עלינו צרה, לא מיהרנו להכריז על עצמנו כקורבן אלא חיפשנו את האשמה במחדלים שלנו.

אחד הקשיים של לחיות חיים ערכיים הוא המעבר לשיח של חובות שכן המוסר הוא קודם כל מימוש של חובות כלפי ה', הזולת, החברה ואף כלפי עצמנו כיצורים תבוניים. היום בחברה המערבית, המהלך הזה הוא לא פשוט. התרגלנו לשיח של זכויות ללא תנאי, והנה אנו מקבלים חברה אלימה, אדישה ובורה.

הערכים הם הם למעשה המטרה העליונה שעומדת בפני עצמה. אם עד לפני 65 שנה בגולה דיברנו על יחידים שהם צדיקים, עכשיו הזמן לממש את חזון "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". מכאן ניתן לדון אילו ערכים עושים אותנו קדושים, מה תהיה זהותה של  המדינה וכיצד תבוא יהודיותה לידי מימוש. וכאן המקום להצהיר, שלמעט המיעוט המוציא את עצמו מן הכלל (כאותו רשע בהגדה של פסח), אין לאף קבוצה דתית או חילונית בארץ מונופול על התרבות היהודית ועל עתידו של העם היהודי.

הבה נהיה ראויים להקרבה של נופלינו.

יהי זכרם ברוך

---

(החל משנייה 40)

לחיות במיתוס

החודשים ניסן ואייר הם חודשי המיתוסים שלנו. במיתוס אני לא מתכוון לאירוע פיקטיבי חלילה, אלא לאירועים בעלי משמעות מוסרית – דתית. כפי שכתבתי בשנה שעברה המעברים הם חדים. ממיתוס הלידה של העם בפסח דרך ההכחדה בשואה עד לתקומה מחדש ביום העצמאות.

יש להודות שמיתוס יציאת מצריים כבר נמצא בשלבי פירוק. בהגדה של פסח אנו עדים למעשה לדיון סמוי שנלקח המשנה :

אמר להם (לחכמים שעמו) רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצריים בלילות, עד שדרשה בן זומא: שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך" (דברים טז,ג)--"ימי חייך", הימים; "כול ימי חייך", הלילות. וחכמים אומרים "ימי חייך", העולם הזה; "כול ימי חייך", להביא את ימות המשיח.

ההמשך נמצא בגמרא (ברכות יב/ב):

תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר (ירמיהו כג) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם. אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו …

כאשר בן זומא דורש "כול ימי חייך אלו הלילות" הוא בא להפקיע את דעת חכמים שבעתיד לבוא, כאשר הגלויות תתקבצנה עוד תיזכר יציאת מצריים. החכמים, שאמנם לא מסכימים עמו, מודים שזיכרון יציאת מצריים יהיה תפל לקיבוץ הגלויות.

אנו עדים לכך כבר עכשיו. זה אמנם גם בא עם החילוניות, אך מבחינה קיומית העליות מתימן, מאתיופיה ומבריה"מ, עושות עלינו הרבה יותר רושם מיציאת מצריים. הגלות כבר הפכה לחלק מהזהות והתודעה שלנו, וכל עלייה כזו היא ממש "שינוי פרדיגמה".

בעולם הפוסט מודרני קשה לחיות על מיתוס. בספריו, הרב מיכאל אברהם, דן רבות בפירוק השיטתי שהפוסט מודרניזם מחולל. הדרישה להוכחות חותכות (שקיימות אך ורק במתמטיקה), לא מאפשרת להאמין באמת ובתמים במיתוסים. אמנם זיכרון השואה עדיין טרי, אך יש להניח שלאחר ששניים-שלושה דורות מהשואה ילכו לעולמם יצוצו קולות שיבקשו להקל את עומס הזיכרון. הוא פשוט מפריע לזרימת החיים.

• אני מפנה כאן למאמרו של הרב מיכאל אברהם: מיתוס ואמת היסטורית : ידעיה הפניני - פוסט מודרניות וההיסטוריונים החדשים, שפורסם בכתב העת צוהר.

לכאורה הפירוק הפוסט-מודרני מאפשר לנו לחיות על פי המיתוס ללא קשר לאמיתתו ההיסטורית. אך בפועל אין זה כך. אנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים להכחיש את התנ"ך, השואה, ואת המניעים ההיסטוריים של הציונות ע"י אויבינו (מחוץ ואף מבפנים). קיימת קורלציה בין ההיסטוריונים החדשים לתפיסת עולם שמאלית ואף אנטי ציונית שרובם מחזיקים בה. וכך כותב הרב אברהם:

מיתוס איננו סתם סיפור שעליו אנו מחנכים את עצמנו ואת ילדינו ותלמידינו. אילו הוא היה כזה, באמת לא היתה כל חשיבות לאמת ההיסטורית שבו. המיתוס הוא מוקד השפעה סיבתי.

למעשה, אם מעקרים לגמרי את האמיתות ההיסטורית הרי שהמיתוס יאבד את כוחו. (ישנם מעטים היוצאים מן הכלל, וביניהם שומרי תורה ומצוות שכן מצליחים להפריד בין האמת ההיסטורית ובין הלקח המוסרי שלכאורה יש ללמוד ממנה). לדעתי, חלק לא מבוטל מהניסיונות לערער על המיתוס הוא משום שמשמעותו המוסרית לא הופנמה ולא באה לידי ביטוי באופן ראוי.

כיצד אם כן זוכרים ומשמרים מיתוסים?

משפט מפורסם נוסף בהגדה של פסח (נוסח אשכנז) הוא:

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים.

אם לפי הגרסה האשכנזית אפשר לחשוב שהראייה הנ"ל היא בד' אמותיו של האדם, הרי שאצל הרמב"ם (ולפחות בנוסח ספרדי אחד שראיתי) הגרסה שונה:

ובכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים.

כאן המשמעות היא פעילה, ובנוסף לכך היא מתרחשת בפרהסיה.

בשפה "יהודית" יש כאן קריאה לקידוש השם – כאשר ה"שם" הוא הנוכחות המוסרית של ה' בעולם. אם אנו רוצים שהמיתוסים ימשיכו להיות זכורים ובעלי השפעה, יש לדלות מתוכם משמעות מוסרית ברמה הלאומית. היום בחברה חילונית, קידוש השם אינו נעשה ע"י קיום פולחן דתי או טקסים – אלא דווקא ע"י פעולות ה"מדברות" בשפה משותפת עם הציבור [1].

התורה כבר החלה בזאת כאשר היא (והנביאים) עגנו את קיום מצוות בין אדם לחברו כלקח שלנו ממצרים:

וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות כג')

וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם--לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ.  לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם.  לה לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.  לו מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק--יִהְיֶה לָכֶם:  אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ויקרא יט')

כִּי, ה' אֱלֹהֵיכֶם--הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.  יח עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.  יט וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (דברים, ')

כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח. כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם. (ירמיהו, ז/כב)

הסבל שסבלנו כגרים במצריים, חייב להקרין על כל התייחסותנו לחלשים מאתנו. לפי הפשט הגרים האמורים בפסוקים לעייל אינם גרי צדק, אלא בני עמים אחרים שהסתפחו אלינו כיחידים או כמשפחות. בימינו ניתן להחיל את הכלל הזה על פליטים (אמתיים ולא כאלו שעוינים אותנו), על ערבי ישראל שכן מבקשים להיות חלק מהמדינה והדרוזים שמשרתים בצבא.

השואה והתקומה – קריאה מוסרית

שני המיתוסים באו לעולם כרוכים זה בזה. השואה סימנה את סופו של הקיום היהודי הגלותי, בעוד התקומה החזירה אותנו חזרה למצב של אומה במקום איגוד של יחידים. לפיכך המשמעויות של המיתוסים הללו צריכים לבוא לידי ביטוי בהתנהלותה של מדינתנו. הרב אליעזר ברקוביץ לימד שלא רק אלוהים היה נעדר בשואה, אלא האדם המוסרי שעל כתפיו נופלת האחריות על עולמנו. הוא גם ראה בישראל הכרח לחידוש פניה של היהדות שהתנוונה בגלות עקב חוסר ריבונות מדינית.

1. "אם אין אני לי – מי לי?" 
   השואה לימדה אותנו שאנו לא יכולים לסמוך על הגויים שיארחו אותנו או שישמרו עלינו. בסופו של דבר, מה שעשוי למנוע השמדה נוספת היא עוצמתנו. מעניין שאת הלקח הזה כבר אפשר היה ללמוד מאות שנים קודם לכן, בין במסעות הצלב, גירוש ספרד או פרעות חמליניצקי. כנראה היה צריך הלך רוח הומניסטי (חילוני) כדי להפנים את המסר הזה. ראו סעיף 2.
   
   
2. התורה אינה מגינה !
   לא ברמה הפיסית לפחות. בשואה (ובוואריאציות שונות לאורך כל ההיסטוריה) יראי ה' ושוקדי הגמרא יצאו מהעולם בהמוניהם דרך הארובות של מחנות ריכוז והשמדה. אלוהים לא התערב, אלא כאשר היהודים החליטו להקים לעצמם מדינה. זהו לקח שצר לי להיווכח שלא הופנם בחברה הדתית בכלל ובחרדית בפרט [2].
   
   
3. לעולם לא עוד!
   לא רק לנו, לכולם. אם ישנו ציווי שהופיע בשואה, הוא שלנו אסור לאפשר לרצח עם להתרחש שוב. כמדינה ואומה אנו מועלים יום יום בזיכרון השואה כאשר, מסיבות פוליטיות, איננו מכירים בשואה הארמנית, או לא מזעזעים את אמות הסיפים באו"ם על הפרות של זכויות האדם שיטתיות בסין, במדינות אפריקה ובמדינות ערב. ניכוס של השואה אלינו והפיכתה לאירוע על-היסטורי הופכת אותנו למצבות, אך כך אנו מאבדים את הרלוונטיות שלה לחיינו. לו ישראל היתה מוקיעה השקם וערב הפרת זכויות אדם ברחבי העולם, ולא רק משתמשת בשואה להצדיק את קיומה, מעטים היו מעיזים להכחיש אותה.[3]
   
   
4. תקומה
   הגענו לשלב שצידוקה היחיד של מדינת ישראל כמקלט לעם היהודי מתחיל להתפוגג. זהו דבר מבורך, כי כל עוד אנו חושבים על המדינה כעל מקלט גרידא, אנו מתייחסים אליה כאל עוד ארץ מַעֲבָר ומחפשים צידוק לקיומנו אצל הזולת. מה משותף לכל המקרים הבאים? :

• תג - מחיר יהודי ללא ענישה
• השתלטות ערבית על אדמות מדינה בנגב ובגליל
• העברת כספי ביטוח לאומי לאוכלוסיות עוינות או לא יצרניות.
• מימון המוני אברכים שאינם עובדים.
• אלימות של פליטים/מהגרים זרים בדרום תל-אביב
• התנצלות לטורקיה על "פגיעה" במשט לעזה – והמשך עוינות תורכית כלפינו
• אי הכרה בשואה הארמנית כדי לא לפגוע בתורכים (ראו סעיף 3 לעייל)
• חוסר מדיניות ברורה לגבי המשך שהייתנו ביהודה ושומרון
• חוסר תשתיות בכפרים הדרוזים
• בגידה בצד"ל.

רוב הנקודות שציינתי לעייל מתאפשרות עקב פאסיביות או הססנות שנובעת מחוסר אמונה בצדקת דרכה של הציונות. המדינה קיימת אך אין בה רוח. כשאנחנו כבר מדינה, מוטל עלינו גם להיות סוכנים של מגמה מוסרית. כך שכל עוד לא נחייה את מיתוס התקומה באמצעות ריבונות מלאה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ולא נקיים את יעודו המוסרי של העם הרי ימשיכו לערער על קיומה.

אני מייחל שיתקיימו בנו הפסוקים:

וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.
וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.

כל החייל והחוסן  שאנו עדים להם היום הם חלק מברית הברית המוסרית של אבותינו:

וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט--לְמַעַן, הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו.

 

הערות

---

[1] כפי שכתבתי כאן, לדעתי זה תמיד היה העיקרון . התורה פונה לשכל הישר ואל המוסר כי להצדיק את עצמה.

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, ה' אֱלֹהָי:  לַעֲשׂוֹת כֵּן--בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים:  אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

[2] ראו את הטיעונים המופרכים, שאנו שומעים היום לאור ה"גזרות הנוראות" של שוויון בנטל, כיצד כביכול לימוד אינטנסיבי של התורה שווה ערך בהגנה על העם כמו שירות בצבא. כל זאת כאשר השואה עוד מהווה נדבך חשוב בתודעה החרדית – אך ללא כל מוסר השכל. אם התורה מגינה עלינו כעם, הרי זה בשימור הזהות היהודית בפני התבוללות רוחנית.

[3] יעמוד על הברכה משה פייגלין, שמעביר על המסר הזה השכם וערב.

פרשת ויצא תשע"ג. מדרש אפשרי של יונתן רזאל

מתוך פרשת השבוע:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ.
קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.
הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים.

השיר של יונתן רזאל הוא ציטוט דבריו של יעקב אבינו. הוא מצטט מהפסוק האחרון רק את שתי המלים הראשונות, וכלל לא מזכיר את האיום של עשיו. לדעתי ייתכן שיש כאן מדרש מדהים (שמכוון לפנימיות של דברים), שהאיום שיש להציל ממנו הוא "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". כלומר: אחרי שיעקב חזר לארץ, מה שמאיים עליו הוא הפילוג הפנימי, ולא איום חיצוני. הפילוג הזה הוא גם שמאיים על ההבטחה של ה' להיטיב עמו.

ל"ג בעומר תשע"ב

על פי שיעורים של הרב אורי שרקי.

ל"ג בעומר מגיע לקראת סוף מחזור של חגים שהחלו בפסח, דרך יום העצמאות ויסתיים ביום ירושלים. השנה כאשר אני מתבונן במחזור הימים האלו לבי נוקף אותי על כך שאני ממשיך מנהגי אבלות.

בימים ההם

ספירת העומר קשורה בתודעתנו במותם של תלמידי רבי עקיבא ובמנהגי האבלות שהשתרשו בעקבותיהם. התלמוד מספר שהם מתו כעונש על כך שלא נהגו כבוד איש ברעהו. ועם זאת מתוך אגרת רב שרירא גאון יש מקום להבין שמותם היה מסיבה אחרת

והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא , והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא , דאמור רבנן שנים עשר אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותיהם שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות ( סב , ב )

התלמידים מתו בגלל שמד. ככל הנראה מדובר בעצם מרד בר כוכבא או בנקמה שבאה בעקבותיו. כידוע רבי עקיבא היה מתומכיו העיקריים של המרד, ויש סיבה שתלמידיו הרבים נטלו בו חלק פעיל. לאור הסתירה כביכול בין התלמוד למסורת הגאונים, יש לקרוא את הנאמר בתלמוד בזהירות, ולנסות ולהבין מה משוקע בחומר האגדתי.

התלמוד מספר כמה אגדות על מלחמת בר כוכבא. לא כל החכמים ראו בעין יפה את תמיכתו של רבי עקיבא במרד. המעניין הוא שהם ביקשו לראות ניסים אך בר כוכבא לא סיפק אותם:

• בבלי סנהדרין צ"ג ע"ב:

בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא. אמר להו לרבנן: אנא משיח! אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין. נחזי אנן, אי  מורח ודאין. כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין, קטלוהו.

[תרגום - בר כוזיבא מלך שתי שנים ומחצה. אמר לחכמים: אני משיח! אמרו לו חכמים, במשיח כתוב שדן על פי חוש הריח. נראה אם יכול לדון על פי חוש הריח. כיון שראו שאינו יכול לדון  על פי חוש הריח קטלו אותו.]

• ירושלמי, תעניות פ"ד ע"ד;:

תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה רבי היה דורש "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד, יז) דרך כוזבה מיעקב. רבי עקיבה הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא. א"ל ר' יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא" [1]

הקטע הראשון הוא כמובן אגדתי, שכן מי שקטל את בר כוכבא היו הרומאים, אך נראה שהקטילה המדוברת של החכמים היא הסרת התמיכה ממנו משום שלא עמד בדרישות הנסיות. יש לשים לב לגרסת הבבלי שבר כוכבא קרא לעצמו משיח לעומת הירושלמי שמייחס את הזיהוי המשיחי לרבי עקיבא. מדוע רבי עקיבא תמך בו?  (איכה רבתי ב'):

• אמר ר' יוחנן: שמונים אלף תוקעי קרנות היו צרים על ביתר והיה שם בן כוזיבא. והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע. שלחו לו חכמים: "עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?" אמר להם: "והיאך יבדקו?" אמרו לו: "כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מלבנון אל יכתב באיסטרטיא שלך". והיו לו מאתיים אלף כך ומאתיים אלף כך. והיה אדרינוס שולח עליהם גיסות והם יוצאים והורגים בהם.

• פעם אחת כשיצאו למלחמה פגע בהם זקן אחד, אמר להם: "אלוהיכם בסעדכם!". הכשילם פיהם ואמרו לו: "לא יסעד ולא יכסוף, "הלוא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו" (תהילים ק י"ב)

• ומה היה כוחו של בן כוזיבא? היה מקבל אבני בליסטרא באחת מארכובותיו וזורקן והורג בהן כמה נפשות ועל זה אמר רבי עקיבא כך (איכ"ר ב).

רבי עקיבא לא ציפה לניסים אלא התרשם מיכולותיו הפיסיות והמלחמתיות של בר כוכבא. גם כאן יש קטע אגדתי על בר כוכבא שזורק את הבליסטראות חזרה על הרומאים. ככל הנראה מדובר ביכולתו ללמוד שיטות לחימה מהרומאים ולהשתמש בהם נגדם. ידוע שלאחר כמה מערכות הרומאים (שאיבדו 2 מתוך 28 לגינות שלהם) לא יצאו לקרבות חזיתיים מול כוחותיו, אלא פתחו במלחמת התשה.

על פרדיגמות: בין קארל פופר לוויקטור פראנקל

לפני ימים אחדים ראיתי יחד עם עמית לעבודה הפרסום באינטרנט על כך שחושדים שגילו חלקיקי ניטרינו המהירים מהאור. אמרתי שהנה יש כאן אפשרות לשינוי פרדיגמה, ותורת היחסות של איינשטיין תדחק או תתוקן – כפי שנעשה לתיאוריות של ניוטון בזמנו. מיד נזכרנו בחתן פרס הנובל הטרי דן שכטמן, שאף הוא טרם לשינוי פרדיגמה בתחום הגבישים. שוחחנו על כך שמאחורי הזכייה ישנו סיפור די עצוב. לקח לא מעט זמן עד שזכה להכרה, ובדרך הוא ספג לא מעט עלבונות – הן מעמיתיו והן מאוטוריטות בתחום (ראו כאן).

הערתי, שעמיתיו קידשו את הידע הנוכחי שלהם כדבר קודש בדת, זימנה כמובן את השאלה הצפויה: האם אנשים מאמינים מוכנים לשינוי פרדיגמות, ובעיקר לגבי נושא טעון כמו קיומו של הבורא? עניתי, כמי שלא נולד לתוך העולם הדתי, איני רואה עצמי מחויב להגות כזו או אחר. כמו כן, הוספתי בשם הרב קוק (כפי ששמעתי בשיעור של הרב אורי שרקי) שדעותינו היום עשויות להיראות כמופרחות בעיני דורות עתידיים. התפיסה על טבע הבורא משתנה תמיד ומוחקת תפיסות קודמות. עד כאן תקציר השיחה (שכמובן זיכתה אותי במחמאה שאני דתי פתוח וכו')

אלא, במחשבה שנייה, דחיתי אותו בקש, שכן הדברים אינם כה פשוטים וחלקים. שינוי דעות ותפיסות מהיר שייך למודל המתודה המדעית (ליניארית ונאיבית) של קארל פופר, לפיו כל ניסוי המפריך תיאוריה כלשהי מביא להחלפתה הכמעט מידית בתיאוריה שונה או מתוקנת. כאמור, בעולם האמיתי הדברים אינם כך. אני זוכר שבלימודים לתואר שני, עשינו ניסויים וקיבלנו לעיתים תוצאות שונות מהמצופה. לא תמיד טרחנו לחזור על הניסויים, אלא הסברנו את תוצאותיהם לאור התיאוריה – באופן אד הוקי למדי...
בספרו "אלוהים משחק בקוביות" הרב מיכאל אברהם קורא לתיאוריות/אמונות מסוג זה טאוטולוגיות פרקטיות (הוא אף מודה שהאמונה באלוהים היא גם כזו, ולכן, מעשית, היא בלתי ניתנת להפרכה*). האדם ינסה להסביר כל ניסוי או תופעה חריגה באמצעות הפרדיגמה/אמונה בה הוא אוחז.

(מסופר על המדען לב לנדאו, שניגש אליו פעם מאן דהו על מנת שיסביר לו תוצאות ניסוי בלתי צפויות. לנדאו הסביר לו בטוב טעם, אלא שאח"כ התברר שמרוב התרגשות הלה החזיק את התרשים הפוך. הוא חזר אל לנדאו שוב, הפעם עם התרשים בכוון הנכון – ושוב פעם קיבל הסבר שהצדיק את התוצאות…)

בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות" ויקטור פראנקל מתאר את חוויותיו הקשות במחנה ריכוז והסיבות שהוא שרד את אותה תקופה. הוא מגיע למסקנה (וממנה לשיטת טיפול) שבני אדם יכולים להתמודד עם קשיים רק אם הם מוצאים משמעות או תכלית לחייהם. הם חייבים לחוש שהם חלק ממשהו גדול או תכנית קוסמית בה הם נוטלים חלק.

כל תיאוריה, שאוששה באמצעות ניסויים, מוסיפה לאדם עוד נדבך להבנתו את היקום ומשם היא הופכת לחלק מהשקפת עולמו – לפרדיגמה (מושג שטבע תומס קון בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות"). מסתבר שכאשר לאדם יש תיאור מסוים ומניח את הדעת על היקום הוא יתקשה לזנוח אותו – גם כאשר עומדות לפניו עובדות המפריחות את ההסבר. ישנה קפיצה בלתי מוסברת (ושאינה לגיטימית מבחינה פילוסופית חמורה) מעובדות לערכים. לדעתי, כאן נכנסת הבחנתו של פראנקל. הפרדיגמה הופכת לחלק משהשקפת עולמו של המדען/ההוגה. היא נותנת לו תמונת יקום ומדרך רגל יציב כדי להמשיך ולהתמודד ולגלות דברים חדשים.

עד כמה האמונות חשובות לאדם? הוא מוכן למות, להרוג ולהעליב את עמיתיו  - רק כדי שלא יכריחו אותו להמיר אותן. יש לתת את הדעת שלא רק מאמינים "דתיים" מוכנים להילחם ולמות עבור אמונותיהם (כביכול מחכה להם גן עדן) – אלא אף אתיאיסטים (ראו את המרקסיסטים בעלי ההשקפה המטריאליסטית שמתו למען מהפכותיהם). אם נרצה להבין מדוע יצורי אנוש הורגים בבני מינם בסיטונאות – אין לחפש סיבות חומריות – אלא בחיפוש המשמעות האין-סופי.

במקרה החריג שאנו כן מצליחים להשתכנע שעל הפרדיגמה להשתנות – מיד היקום חוזר להיות מקום בלתי מוכר – וזה די מפחיד. התהליך של שינוי פרדיגמה הוא בהכרח כואב, ושהדי במרומים שבשיטוטי באינטרנט ובפורום עצכ"ח היו לי לא מעט רגעים כאלו…

למדתי את תורת היחסות של איינשטיין, אך מאחר והיא לא נדבך בהשקפת עולמי – הרי שתיקונה או החלפתה בתיאוריה אחרת לא מעורר בי חרדה כלשהי – אלא דווקא התלהבות. עם זאת אני בטוח שישנם כמה מדענים שהניסוי האמור בחלקיקי נויטרינו מדיר שינה מעיניהם. חלקם אף כנראה מתפללים (אל מי…) שהניסוי יתגלה כטעות.

 

 

הערות

---

*אגב, די לראות את הטוקבקים המתלהמים ב Ynet בטורים בהם מציג הרב אברהם את השקפתו לגבי הקשר בין האבולוציה (בה הוא מאמין!) ואמונה באלוהים. גם החילוניות על צורותיה היא טאוטולוגיה פרקטית.

חום יולי-אב תשע”א

וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: (דברים ח/ה’)

מחאת האהלים

עבורי חודש אב החל כבר בתמוז עם מחאת הדיור ששטפה את הארץ (מאמצע תמוז). אני מודה שעצם המחאה הפתיעה אותי, ועד היום אני די חשדן כלפיה. היא החלה דווקא כמחאה על הזכות לשכור דירה באזור יקר מאוד בתל אביב (ותל אביב עצמה יקרה!). כבעל מוצא רוסי ואוריינטציה ימנית, יש לי רתיעה אינסטינקטיבית כלפי סיסמאות חברתיות, והמושג “צדק חברתי” הוא אורווליאני. צדק פירושו לתת לאדם כפי המגיע לו לפי מעשיו. “צדק חברתי” הוא למעשה צדקה ממוסדת בעברית תקנית. לכן השימוש במושג “צדק” להשיג הטבות לחלשים הוא דמגוגי, וכאן המקום להביע צער על רבנים שמסכימים למינוח המעוות הזה. בשולי המחאה (או שמא כבר בראשה) כבר מתארגנות קבוצות שמאל קיצוניות שמנסות לנכס אותה לצרכים פוליטיים אנטי ישראלים.

רק כדי לסבר את האוזן, אספר שאני “בוגר” מחאות צודקות בתקופת הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה. הראשונה הייתה מחאת הסטודנטים הגדולה שהשביתה את הלימודים. לבסוף קיבלנו מעט מדי אך היא היוותה קרש קפיצה פוליטי עבור אהוד ברק שניצח את נתניהו בבחירות תוך הסתייעות בזיכרון המחאה (וכמובן שהוא עצמו לא מימש את הבטחותיו…).
המחאה השנייה בה השתתפתי אז הייתה הפגנת תמיכה בבג”ץ נגד החרדים (כמובן, לא הייתי אז שומר תו”מ). על ההפגנה ההיא השתלטו ארגוני שמאל שסילקו את צחי הנגבי שהיה אז שר המשפטים (מטעם הליכוד) ובא לתמוך במפגינים למען שלטון החוק (מאז גם המושג הזה הפך לבזוי הודות למאמציו של השופט אהרון ברק). הגענו לגן סאקר בירושלים, רק כדי לגלות שזהו דיסקוטק ענק של תנועת מר”ץ. זה היה טרום עידן ה”קרן לישראל החדשה” אך היא לא המציאה את השיטה. מר”ץ כבר אז ידעו היטב לחטוף מפגינים לצורכי תעמולה.

ועם כל זאת, המחאה מוצדקת שכן יוקר המחייה בארץ הוא מוגזם. אמנם ישנו שפע כלכלי אך הוא לא מורגש בקרב כלל האוכלוסייה למעט האבטלה הנמוכה. ומאחר בחודש אב עסקינן, למדתי מהרב שרלו שצדקה וסולידריות חברתית הם תנאי מקדים לכל התפתחות רוחנית עתידית (ראו כאן). הציונות הדתית, שכהרגלה בקודש איחרה לקפוץ על עגלת המחאה (לטוב ולרע – כאמור המחאה צודקת אך יש לבחון מי עומד בראשה ולאן היא מופנית), יכולה לתרום בעיקר במישור של אותה סולידריות וחזרה לערכים “שמרניים” של הסתפקות במועט, מיתון החומרנות ותרומה לזולת. באותה מידה, הגיע זמן שהציונות הדתית תפסיק להתמקד רק בשלמות הארץ, ותפנה גם לאפיקים מוזנחים אחרים. כאן המקום להזכיר שוב את הרב יהודה עמיטל זצ”ל:

מפליא הדבר, שחזון הגאולה של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שעיקרו היה תחייה רוחנית של עם ישראל עם השיבה לארץ, נצטמצם בשנים האחרונות אצל אלה שרואים עצמם כתלמידיו וממשיכי דרכו, למצוות יישוב ארץ ישראל בלבד. יעיין כל אחד בספר 'אורות' ויבחן כמה מקום תופס בו הנושא של ארץ ישראל (שלא לדבר על גבולות הארץ) לעומת נושא 'התחייה הרוחנית של עם ישראל'.

יש סולם ערכים ביהדות ומי שלא מבדיל בין קודש לקודש סופו שלא יבדיל בין קודש לחול. הסדר הוא: עם ישראל תורה וארץ ישראל…. האינטרס של עם ישראל קודם לאינטרס של ארץ ישראל.

 

לשכנו תדרשו

ביום חמישי שעבר שהיה גם היארצייט של אמי ז”ל, עליתי להר הבית עם אבי (חודש אב כבר אמרנו). במקרה זכינו לעלות להר יחד עם הרב דב ליאור (רבה של קריית ארבע). הפתיע אותי עד כמה חרדים רוכשים לו כבוד למרות שהוא ציוני, והצטרפו אליו לעלייה (רוב הציבור החרדי מתנגד לכך, אם כי בקבוצה שלנו היו חסידים וייתכן הפסיקה המתנגדת לעלייה שייכת ברובה לחוגים ליטאיים). הוא הסביר את חשיבות העלייה להר דווקא לבעלי חזות דתית שלא עולים כתיירים אלא כבעלי המקום העתידים לחזור ולתבוע את מה שלהם בזכות. הציבור הלא דתי והציבור החרדי – רובם ככולם מדירים רגליהם מההר, ומתמקדים בכותל המערבי. (ואמנם, בזמן שחיכינו לקבוצה להתכנס, ראינו  כ-3 תהלוכות בר-מצווה “תנ”כיות” עם תופים, שופרות ולבוש “עתיק” שמגיעות עד העלייה להר, אך פונות לכותל). בכך הם מפקירים את ההר למוסלמים שעושים בו ככל העולה על רוחם ומתכחשים להיסטוריה היהודית ואמנם נוכחותנו עוררה כעס אצל המוסלמים, וכמה נשים, בראותם אותנו, החלו לזעוק “אללה הוא אכבר” ועוד קריאות גנאי.

תוספת 28/08:

כמעט שכחתי את ההשפלה שעוברים יהודים בעלייה להר. אסור לנו לעלות עם חפצי קודש או להתפלל עליו. זה מאין סטטוס- קו בזוי בין מדינת היהודים לוואקף. נוצר מצב שבמקום הקדוש ביותר ליהודים (שזה לא הכותל!) אסור ליהודים להתפלל. ממשיכים את מצב הד’ימיות שהאסלם כפה על נתיניו הלא-מוסלמים. אח”כ מתפלאים מדוע שכנינו מתגרים בנו כל הזמן.

מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? הלוֹא ה' זוּ חטאנו לו ולא אָבוּ בדרכיו הָלוֹך, ולא שמעו בתורתו

מעניין עד כמה הנוכחות באזור הזה ובזמן הזה מעוררת דיונים על נחיצותו של המקדש ליהדות המודרנית. ידוע שגם יהודים דתיים מסתייגים מהמקדש – בעיקר משום שלא יודעים מה הוא נושא בחובו. המקדש על קורבנותיו חוזר לפרימיטיביות (אני לא אומר זאת לגנאי), שלנו כבני המערב קשה איתה. התרגלנו ליהדות די אנמית ופילוסופית של תפילות, בכיה ולימוד. מקדש זה דם שזורם כנחלי מים (בעיקר בפסח שבו מיליוני עולים לרגל מביאים זבחים), שירות של לויים, חצוצרות, שופרות וקטורת.

קמאי? ועוד איך! אם האלילות פנתה לרבדים הכי נמוכים באדם, גם היהדות כדת מונותאיסטית אמיתית לא יכולה לוותר על אף נימה אנושית שאלוהים ברא בעולמו. (ראו דיונים קודמים על כך שה’ הוא האלוהים) עבודת ה’ היא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כולל תאוות הבשר וזעזוע דם הבהמות הנשפך והאקסטזה הנלווית לכך. (רשמים מכך אפשר לראות כל יום עצמאות, איך ישראלים נכנסים לאטרף של מנגלים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן…) ועם כל זאת, כפי שכתבתי לעייל, דווקא המחאות מזכירות את התנאי החברתי והמוסרי המקדים שעלנו לקיים כדי להקים את המקדש במהרה בימינו. אחד הניסים שהיו במקדש היה שכאשר כל העם התכנס והשתחווה אף אחד לא אמר “צר לי המקום”. לא שלא היה צפוף, אך הסולידריות אפשרה להם להצטופף ולא להרגיש מחנק מזולתו. לכן היום דווקא עלינו לבנות את הקומה העליונה (רק כביכול – המקדש מהווה קומה מאוד גבוה בעבודת ה’) ורק אח”כ לצלול לתהומות נפשנו הקמאית.

באר שבע

את סוף שבוע שעבר ביליתי אצל חמי בבאר שבע (אני במקור משם, אך כיום גר ברחובות) בין האזעקות על מתקפות הטילים יצא לי להתפלל בבית כנסת הספרדי הקרוב. בכך מילאתי איזה חסך שהיה לי שעדיין אני לא יכול לזהות (משום מה ברחובות אני מתפלל רק עם אשכנזים) כבר הזכרתי ברשומה קודמת (הערה 3 למטה), את ההבדלים בין בתי כנסת ספרדיים לאלו האשכנזיים. במנחה גדולה של שבת היו כמה מתפללים שחזותם לא הסגירה את היותם דתיים, אך הנה הם התייצבו לתפלת מנחה. בבתי כנסת אשכנזיים כמעט ולא תראה כאלו, וחבל! הם הזכירו לי את מאמרו של הגרי”ד סולובייצ’יק “איש האמונה” בו הוא מתאר את מיזוגם של איש האמונה הבודד ואיש ההדר לאישיות אחת אצל כולנו. איש ההדר המעורב בדעתו בעולם החול והעשייה בחוץ, משאיר כל זאת מאחוריו כאשר הוא נכנס לבית הכנסת – ממלכתו של איש האמונה – כדי לעמוד מול בוראו, בודד.

הרב יהודה עמיטל – על דרך ארץ ומיסטיקה

השנה זכיתי להיות שוב בימי עיון בתנ”ך המתקיימים בישיבת הר עציון שבאלון שבות מזה 20 שנה. לפני כ 3 שנים, חילקו שם את הספר “והארץ נתן לבני אדם” של הרב יהודה עמיטל זצ”ל. הספר עוסק רובו ככולו בשילוב הנדרש בין תורה לדרך ארץ. השנה רכשתי חוברת “קול יהודה” המאגדת את אמרותיו לאורך השנים. לדוגמא, אחת משיחותיו המצוטטת שם נקראת “לא הכל הלכה” שרק שמה מעיד על גישתו הייחודית של הרב.

השבוע שתי אמירות צדו את עיני:

באידיש ישנו ביטוי מיוחד, שבו משתמשים גם דוברי שפות אחרות, שקשה מאוד לתרגמו – ‘מענטשליכקייט’. כפרפראזה על הביטוי “לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר ובגלוי” נהגו במזרח אירופה לומר – “לעולם יהא אדם”, כלומר – קודם צריך להיות ‘בן אדם’ ואחר כך – ירא שמיים. התורה מחזקת ומעמיקה את ה’מענטשליכקייט’, אך תכונה זו נדרשת מן האדם לפני שהוא מגיע לתורה.

האמונה במיסטיקה ובכוחות מאגיים גורמת לאנשים להאמין באפשרות של פתרונות מיידים. כל בעיה חייבת להיפתר מיד ואם היא לא  נפתרת מיד אז מישהו אשם, ואת האשם יש להוקיע…
כל בעיה חייבת להיפתר מיד ואם היא לא נפתרת בדרך הרגילה יש להפעיל כוח, שהרי אין דבר שאי אפשר לפתור באמצעות כוח., וכך חודרת הכוחניות ומשתלטת על חלקים נרחבים של הציבור.

כמה חכמה יש בהבחנות פשטות אלו. לצערי נזכרתי בהן יחד עם האירועים הקשים של השבועות האחרונים. בראשון, נרצח הרב אליעזר אבוחצירא, ע”י אדם שעצותיו לא התאימו לו. בשני, התגלתה (שוב) כת דתית שמתעללת בילדים ובנשים. הכל מטובל בטענות מיסטיות.

נקודה למחשבה:

ברוב המקרים הללו מעורבים חוזרים בתשובה שהתחרדו. מי או מה גורם להם לזנוח את דרך הארץ אותה ידעו מחייהם החילוניים? האם ההתחרדות היא תוצאה של בריחה מהחיים אל אלוהים. מדוע הם זונחים את השכל הישר והמוסר הבסיסי?

An aging Palestinian peace activist

זכור את אשר עשה לך עמלק

Prager University: The Middle East Problem

Once in a while, someone comes along and describes the ME conflict in simple terms.

על הרב מוטי אֵלון

שבוע שעבר היה קשה עבור הציבור הדתי לאומי. הרב מרדכי (מוטי) אלון, מרבניו הבולטים ומי שאף נחשב למעיין אדמו"ר, הואשם בהטרדה מינית של תלמידיו. האשמה באה מפורום 'תקנה' שחבריו הינם רבנים בעלי שיעור קומה מאותו ציבור ממש. לפיכך לא מדובר בעוד מלחמת חצרות ופאשקווילים המצויה אצל החרדים שניתן לפטור כלאחר יד.

ברשומה קודמת על עצמי לא הבהרתי שאת התעניינותי המחודשת ביהדות ניתן לייחס לא מעט לרב אלון. בתוכניתו "בראשית" ובפעמים שהגיע להרצות בפני סטודנטים, הוא דרש את פרשת השבוע ודלה ממנה רבדי עומק מדהימים תוך שזירת נושאים אקטואליים. אני לא יודע אם הוא עסק ממש בהחזרה בתשובה “מקצועית”, אך הוא לא פנה לאפיקים עכורים כמו עימות בין תורה למדע. הוא הלימד את עומקה ויופיה של התורה – ומתוך כך החזיר רבים אליה. נמשכנו אליו כמו פרפרים אל האור.

כל השבוע עקבתי אחר הפרשה ושוחתי עם חבריי לעבודה בנושא. שמתי לב עד כמה קשה להפריד בין האדם לבין משנתו. ייתכן שלי יותר קל משום שבאתי מרקע חילוני ולא למדתי בישיבות ועל כן מעולם לא דבקתי ברבנים. ועם כל זאת הרב אלון הוא חלק מהקומה הרוחנית שלי. בשבת נתקפתי דחף לפתוח את ספרו "תכלת מרדכי"; נראה שזה ביטוי לא מודע לגאול אותו ולהחזירו למצבו הנכון והמקורי. בְנֶי שלומד כעת בכיתה א' שונה עכשיו את פרשת לך-לך, למד עמי את החלק הראשון של הפרשה. ראו עד כמה הדברים רלוונטיים וכמה הם משקפים את השפעת הרב אלון בחיי כל מי שהכיר אותו

“

“תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם
שני אלפים-תוהו, שני אלפים- תורה, שני אלפים- ימות המשיח...
שני אלפים תורה - מאימת ?...”

אי נימא ממתן תורה?... אלא מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן". (ע"ז, ט, ע"א)

מכל שסיפרה לנו תורה על אברהם אבינו, ראו רבותינו את המהפכה ההיסטורית-אמונית הגדולה ביותר, עוד לפני פרשיותיו הגדולות של אברהם בארץ כנען. אברהם המצטווה ללכת לארץ כנען, לא עושה זאת לבדו, אלא מצרף אליו לקיום המצווה הזו גורמים נוספים רבִּים:

" וַילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען" (בראשית, יב, ד–ה)

הנפש הזאת, אשר עשו אברהם ושרה בחרן, היא קיצם של אלפיים שנות התוהו בעולם, ותחילתן של אלפיים שנות התורה.
…חז"ל תיארו זאת במדרש כך:

"... הוא שאמר הכתוב: 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'. אמר רבי אלכסנדר: אלמלי נתכנסו כל הבריות לעשות יתוש אחד, אין יכולין לעשות. ומהו 'הנפש אשר עשו' ? - שהיה מלמדן יראת שמים ומורה להן את התורה"(תנחומא, לך לך, יב. )

אם כך, מדוע לא כתבה התורה בלשון ברורה "אשר למדו", או "אשר קֵרבוּ" וכד' ?  ריש לקיש, תלמידו וחברו של רבי יוחנן[1] בארץ ישראל, עונה כך:

כל המעשֵה את חברו לדברי תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, דכתיב: 'ואת הנפש אשר עשו' ולא כתיב: אשר למדו בחרן"

הקשר האנושי הזה, שבו הכניסו אברהם ושרה אנשים ונשים תחת כנפי השכינה, נקרא איפוא - עשיה. ובעצם, העשיה הזאת עצמה היא סיום של אלפיים שנות תוהו ותחילתו של מתן תורה.  רש"י במקום מסביר:

" 'ויעש' - תקנו על עמדו והיא עשייתו".

וברמב"ן, שם:

"ויעש - לשון עשייה בכל מקום - תקון הדבר על מתכונתו"

עשיה היא, אם כן, השלב שאחרי הבריאה והיצירה, היא שלב קביעת התוכן.

” 

עד כאן ד"ת של הרב אלון. הרב עשה הרבה נפשות וע"י תורתו הוציאן מתוך התוהו. הדבר יעמוד לזכותו תמיד.

אני מאמין שבטווח הארוך כל הפרשה רק תחזק את הציבור מבפנים. אמנם נוצר חילול השם, אך פורום 'תקנה' קידשו אותו בכך שלקחו אחריות וקיבלו הכרעה כה קשה וכואבת. כבר אמרו חז"ל ש"גדול קידוש השם מחילול השם".[2] עצם קיומו של פורום מהווה ניסיון נדיר של הציבור הדתי להסתכל על המציאות ולהודות שגם הוא וגם מנהיגיו אינם חסינים מפני תחבולות היצר.

הפרשה הזאת הניחה לפתחו של הציבור כמה סוגיות מעניינות:

1. כאשר חכמי יבנה נידו את רבי אליעזר בן הורקנוס (לאחר מעשה ב"תנורו של עכנאי") הם גם גזרו שאין ללמוד את תורתו ובכך גם גזרו שיכחה על כל שיטת בית שמאי. אף רבי עקיבא שהיה תלמידו, לא הפר את הגזירה. רק לקראת מותו באו החכמים וביניהם רבי עקיבא לדלות ממנו מעט תורה. רבי אליעזר העריך שהחכמים ימותו מיתות לא טבעיות ורבי עקיבא בראשם, וכל זאת משום שלא למדו ממנו מקודם (סנהנדרין סח, א).
   הרב אלון מלא תורה ומצוות, ואין לבטל אותן רק בגלל שקרה, קשה ככל שיהיה. אף יש לו שיטת לימוד מיוחדת ואסור לה שתאבד. האם יתאפשר לרב אלון לחזור בתשובה, לטפל בבעיה ואף לחזור לעמדת השפעה בציבור? אני מאמין שהוא עצמו חזר בתשובה, אך אדם במעמדו חייב גיבוי של הציבור על מנת להשתקם.
2. היחס הציבור הדתי לאומי למנהיגיו. הערצה שחשו כלפי הרב הפכה למשבר אמונה לכמה מתלמידיו. יש להזכיר שהרבנים הינם אמצעי לדבוק בקב"ה אך בסופו של דבר הם רק בני אדם. "כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא". תופעת האדמו"רות מיובאת מהחסידות, ושם היא בעצמה גרמה להרבה קילקולים ולע"ד יש בה ספיחים של עבודה זרה. חב"ד היא דוגמא מובהקת, אך יש גם לזכור שהיו לא מעט סכסוכי חצרות שלא לשם שמיים.

3. היחס להומוסקסואלים. התורה שוללת באופן נחרץ אקט מיני בין גברים. על מנת לדרוש את הפסוק שלא כפשוטו יהיה צורך בלא פחות מסנהדרין בלשכת הגזית (ואני מטיל ספק גדול אם אף סנהדרין תוכל איכשהו למתן את האיסור). ועם זאת לא ניתן להתעלם מכך שישנם גברים שנמשכים לבני מינם, והם נמצאים בדילמה נוראה בבחינת אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. 
   מצאתי אצל הרב יעקב מדן מאמר מעניין. אמנם חלק מהדתיים הלאומיים מכיר בקיומם של ההומוסקסואלים בקירבם, אך נדרש תהליך לא פשוט של חינוך שיאפשר לאנשים לקבל אותם לקהילה. לא פעם אני שומע את הטענה שדתי לא יכול להיות הומו, וזאת מתוך האי הבנה הבסיסית שבד"כ לא ניתן לשלוט על המשיכה המינית. כמו כן, גם טיפולים פסיכולוגיים לעיתים עוזרים, אך כאשר הם נכשלים (ונראה שכך ברב המקרים) הרי שנגרם עוד יותר נזק. בניגוד לשתי הנקודות לעייל אין לי כלל רעיון כיצד ניתן אם בכלל להקל על סבלם של אלו.

   ---

[1] רק לאדם כּרֵיש לקיש, אשר חווה על בשרו ונפשו את כֹּל שעבר עליו עד פגישתו ומפגישתו עם רבי יוחנן, יכול לומר כדברים הללו ( ראה בבא מציעא, פד, ע"א ).

[2] והסביר הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהמ"ם במאמר זה היא מ"ם היחס, כלומר שחילול השם הוא הוא הסיבה להופעת קידוש השם

A comment on Nafka Mina blog

There is a post named State, Army and Religion in the Nafka Mina blog where I offered the following comment:

The separation of religion and state is critical, especially when it comes to enforcement of religious laws on secular people. Yet it's no simple thing when it comes to Judaism which is a "religious civilization" (in the words of M. Kaplan). Israel is the nation-state of the Jewish people and as such it has to reflect the Jewish culture and ethos - otherwise it loses any justification for its existence.

The comparison you make with science is incorrect because of the mixing of fact with value. Modern science is about providing facts about nature, and religion as a system of values provides judgment of what to do in light of these facts[i].

The army on the other hand, is an instrument for executing a policy and it certainly has to reflect a nation’s values. Judaism aspires to encompass the wholeness of life, and therefore everything in Israel or that which concerns the Jewish people has religious significance[ii]. It’s just that we lived in the galut for so long that we have forgotten how it’s supposed to be. The national-religious therefore cannot be indifferent to what goes on in the army. They serve because it’s a mitzvah, and they follow/refuse orders because it’s a mitzvah. The only relevant discussion is what values have precedence over others: the unity of the army or the settlement of the Land of Israel[iii].

---

[i] A side note: had not Judaism contained a genuine tradition of rationally reconciling Torah and science, religious Jews would have had a problem being scientists. The Haredim in Israel have in fact turned their backs towards those traditions and therefore you can hardly find any of them occupying an R&D post.

[ii] I owe much to the late professor Yeshayahu Leibowitz like appreciating the need for separating religion and state. However, I disagree with him on which issues have religious significance. His determination to refine Jewish faith in the Maimonidean fashion is indeed praiseworthy, but I find his interpretations having an aura of autism …

[iii] An opinion worth reading in that matter is Rabbi Yuval Cherlow's here, where he understands the need to balance the various values which are at stake and he makes a clear Halachic stand.

Thoughts from Gaza

This is a second email I've sent family and friends after I left the Gaza Strip at the end of operation Cast Lead (עופרת יצוקה). This is my first and by no means the last post I'll be writing in English.

The first email included the crude thoughts which I formulated close to the harsh experience. They are irrelevant to this blog, besides mentioning the fact that I was almost killed and witnessed extraordinary acts of destruction in the Shati refugee camp.

Jews believe that miracles and divine providence don't have to include special effects like the splitting of the sea or hearing HaShem's voice on Mount Sinai. Therefore on Monday, in the synagogue, I pronounced the following blessing in the presence of ten adult Jews, after we read a portion of the Torah:

Blessed are You, YHWH, our Elohim, King of the Universe, who bestows good things on the unworthy, and has bestowed on me every goodness. 

(any of you who has reviewed the Hebrew posts, should understand why I changed HaShem or Lord to YHWH and God to Elohim - in this blog I intend to stick to precise theological terms which carry a meaning in Hebrew which cannot always be translated into English. 

The meaning of the blessing is: YHWH, the transcendent Creator and Master of the Universe, is also the immanent Elohim, the One who protects and saves us. I also make him my Elohim - my focus of worship - by acknowledging his providence)

May we need not rely on miracles in the future.

I also believe that everything HaShem does is for our spiritual growth and evolution (otherwise it's a waste of His miracles and our precious time on earth). Since I came back home on Sunday I kept on reflecting on what I saw and learned.

First: We've delivered lots of damage to the Palestinians. Palestinians claimed that there are some 1300 dead and some 3000 wounded and that at least 70% of them are civilians. The outpost in which I was stationed (one of many and a small one for that matter) was on top of a demolished neighbourhood - about 100x150m.

I have no remorse for all this mess. On the contrary. The IDF was usually too humane in past operations - often at the cost of soldiers' lives - a situation which I perceive to be immoral. To be more blunt: in previous operations our politicians worked by the Christian moral code whose main statement is weakness makes right because humans are unworthy irresponsible creatures in the eyes of God. The Jewish code states the contrary: that justice makes right; whoever initiates violence should pay; and that you've got to care for you own kind, and not for you enemy, even if this enemy is supposedly weaker than you.

I do believe however, that most of this could have been prevented if we responded with military might right at the beginning of the Kassam rocket spree, when the "only" ones who suffered were the small villages near Gaza. But each time the rocket's range became larger, the government chose to bite its (our) lips and talk about peace and how restraint projects power. The politicians who backed up the withdrawal from the Gaza strip with the pretence that it will give us the justification for major military response, were also the first who pressured the government to hold back for three miserable years. 

Looking back, you wouldn't believe the crap they were feeding the public. 

Second: I believe that through the Palestinians we should relearn a lesson which we in the West tend to forget: Freedom of choice - which is embodied in the right to vote - fundamentally comes with responsibility. In one of my favorite S.F. novels, Starship Troopers (novel. not the lousy film!), the author Robert A. Heinlein, wrote the following words: 

This was the tragic fallacy which brought on the decadence and collapse of the democracies of the twentieth century; those noble experiments failed because the people had been led to believe that they could simply vote for whatever they wanted… and get it, without toil, without sweat, without tears. 

In 1933 the Germans democratically voted for the Nazi party and they cashed in during 1945 with carpet bombings (Look up Dresden in Google). The Palestinians voted for Hamas in an (almost) sound democratic election. Instead of going on and developing their lives after Israel withdrew from the Gaza Strip (they've got one of the most beautiful beaches I've ever seen...), they kept on doing the only thing that Palestinians as a collective know best: terrorising Israel.

If you'll be hearing anyone (usually from the Left) saying that they are poor and we should feel sorry for them, tell them that with the same rationale they can justify any street mugger who's having a hard time with his cash flow. Remember, weakness does not give you any rights or claims.

Third: the job isn't finished yet, and in the Middle east it never is. Whenever we try to go for peace it gets worst. One way or another we are going to find ourselves back in there.

Fourth: We still have a soldier in there. Gilad Shalit, son of Aviva and Noam. He is still alive. Don't forget him in your prayers