על פי שיעורים של הרב אורי שרקי.
ל"ג בעומר מגיע לקראת סוף מחזור של חגים שהחלו בפסח, דרך יום העצמאות ויסתיים ביום ירושלים. השנה כאשר אני מתבונן במחזור הימים האלו לבי נוקף אותי על כך שאני ממשיך מנהגי אבלות.
בימים ההם
ספירת העומר קשורה בתודעתנו במותם של תלמידי רבי עקיבא ובמנהגי האבלות שהשתרשו בעקבותיהם. התלמוד מספר שהם מתו כעונש על כך שלא נהגו כבוד איש ברעהו. ועם זאת מתוך אגרת רב שרירא גאון יש מקום להבין שמותם היה מסיבה אחרת
והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא , והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא , דאמור רבנן שנים עשר אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותיהם שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות ( סב , ב )
התלמידים מתו בגלל שמד. ככל הנראה מדובר בעצם מרד בר כוכבא או בנקמה שבאה בעקבותיו. כידוע רבי עקיבא היה מתומכיו העיקריים של המרד, ויש סיבה שתלמידיו הרבים נטלו בו חלק פעיל. לאור הסתירה כביכול בין התלמוד למסורת הגאונים, יש לקרוא את הנאמר בתלמוד בזהירות, ולנסות ולהבין מה משוקע בחומר האגדתי.
התלמוד מספר כמה אגדות על מלחמת בר כוכבא. לא כל החכמים ראו בעין יפה את תמיכתו של רבי עקיבא במרד. המעניין הוא שהם ביקשו לראות ניסים אך בר כוכבא לא סיפק אותם:
- בבלי סנהדרין צ"ג ע"ב:
בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא. אמר להו לרבנן: אנא משיח! אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין. נחזי אנן, אי מורח ודאין. כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין, קטלוהו.
[תרגום - בר כוזיבא מלך שתי שנים ומחצה. אמר לחכמים: אני משיח! אמרו לו חכמים, במשיח כתוב שדן על פי חוש הריח. נראה אם יכול לדון על פי חוש הריח. כיון שראו שאינו יכול לדון על פי חוש הריח קטלו אותו.]
- ירושלמי, תעניות פ"ד ע"ד;:
תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה רבי היה דורש "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד, יז) דרך כוזבה מיעקב. רבי עקיבה הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא. א"ל ר' יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא" [1]
הקטע הראשון הוא כמובן אגדתי, שכן מי שקטל את בר כוכבא היו הרומאים, אך נראה שהקטילה המדוברת של החכמים היא הסרת התמיכה ממנו משום שלא עמד בדרישות הנסיות. יש לשים לב לגרסת הבבלי שבר כוכבא קרא לעצמו משיח לעומת הירושלמי שמייחס את הזיהוי המשיחי לרבי עקיבא. מדוע רבי עקיבא תמך בו? (איכה רבתי ב'):
רבי עקיבא לא ציפה לניסים אלא התרשם מיכולותיו הפיסיות והמלחמתיות של בר כוכבא. גם כאן יש קטע אגדתי על בר כוכבא שזורק את הבליסטראות חזרה על הרומאים. ככל הנראה מדובר ביכולתו ללמוד שיטות לחימה מהרומאים ולהשתמש בהם נגדם. ידוע שלאחר כמה מערכות הרומאים (שאיבדו 2 מתוך 28 לגינות שלהם) לא יצאו לקרבות חזיתיים מול כוחותיו, אלא פתחו במלחמת התשה.
לכאורה על פי הקטע השני נראה שבר כוכבא פרק עול תורה, אלא שמכתבים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מוכיחות אחרת. הוא דאג גם לתנאים הדתיים של לוחמיו:
שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה שלחתי לך שני חמורים כדי שתשלח עמהם שני אנשים אצל יונתן בן בעיה ואצל מסבלה (מפקדים מעין גדי) כדי שיעמיסו וישלחו למחנה אצלך לולבים ואתרוגים. ואתה שלח אחרים מאצלך ויביאו לך הדסים וערבות, והתקן (עשר) אותם ושלח אותם למחנה מפני שהצבא רב. היה שלום"
בנוסף לכך נמצאו תפילין שלוחמיו נהגו להניח. 
כך גם נראה מתוך הכיתוב במטבעותיו שהוא נלחם על עצמאות דתית, וייתכן שאף כבש את ירושלים והחל בה את עבודת הקרבנות.
אם כך מדוע התריס בר כוכבא נגד שמיא? אני סבור, שהוא חש שהדתיות שבימיו כבר הלכה והתרחקה מההנהגה הארצית. וסימן לכך הייתה בקשתם המתמדת של החכמים לנס. כאשר אותו זקן ברך אותם אלוהיכם בסעדכם, הוא כנראה התכוון שיתרחש איזה נס על טבעי. בר כוכבא, ששבע מהגישה הזאת, התריס בכוונה. אלוהים שממונה רק על ניסים רק מפריע וגורם לפאסיביות אצל מאמיניו. ייתכן שבכך הוא הזכיר את כישלון המרד הגדול שהסתיים בחורבן הבית.
במשנה תורה הרמב"ם ככל הנראה פוסק על פי מסורת שהייתה לפניו (כמו לרב שרירא) ומעדיף את דברי הירושלמי הפחות אגדתיים ואת רבי עקיבא על פני החכמים שביקשו מופתים
שופטים/הלכות מלכים ומלחמות פרק יא:
אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח, צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים; אין הדבר כן--שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו חכמים, לא אות ולא מופת.[2]
ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה'--הרי זה בחזקת שהוא משיח: אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל--הרי זה משיח בוודאי.
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד" (ראה דנייאל יא,לה).
כך, בניגוד לאגדות הבבלי, הרמב"ם גם רומז שבר כוכבא היה שלם וכשר.
הלכות מלכים ומלחמות פרק יב:
אל יעלה על הלב שבימות המשיח, ייבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית; אלא עולם כמנהגו הולך…
ומתי בכל זאת ישנו פתח ליכולות מיוחדות:
בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו,
כלומר, רק לאחר שמשיח יוכיח את זהותו באמצעים ארציים – רק אז תופיע רוח קודש.
מעניין שהרמב"ם דוגל בקו הארצי – ריאלי גם כאשר הוא מביא את הסיבות לכשלון המרידות נגד רומא (איגרת לחכמי מארשילייא):
זו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה, טעו ונהו אחריהן, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דמו שאותן הדברים יועילו להם.
אמנם הרמב"ם תוקף את האסטרולוגיה, אך דבריו גם תקפים לדתיות פאסיבית ופטליסטית. הוא תולה בפאסיביות לא רק את החורבן אלא גם את התמשכות הגלות. כאשר הוא התפלל שהמשיח יגיע הוא ציפה שיהיה מאמץ אנושי, וכך הוא כותב בהמשך אותה איגרת:
דעו רבותיי, שעיקר מעקרי דתנו, וגם הפילוסופים כולם מודים בו, שכל מעשי בני אדם הם מסורים להם, ואין שם לא מושך ולא כופה, אלא אם ירצה האדם יעבוד את יי' תמיד ויהיה חכם יושב בבית המדרש - יעשה. ואם ירצה לילך בעצת רשעים ולרוץ עם הגנבים ולצפון עם הנואפים - יעשה. ואין שם טבע ולא מולד שמושך אותו לאחד מן הדרכים, ולפיכך נצטווה ונאמר לו עשה כך.
בכך הוא ממשיך את דברי רבי עקיבא שקבע
הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון, והכל לפי רוב המעשה.
בזמן הזה
כאמור השנה לבי נוקפני על כך שאני ממשיך מנהגי אבלות על מות תלמידי רבי עקיבא. הרי תלמידיו מתו במלחמת בר כוכבא, ואין כמדינת ישראל וכיבושה מחדש של ירושלים תיקון לאותו כישלון.
(ולא עוד, רק לפני כ 70 איבדנו שליש מהעם בזוועה שלא הייתה כדוגמתה, וההלכה בקושי מאזכרת זאת אלא בקינה או שתיים ב ט' באב וביום הקדשי הכללי בי' בטבת)
היום יותר מתמיד מתגשם חזונו של רבי עקיבא כפי שבמובא בבבלי מסכת מכות דף כד / ב:
פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. …
תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו',] בזכריה כתיב: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו
מכל החכמים הוא ראה את האירוניה שדווקא החורבן והגלות מכינים את הגאולה. כיצד?
פסח סימל גאולה שרוב רובה היה נסי, ובני האדם היו יחסית פאסיביים. בקריעת ים סוף משה אמר בפירוש (שמות, יד'):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.
לעומת פסח, יום הזיכרון לשואה ולגבורה מציין הן את הפאסיביות (המוסרית) של האדם של אלוהים גם יחד. מעניין שמרד גטו וארשה פרץ בערב פסח, כאשר מתהומות של הגלות החלו מאבק אנושי נואש. לאחרונה החלו גם להזכיר לא רק גבורה פיסית בלבד אלא גם את אלו שקידשו את השם ואחזו בשארית נפשם ביהדות. השואה הייתה שיא הגלות. על פי הרב אליעזר ברקוביץ, היא פועל יוצא מכך שאלוהים מסר את האחריות לעולם לאדם עם בחירה חופשית על כל הזוועות המשתמעות מכך. תפקידו של האדם הוא ללכת בדרך המוסרית, וע"י כך גם להחזיר את נוכחותו של אלוהים לעולם.
שבוע לאחר מכן מזכירים את יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל. סוף סוף יהודים נהרגים כאשר הם אוחזים בנשק ולא נטבחים כצאן. זהו המחיר של החזרה להיסטוריה וחזרה להיות עם. כל עוד יש מלחמות בעולם אנו ניטול בהן חלק. יש להודות על כך שהמהלך התאפשר דווקא בגלל החילוניות, שמרדה בפאסיביות הדתית הגלותית.
הרב שרקי סיפר שלו הקב"ה פנה ליהודים יראי שמיים להקים את הצבא והמדינה, הם לא היו מסוגלים להתגבר על הקשיים ההלכתיים הכרוכים בכך (כשרות, שבת ורחמנות על אחיהם) ומרימים ידיים. לכן הוא פנה אל דוד בן-גוריון שכל המכשולים הללו לא עמדו בדרכו. דוד בן גוריון חזר לדרכו של בר כוכבא שקרא:
לא יסעד ולא יכסוף, "הלוא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו"
הוא לא ביקש עזרה משמיים, שכן הם היו עומדים לו לרועץ, ומאחר שבשואה כבר התקיים "אתה אלוהים זנחתנו", הוא סמך על כוחו ועל עוצם ידו – והצליח.
כל קיומה של מדינת ישראל הוא התרסה כלפי הדתיות הגלותית, ומתוך כך היא קידוש השם הכי גדול ב 2500 שנה אחרונות. ההישגים שלה ב 64 שנים האחרונות אינם נתפסים. היא מעצמה אזורית בכל קנה מידה (אולי רק גודלם של שטחה ואוכלוסייתה עומדת לה לרועץ): צבאית, כלכלית, מדעית ואף תורנית [3].
אסיים בדבריו של הרב ברקוביץ על יסודות היהדות:
היהדות איננה דת "אידיאליסטית" או "רוחנית", כי אם דת אנושית. זוהי דת הפונה לאדם בכללו. היא מבקשת לחבר את החיים אל האל במלואם [4]. משום כך, יותר משהיא דת של עקרונות ושל אמונה היא בראש ובראשונה דת של מעשים. את האינטלקט או את הנפש מספקת, אולי, האמונה; אך האדם השלם יכול לשרת את האל רק באמצעות המעשה... אלא שעל מנת להתקיים, על המעשה להיות אפקטיבי; ועל כן הוא חייב להתקיים במקום שאליו שייך האדם - בעולם, בהיסטוריה…
לולא קמה המדינה היהדות הייתה מגיעה לסוף דרכה.
הערות
[1] ראיתי רעיון יפה כאן: http://www.aish.co.il/h/o/48871042.html שרב יוחנן בן תורתא היה גר שהתגייר בגלל נס. עם כך גם הוא ציפה שיעשו ניסים ע"י בר כוכבא.
[2] הרמב"ם כמובן מיישם כאן את דרכו בהבנת האגדות והיא קודם כל להכיר את המציאות אפשרית ורק על פיה לגשת אל אגדות חז"ל. כיצד הוא פירש את הבבלי איני יודע, והראב"ד כבר השיג עליו שהוא לא התייחס לכך שהחכמים קטלו את בר-כוכבא, אך רואים שהוא דחה אותו כאן מההלכה והעדיף את הריאליה.
[3] הציונות הדתית, כדרכה של דתיות שמרנית מדדה באיחור אחר ההתפתחויות הנ"ל. לאורך רוב שנות המדינה היא ראתה עצמה כשותף קטן למהלכים שמובלים ע"י ראשי המדינה, והסתפקה בהקמת ישובים ביו"ש ובחינוך דתי. נראה שדווקא העקירה מגוש קטיף זעזעה אותה וכעת נשמעים קולות שיש להפסיק לראות את עצמה כמגזר ולהיכנס למוקדי כוח.
[4] הרב שרקי חוזר ומדגיש שהתורה חייבת להכיל את כל החיים כפועל יוצא מהמונותאיזם. יש אל אחד שברא את העולם וכן עבודת ה' חייבת לכלול את כל המציאות הן הפרטית והן הלאומית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה