Blogger Tips and TricksLatest Tips And TricksBlogger Tricks

יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

על שם הוי”ה (4) - הנהגה

כהמשך לסעיף הקודם נראה כיצד הוי”ה מתואר במקרא?
ברשומה קודמת ראינו כיצד הדובר נודע כהוי”ה וכיצד הוא ידוע . ברצוני להביא עוד כמה דוגמאות כדי להמחיש את הרעיון :
מזמור קמ”ז:
הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם, בְּעָבִים--    הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר;
הַמַּצְמִיחַ הָרִים    חָצִיר.
נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ;    לִבְנֵי עֹרֵב, אֲשֶׁר יִקְרָאוּ…
הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר;    כְּפוֹר, כָּאֵפֶר יְפַזֵּר.
מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים;    לִפְנֵי קָרָתוֹ, מִי יַעֲמֹד.
יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם;    יַשֵּׁב רוּחוֹ, יִזְּלוּ-מָיִם.
מזמור קד’:
יְהוָה אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד;    הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. עֹטֶה-אוֹר, כַּשַּׂלְמָה;    נוֹטֶה שָׁמַיִם, כַּיְרִיעָה.
הַמְקָרֶה בַמַּיִם,    עֲלִיּוֹתָיו: הַשָּׂם-עָבִים רְכוּבוֹ;    הַמְהַלֵּךְ, עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ.
עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת;    מְשָׁרְתָיו, אֵשׁ לֹהֵט. יָסַד-אֶרֶץ, עַל-מְכוֹנֶיהָ;    בַּל-תִּמּוֹט, עוֹלָם וָעֶד.
תְּהוֹם, כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ;    עַל-הָרִים, יַעַמְדוּ מָיִם. מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן;    מִן-קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן.
יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת--    אֶל-מְקוֹם, זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.  גְּבוּל-שַׂמְתָּ, בַּל-יַעֲבֹרוּן;    בַּל-יְשֻׁבוּן, לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.
הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים, בַּנְּחָלִים;    בֵּין הָרִים, יְהַלֵּכוּן.  יַשְׁקוּ, כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי;    יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
עֲלֵיהֶם, עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן;    מִבֵּין עֳפָאיִם, יִתְּנוּ-קוֹל.  מַשְׁקֶה הָרִים, מֵעֲלִיּוֹתָיו;    מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ, תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.
מַצְמִיחַ חָצִיר, לַבְּהֵמָה,    וְעֵשֶׂב, לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם,    מִן-הָאָרֶץ. וְיַיִן, יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ--    לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן;
וְלֶחֶם,    לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד.
יִשְׂבְּעוּ, עֲצֵי יְהוָה--    אַרְזֵי לְבָנוֹן, אֲשֶׁר נָטָע. אֲשֶׁר-שָׁם, צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ;    חֲסִידָה, בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
הָרִים הַגְּבֹהִים, לַיְּעֵלִים;    סְלָעִים, מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
עָשָׂה יָרֵחַ, לְמוֹעֲדִים;    שֶׁמֶשׁ, יָדַע מְבוֹאוֹ. תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ, וִיהִי לָיְלָה--    בּוֹ-תִרְמֹשׂ, כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר.
הַכְּפִירִים, שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף;    וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל, אָכְלָם. תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, יֵאָסֵפוּן;    וְאֶל-מְעוֹנֹתָם, יִרְבָּצוּן.
יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ;    וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב.
מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְהוָה--    כֻּלָּם, בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ; מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.
זֶה, הַיָּם גָּדוֹל--    וּרְחַב יָדָיִם: שָׁם-רֶמֶשׂ, וְאֵין מִסְפָּר;    חַיּוֹת קְטַנּוֹת, עִם-גְּדֹלוֹת. שָׁם, אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן;לִוְיָתָן, זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ.
כֻּלָּם, אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן--    לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. תִּתֵּן לָהֶם, יִלְקֹטוּן;    תִּפְתַּח יָדְךָ, יִשְׂבְּעוּן טוֹב.
תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ,    יִבָּהֵלוּן: תֹּסֵף רוּחָם, יִגְוָעוּן;    וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ, יִבָּרֵאוּן;    וּתְחַדֵּשׁ, פְּנֵי אֲדָמָה.
יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם;    יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו.
הַמַּבִּיט לָאָרֶץ, וַתִּרְעָד;    יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ.
שני המזומורים הנ”ל סוקרים את העולם כפעולתו של יהו”ה. גדולתו של הוי”ה היא ההרמוניה במציאות עצמה, והאור שמימי נחשב ללבושו. 
המלים המודגשות, מופיעות בלשון הווה, לאמור: אין כאן בריאה שהתרחשה בעבר וממשיכה להתקיים באופן עצמאי, אלא המשך “השגחה” של המציאות ועיצובה המתמיד ע”י הוי”ה:
למרות שלמשורר ברור שהגשם בא מהעננים והשלג מגיע יחד עם הרוח, הוא מיחס את כל הפעולות הללו ליהו”ה. כך גם מצמיח חציר, שתלוי באותו גשם.
למרות ש”השמש ידע מבואו” זה הוי”ה שמשית חושך על הארץ. אף עבודתו ופעולתו של האדם והשתלבותו במציאות היא חלק ממעשיו של הוי”ה. כך גם כל הבראוים תלויים בהוי”ה שיזון אותם.

“כפירה” בהוי”ה
כפי שטענתי ברשומות קודמות, המקרא כלל אינו מתפלמס עם השקפות "אתאיסטיות" אלא ביחסו של יהו”ה עם ברואיו. הטענות "הכופרניות" ביותר (כנראה) שניתן למצוא במקרא הן:
    1. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.(שמות ה').
    2. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲרָאִיתָ בֶן-אָדָם, אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית-יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ, אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ: כִּי אֹמְרִים, אֵין יְהוָה רֹאֶה אֹתָנוּ--עָזַב יְהוָה, אֶת-הָאָרֶץ. (יחזקאל, פרק ח', ביטוי דומה יש גם שם, פ"ט)
    3. עַד-מָתַי רְשָׁעִים יְהוָה: עַד-מָתַי, רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ.
      יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק; יִתְאַמְּרוּ, כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן.
      עַמְּךָ יְהוָה יְדַכְּאוּ; וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ.
      אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ; וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ.
      וַיֹּאמְרוּ: לֹא יִרְאֶה-יָּהּ; וְלֹא-יָבִין, אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. (מזמור צד')
    4. אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: אֵין אֱלֹהִים - הִשְׁחִיתוּ; וְהִתְעִיבוּ עָוֶל - אֵין עֹשֵׂה-טוֹב (מזמור נג')
למעט הפסוק הרביעי (לכאורה), אין כאן טענות אתאיסטיות שאנו עשוים לשמוע בימינו, כאילו אין יהו”ה. הטענות הן שהוי”ה אינו ריבון מוכר (פרעה) או אינו משגיח (זקני ישראל; רשעים). אף הפסוק השלישי "רק" טוען שאין אלוהים (ודוק, לא הוי”ה), ומתוך התקבולת: "אלוהים" = "עושה טוב" = משגיח. למעשה בכל אחד מהפסוקים הטענה איננה מטאפיזית (טענה על הקיים) אלא טענה מוסרית. אם הוי”ה אינו משגיח ואנו לא יודעים אותו, למעשה הוא לא אלוהים (כפי שהגדרנו מקודם, ובתגיות "ידיעת ה'). זוהי הטענה העיקרית איתה מתפלמס המקרא, שכן אם הוי”ה אינו אלוהים - איננו ריבון ובעל דרישה מוסרית - הרי שיש להמציא אלוהים - מקורות סמכות - אחרים. אם הוי”ה אמנם משגיח והוא אלוהים, אזי אין מקום לאלוהים אחרים:
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד.(דברים ד')
עצם הפולמוס על "אלוהותו" של הוי”ה, מהווה ראייה לכך, שלמרות שאין עוררין על קיומו, הרי שכלל לא מובן שהוי”ה משגיח על בני האדם, וראוי לעבוד לו. השאלה היחידה היא האם קיימת השגחה פרטית.
ברשומה הבאה בסדרה בע”ה אסכם והציג מסקנה למשמעות הוי”ה במקרא.

מבקרים/visitors

וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
אֱלֹהִים, הֵבִין דַּרְכָּהּ; וְהוּא, יָדַע אֶת-מְקוֹמָהּ.
אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ; הֱכִינָהּ, וְגַם-חֲקָרָהּ.
וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה; וְסוּר מֵרָע בִּינָה. (איוב כח')

Favicon

Favicon