Blogger Tips and TricksLatest Tips And TricksBlogger Tricks

יום שישי, 29 באוגוסט 2014

עשרים שנה לפטירת ישעיהו ליבוביץ

כשהשתחררתי מהסדיר התחלתי להתעניין שוב ביהדות.
נראה לי שהראשון שקראתי אותו היה ליבוביץ. מאוד אנליטי, קשה וקר. הוא ממשיכו של הרמב"ם במובן שהוא רוצה לזקק את היהדות מהמיסטיקה שדבקה בה. מיסטיקה שלדעתו אינה אלא עבודת אלילים. אם הרמב"ם משתמש בכלים של ימי הביניים - ליבוביץ הוא כבר קאנטיאני.
עבודת השם היא "צו קטגורי" שעושים אותה לשמה ואין לה ערך אחר. ה"לשמה" של ליבוביץ מפחידה בטוטליות שלה. אין טעמי מצוות (אפילו לא רמב"מיים). אין תיקון עולם, אין דבקות באלוהים. כלום. רק המעשה. למה? ככה אני רוצה! (לאלוהים אין רצון באמת)
כשהמשכתי ללמוד הבנתי, כדברי הרב שרלו, שליבוביץ הוא אמנם פילוסוף דגול - אך לאו דווקא של היהדות. אפילו הרמב"ם אינו כה קשוח. יש בו ניואנסים אנושיים.
אמנם אני לא ליבויציאני, אך תמיד כשאני עושה מצווה או לומד, רוחו של הקשיש עומדת מעבר לכתף ולוחשת:
אתה באמת עושה את זה לשמה?...
יהי זכרו ברוך.

יום שני, 11 באוגוסט 2014

הדרן עליך מסכת ברכות – ממזבח לשולחן וחזרה

לע"נ אמי מורתי רחל אברמזון (לבית לויט), בת לדורה (ז"ל) ושמעון יבדל"א (יום פטירתה: י"ח באב)

המסכת, כשמה כן היא, עוסקת בסדרי ברכות ותפילות. והנה, חלק לא מבוטל ממנה עוסק ב"הלכות שולחן".

וכך כותב הרב יואל בן נון:

קיים פער עצום בין הצהרות חגיגיות על נוכחות מלאה של הקב"ה – הנוכח בכל מקום, המהווה את הכל והשולט בכל – לבין הדתיות המקובלת, הקובעת ומצמצמת את נוכחותו לתפילות ולבית הכנסת. בני ישיבות אולי מושכים אותו גם לבית המדרש. אבל החיים הרגילים שוטפים בחילוניותם הסתמית, ולא רק במקומות שאי אפשר לקרוא בהם בשם ה'. על כן אמר פעם אחד מחכמי הקיבוץ הדתי, דב רפל ז"ל, שאין כל טעם לכתוב "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" במקום התפילה בבית הכנסת, וראוי לתלות פסוק זה דווקא בחדר האוכל…

בשנים האחרונות, יחד עם השפע המבורך (שהתורה הזהירה מפני סכנותיו בפרק שבו חייבה לברך את ה' על הארץ הטובה), עומדת בסכנה גם ברכת המזון ברוב ימות השבוע – 'לא אכלתי לחם', אומרים מדושנים ועצלים – אוכלים כמו פר ומברכים כמו פרפר, בלי הודאה על הארץ הטובה, בלי יציאת מצרים, בלי ברית ותורה, בלי ירושלים; מרוויחים שלוש דקות, ומפקיעים את מצוות התורה בלב מלא הנאה ושפע. משאירים את ברכת המזון לשבתות בלבד.

ואחר כך שואלים איך מתחברים אל ה' בחיים המחולנים שלנו? לאחר שאנחנו פרקנו מעלינו את עול הברכות שחייבה תורה וקבעו חז"ל??

1.  דף ס"ד/א:

ואמר רבי אבין הלוי כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכמים שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה שנאמר (שמות יח) ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלוהים. וכי לפני אלהים אכלו? והלא לפני משה אכלו. אלא לומר לך כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכמים שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה.

בפסקה הראשונה המובאת לעייל, רבי אבין הלוי, מביא את סעודתו של יתרו כאסמכתא לכך ש"כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה". אבל, אם בוחנים את הפסוק וההקשר בו הוא מצוטט, מיד מגלים שהוא לא הובא במלואו:

יום שני, 30 ביוני 2014

ג' בתמוז–עשרים לפטירת הרבי

במקום אחר כתבתי שראשית צעדי בדת החל במפגש עם שליח חב"ד בבאר שבע (הרב אברהם כהן יבדל"א). אמנם לא נהייתי מיד דתי (ואף פעם לא חב"דניק *) הרי שלעולם לחב"ד שמורה פינה חמה בליבי ועל המדפים בביתי. לימים עברתי לגור ליד בית הכנסת שלו, והתחלתי לפקוד אותו. באחד הערבים שחתי לו שאמנם עברו הרבה שנים, אך הכיפה על ראשי היא בזכותו. ואז הרב אברהם סיפר לי סיפור חסידי שהרבי מלובביץ' זצ"ל סיפר לו:

לבעל שם טוב היו מפגשים תכופים עם אליהו הנביא (שהרי שניהם היו תלמידיו של אחיה השילוני ואכמ"ל). תלמידיו של הבעש"ט ביקשו ממנו לא פעם שיזכה גם אותם ב"גילוי אליהו" אך הוא דחה אותם שוב ושוב.

לבסוף הוא התרצה, ואז ציווה עליהם לחצות את היער שבקרבת מקום ולהגיע אל אחוזה של הפריץ (אציל פולני). באחוזה מתקיימת אסיפת פריצים ועליהם לחכות בסבלנות שהאסיפה תסתיים ואז לחכות לאצילים שיצאו. הפריץ השלישי שיופיע עם הכרכרה שלו – הוא אליהו הנביא!

התלמידים עשו כמצוותו וחיכו עד שהפריצים יצאו. לבסוף יצאו הפריצים עם כרכרותיהם, ואז התלמידים הספיקו להתבונן בפריץ השלישי. הוא היה "ממש" פריץ: שמן, עם שפם ענק, מדושן עונג, לבוש בהוד והדר. התלמידים ניגשו אליו ושאלו:

אדוני הפריץ, האם אתה …

הם לא הספיקו לשאול, שכן הפריץ שאג עליהם ושיסה בהם את כלביו. הם נסו כל עוד נפשם בהם וחזרו אל הבעש"ט מתנשפים ונבוכים. כשסיפרו לו מה שקרה, אמר להם:

מי פוגש את אליהו הנביא וקורא לו "אדוני הפריץ" ?

 


* סבי ז"ל, אף הוא חזר בתשובה בקהילה החב"דית ובאמצעותו נוצר הקשר עם הרב אברהם. למרות השינוי באורח חייו תמיד נשאר ספקן וחוקר (לא נהיה חסיד), ובשאלותיו "הכריח" את הרב אברהם לחפש תשובות לשאלותיו הנוקבות. שנים לאחר מכן, לאחר שסבי נפטר וכשנפגשתי שוב עם הרב, הוא אמר לי שלדעתו סבי היה רוצה שאהיה חסיד. כחצי דקה לאחר מכן חזר בו…

יום שבת, 14 ביוני 2014

כזית

עם סיום ש"ס משניות התחלתי ללמוד ש"ס גמרא ב"חברותא" עם הרב שטיינזלץ. כאן ממש נוגעים ב DNA ובאבולוציה של היהדות וההלכה.

והנה, בפרק שישי של מסכת ברכות, מתקיים דיון על ברכתם של ירקות מבושלים ושלוקים (האם נשארים בברכת "בורא פרי האדמה" או "שהכל נהיה בדברו"). תוך כדי הדיון רבי חייא בר אבא מביא עדות:

אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובריך עליו תחלה וסוף

כהוכחה שפרות וירקות לא משנים את ברכתם לאחר בישול, ר' חייא מעיד שרבי יוחנן סבר שאחרי זית מלוח יש לברך ברכה אחרונה (מעין שלוש).

על כך שואל בהמשך רבי ירמיה את רבי זירא:

רבי יוחנן היכי מברך על זית מליח כיון דשקילא לגרעיניה, בצר ליה שיעורא אמר ליה מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן <והא איכא> וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן זית גדול הוה דאע"ג דשקלוה לגרעינותיה פש ליה שיעורא דתנן זית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני וזהו אגורי …

רבי ירמיה תמה כיצד רבי יוחנן בירך ברכה אחרונה על זית בודד, שהרי לאחר שהוצא גרעינו הוא כבר לא שיעור "כזית" שמחייב ברכה אחרונה. עונים לו שהיה מדובר בזית גדול, כך שגם ללא גרעין הוא עדיין בשיעור "כזית" שנקבע על פי זית אגורי שהוא זית בינוני.

כך שבהמשך דורשים:

ארץ זית שמן אמר ר' יוסי ברבי חנינא ארץ שכל שיעוריה כזיתים כל שיעוריה סלקא דעתך והא איכא הנך דאמרן אלא ארץ שרוב שיעוריה כזיתים.

בארץ ישראל רוב הזיתים הם 'כזית' – והשיעור נקבע ע"י הזית הארץ-ישראלי המצוי.

המעניין הוא שדיון כזה לא יכול להתקיים בימינו. כל שנה בהלכות פסח מתחדש הדיון האם "כזית" הוא שליש, שני שליש או מצת מכונה שלמה! מה קרה? איך "כזית" שהיה זית ממש, נשתל באדמת ההיסטוריה היהודית וגדל להיות כמעט "כביצה". הנושא נדון בהרבה מקומות ולא הלאה את הקוראים. אביא שניים מהם:

  • ד"ר מרדכי כסלו: כזית - פרי הזית כמידת נפח (תחומין)

  • הרב נתן סליפקין: The Evolution of the Olive

    במקום אחר (ברכות כ/ע"ב) הגמרא כבר התייחסה באופן עקיף לכך שהזית קטן מאוד, והוא שיעור מדרבנן שכן אין בו שביעה:

    דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך (דברים י) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו) ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה.

    על פי התורה יש לברך ברכה אחרונה (כגון ברכת המזון), רק אם שבעים. והנה, חז"ל קבעו שיעור של כזית כדי לברך את הברכה הזאת. משמע, לפי האגדה 'כזית' ו'כביצה' אינם משביעים ולכן אלוהים מפלה את עם ישראל לטובה.

  • יום ראשון, 27 באפריל 2014

    עלמות אין מספר

    בסוף השבוע סיימתי ללמוד את ששה סדרי משנה, בעיקר באמצעות משניות קהתי, שאותן הוא הקדיש בין היתר לזיכרון הנרצחים בשואה

    המשנה האחרונה (עוקצין יב') מביאה:

    אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלֹש מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי ח, כא), לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.

    הפירוש על דברי ריב"ל הוא כמובן בגימטריה של י"ש = 310 (והרמב"ם מביא את גרסתו על חיי העולם הבא – עולם הנשמות הנצחי שמשיגים אותו באמצעות לימוד וכו'). אך לקראת יום השואה דווקא עלה בי רעיון נוסף. חסידי:

    שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר(שיר השירים פרק ו') , הנה בכלל הפסוק הזה קאי (נאמר) על תושבע"פ שאי' במד"ר ששים המה מלכות היינו ס' מסכתות ושמונים פלגשים קאי על ברייתות ועלמות אין מספר קאי על מימרות והלכות שבגמרא אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי [ אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ]. קאי(נאמר) על כנסת ישראל, משמע מזה שכנס"י הם גדולים ממדריגת התורה.

    ששים המלכות רומזות על ששים מסכתות במשנה, ושמונים הפילגשים על הברייתות (שלא נכללו במשנה של רבי יהודה הנשיא). עלמות אין מספר, הן המימרות וההלכות – כלומר הביטוי המעשי של הלימוד. אין לו מספר, כי הוא מופיע בחיי כל אדם באופן שונה ותלוי באופן הנסיבות ההשתקפות של התורה באופי שלו. וכל התורה באה לשרת את עם ישראל שהיא "יונתי תמתי". ה"עלמות" הן העולמות שכל אדם יכול לקבל בחייו – לא בעולם הבא ולעתיד בוא. הזוהר מביא שיש "ששים ריבוא" (600,000) נשמות בעם ישראל, שמביאות אין סוף עולמות לידי ביטוי.

    בשואה הלכו שש-מאות ריבוא נשמות. כמה עולמות! כמה אנשים שיכלו למלא פסיפס שלם של חיים יהודיים, ולמלא ולהאיר את המארג של חיינו. עולמות אין מספר.

    וראיתי אצל החסידים עוד משמעות למלה "עולם" – מקום שהקב"ה נעלם בו. בשואה היו "עולמות אין מספר"  - היעלמויות אין מספר של אלוהים.

    שבועות: חג מתן תורה. שבע"פ. (3)

    היום שמעתי בביה"כ שיעור מרתק מפי הרב יהודה גליק. הנושא היה ספירת העומר ושבועות. בעקבות ההרצאה קיבלתי הערכה מחודשת לפועלם של חז"ל, ועל כן זהו המשך לרשומה קודמת.

    גם הרב גליק הבחין שבתורה שבכתב אין קשר בין העומר לפסח, ובין חג השבועות למתן תורה. ההדגשה שלו הייתה שבעצם "חג השבועות" הוא "חג הקציר" הנמשך על פני שבע שבועות (עם הטכנולוגיה של היום הקציר נמשך אולי שבוע). נחזור על הפרקים הנדונים.

    ויקרא כג':

    ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן.  יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.  יב וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה.  יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין.  יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.  {ס}

    טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.  טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.  יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה  בִּכּוּרִים לַיהוָה.  יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן-בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם  יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָה.  יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.  כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל-שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן.  כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ  חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.  כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

    דברים טז':

    ט שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.  י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ--מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ, אֲשֶׁר תִּתֵּן:  כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ--בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם.  יב וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ, אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.

    המעניין הוא שבתחילת הקציר, אמנם מניפים את העומר (שעורים) אך המנחה הבאה עם הקורבן היא סולת, מחיטים. ולכאורה היה נדרש קרבן שעורים שאך זה נקצרו.

    כאן מצוי הרמז לפועלם של חז"ל.

    יום שלישי, 25 במרץ 2014

    אוּרְבַּךְ על חז"ל

    התחלתי לקרוא את ספרו הקלאסי של אפרים אלימלך אורבך "חז"ל : פרקי אמונות ודעות" (הודות לגיסתי הסטודנטית). זהו משהו שהבטחתי לעצמי עוד מרשומה קודמת על דעותיהם של חז"ל.

    הנה ההקדמה:

    מגמת חיבורנו לתיאור מסכם של אמונותיהם ודעותיהם של חז"ל כתולדותיו של מאבק על החדרת אידיאלים דתיים ומוסריים לחיי היום יום של הציבור ושל היחיד אגב שמירת שלמותה ואחדותה של האומה והכוונת דרכה בעולם הזה כהכנה לקראת עולם אחר שכולו טוב....
    אמנם דמויותיהם ואופיים עוצבו ע"י התורה שהייתה להם מורשה, אבל עולמם של חכמים היה מגוון ועשיר בטיפוסים שונים, שהטביעו את חותמם האישי על הגותם והוראתם....
    עיניהם ולבם היו מופנים כלפי מעלה, אבל טיפוס אחד לא היה מצוי ביניהם - גם לא אלו שעסקו במעשה מרכבה ובמעשה בראשית - והוא זה של המיסטיקן השואף להשתחרר מהאני שלו, ואגב כך הוא עוסק רק בעצמו. את תפקידם ראו בפעולה בעולם שלמטה. היו חכמים שנטו לקיצוניות בהגותם ובמעשיהם, והיו שהטיפו לדרך של פשרות, שאמנם לא נקבעו לפי מידת הנוחיות… רובם ככולם הכירו את סיבוכי החיים על סבלם וששונם, על שמחתם ואסונם, וחיים אלו שימשו להם גם אבן בוחן לאמונותיהם

    יום שלישי, 11 במרץ 2014

    על הפגנת החרדים - שלושה מבטים על הגישה האופקית

    לפני כמה חודשים, בעת שנושא גיוס החרדים עלה שוב, אחד מהמתפללים בביה"כ הראה לי חוברת שכתב רב כלשהו (שמו לא זכור לי) שמוכיח שיש חובת גיוס מהתורה! רק רפרפתי וראיתי שם סקירה של מקורות מרובים מהמקרא, דרך גמרא, ראשונים ועד ימינו. עניתי: למה לי קרא? סברא הוא! החוברת הינה תעודת עניות ליהדות בכלל ולציונות הדתית בפרט. וכי עלי לנבור בתורה כדי להוכיח משהו כה מובן מאליו שיש להגן על המדינה בה אני חי – ועוד מדינת היהודים?! משיחות שהיו לי עם חב"דניקים משיחיסטים, הבנתי שבעזרת מניפולציה של מקורות ניתן להוכיח כל דבר ממש ממ"ש. כידוע, ניתן לטהר שרץ בק"נ (150) טעמים, וכך גם לטמא את הטהור. העוגן אם כך, אינו התורה עצמה אלא השכל הישר. דרך ארץ.

    יום חמישי, 6 במרץ 2014

    חווית לימוד

    New Bitmap Image

    לומד פרק רמב"ם יומי ב"משנה תורה" ועוד שני פרקי משנה.
    אתמול נזקקתי לפירושו של הרמב"ם (בתרגומו של הרב קאפח).
    אני לא יודע אם זה בגלל השעה המאוחרת, אך לעתים אני חש איך הוא חשב עלי ומדבר אלי. ממש כך. מושיט יד מעבר לתהום של 800 שנה.
    עידן אחר. אני בישראל המודרנית והוא פליט נודד, בן לעם נרדף.
    גם הוא נתקל בקשיים ולכן החליט לכתוב ביאורים עבור חפצי ה' שיבואו אחריו.
    תראו איך המורה אומר לתלמיד, כלומר לי:

    - "כבר הודעתיך..."
    - "ואם הבנת מה שקדם בהלכה שלפני זו, יתבאר לך כל מה שאמרנו"
    - "זה פשוט ומובן. ומה שאתה צריך לזכור תמיד ולא הצטרך לחזור עליו בכל מקום..."

    ומה אנו לומדים במשניות היום? הלכות נגעים וצרעת שכבר כ 2000 שנה לא הופיעו. אך שנינו, מורה ותלמיד, צועדים לתוך ההיסטוריה ומתחברים למורים שקדמו לנו אלפי שנים.
    הזכרתי תהום? והנה מתוכי עולה הבנה חדשה לפסוקים הראשונים בתורה:

    בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
    וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.
    וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר.

    יום שלישי, 25 בפברואר 2014

    גילוי "סודות" התורה לילדים או איך ללמד אותם אגדות חז"ל

    לאחרונה למדתי עם בתי (כמעט בת 9) לקראת בוחן בפרשת "בשלח". תוך כדי קריאה על המן, "פתאום" היא החלה לספר לי כיצד הוא נמס בשמש והופך לנהרות, ונאכל ע"י בע"ח ואח"כ ע"י הגויים. הופתעתי. מדובר בפירוש רש"י, אך בתי לא הבדילה בינו ובין כתוב עצמו:

    חם השמש ונמס -
    הנשאר בשדה נמוח ונעשה נחלים ושותין ממנו אילים וצבאים ואומות העולם צדין מהם וטועמין בהם טעם מן ויודעין מה שבחן של ישראל (מכילתא).

    מאחר ואני אמון על גישתו של הרמב"ם והראשונים בפירוש מדרשים ואגדות חז"ל לא התלהבתי, בלשון מעטה, מהגשת מדרש כפשוטו וללא "דרישתו" כראוי. אינני יודע אם המורה עצמה מאמינה ב"פשט" של המדרש או לא, אך אני דוגל בעיקרון שלא צריך להרבות בניסים (בבחינת לא דייך מה שהתורה סיפרה שאתה ממציא לך סיפורים אחרים) שכן זה הופך את ה' לדאוס-אקס-מכינה ( deus ex machina) שתפקידו להתיר את סבך בעיותיו של האדם.

    בנוסף לכך, הילדים לא כה תמימים כפי שניתן לחשוב. בשנה שעברה, מורה אחרת סיפרה במסגרת פרשת נח שעד שנולד נח, אצבעותיהם של בני האדם לא היו פרודות. היא כמובן הסתמכה על מדרש אבכיר (והדבר מופיע גם בניסוחים אחרים, ראו כאן)

    כל הנולדים קודם נח היו ידיהם אדוקות שלימות מבלי פירוד וחילוק אצבעות, כי לא היו צריכים לעבוד אדמה, ונח נולד עם חתוך אצבעות, ומזה הבין למך שיהיה זה צריך לכך לעבודת אדמה.

    אלא שהפעם, הבת שלי לא קיבלה זאת בהבנה יתרה (היא כבר ראתה את העונה הראשונה של "היה היה" כך שיש לה מושג שבני אדם לא השתנו כבר אלפי שנים). אתמול, לפני השינה, נזכרנו בזה שוב ואז התאמת לי מה שחששתי ממנו. היא די זלזלה בסיפור הזה, ואפילו כשאמרתי לה שחז"ל סיפרו אותו היא לא גילתה הבנה ולדעתה הם בדו אותו "סתם כך"! כעת אני נדרש לחזור ולבנות לילדי "אמונת חכמים" מושכלת יותר. קרי, גם אם לא מבינים אותן במבט ראשון, האגדות מכילות גרעין של אמת. יש לשלב הסבר גם על התושב"ע בכלל ומיהם חז"ל וכו' וכו'. יש להודות שאלו נושאים שגם למבוגרים קשה עמם.

    יום ראשון, 23 בפברואר 2014

    חתן פרס ישראל לרב אהרן ליכטנשטיין

    http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/556/801.html?hp=11&cat=1102

    בד"כ בתכניות פופוליטיות מביאים איזה דתי שהוא גם מדען ואז שואלים אותו את שאלת המחץ: "איך המדע מסתדר עם האמונה שלך?" ואז הדתי הנראה מדושן עונג, נכנס לדו שיח פרימיטיבי עם החילוני. למי שלא יודע, אז בעיית תורה- מדע נדושה כבר בימי הביניים, כאשר המדע (האריסטוטלי) היה הרבה יותר בעייתי. למעשה הבעיה תמיד הייתה התורה ומקומה של התרבות הכללית. היום כשהמדע איבד הרבה מהקשרו התרבותי-פילוסופי ה"בעיה" שלו התפוגגה (למעט באי אלו מגזרים שנלחמים את מלחמות האתמול ואכמ"ל)

    הרב ליכטנשטיין הוא דר' ומרצה לספרות אנגלית. הוא לא מתמודד עם משוואה או תופעה סתמית, אלא עם מרכז העצבים של התרבות המערבית (לפחות בגרסה האנגלו-אמריקאית שלה). זוהי תרבות שהרבה ממנה מנוגד לתורה, ויש ערכים שאינם מסתדרים עם ההלכה. ובכל זאת הוא שם ואף שואב השראה ממנה לדרכו האמונית.

    ועם זאת, וייתכן בזכות זאת, הוא מגדולי מלמדי היהדות בדורנו. יצא לי להכיר כמה מתלמידיו, כאנשים יראי שמיים ותלמיד חכמים שאינם מסתגרים בבית המדרש אלא משתלבים בכל רבדי החברה.

    יום שישי, 14 בפברואר 2014

    פרשת כי-תשא תשע"ד: על י"ג מידות כתשתית לתורה

    בפרשה מתואר המשך ההתגלות בסיני :
    יב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי.  יג וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.  יד וַיֹּאמַר  פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ.  טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו  אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.  טז וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  {פ}….
    וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה.  ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.  ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.  ח וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.  ט וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.

    למרות שהמידות נגלו לאחר מעשה העגל, ולכאורה בגללו, הן מהוות נדבך חשוב במפגש עם אלוהים. במסכת ראש השנה יז'/ב רבי יוחנן אומר:
    אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה.
     נראה שזה המקור לומר את שלוש עשרה המידות בתפילת תחנון ובתעניות. אמירתן מהווה פתח למחילה. כיצד? הרי לא ייתכן שעצם מלמול "כסדר הזה" תביא מחילה – זה כמו כישוף.
    בעבר כבר הבאתי את דברי הרמב"ם על כך ששלוש עשרה המידות הן התשתית של התורה. אני רוצה להביא ניסוח מודרני לרעיון הזה מפי הרב אליעזר ברקוביץ [1]:

    "המידות" הן כמובן תכונות הייחוס של אלוהים, אותן תכונות שלו הבאות לידי ביטוי ביחסיו עם העולם. משמעותן העליונה היא שהן מהתוות את הדפוס המקורי לכל מערכת יחסים עלי אדמות
    המפגש מגלה לא רק את העניין האלוהי באדם אלא גם את דרישותיו של אלוהים ממנו. תכונות הייחוס (הבאות לידי ביטוי בי"ג מידות הרחמים) הן חוק האלוהים לאדם... חפצו של אלוהים הוא חוק עבור האדם. מאחר שכל התגלות היא מעורבות אלוהית בענייני האדם ומאחר שכל מעורבות היא אישור למהותם של הדברים שאלוהים חפץ בהם (כפראפרזה על דברי ירמיהו: "כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ; כי באלה חפצתי, נאם ה'"), אי-אפשר להפריד בין התגלות לחוק.

    על פי רא"ב, ההתגלות מהווה את הפרדיגמה לכל היחסים בין אלוהים לאדם (ובין האדם לסביבה שלו). כאשר משה שומע את י"ג המידות, הוא מבין שזה מה שאלוהים רוצה ממנו – שנתדמה אליו: 

    המופת לכל המפגשים הוא מפגש האדם עם האלוהים. אלוהים פוגש את האחר מתוך עניין ומעורבות ... פגישת האחר לאור דמות המופת של כל המפגשים היא אקט של שותפות יצירתית מתוך מעורבות אכפתית. זוהי מהותו של אורח חיים דתי. זהו מושג חיקוי האל, שאפלטון הכניס לחשיבה המערבית.
    כעת מובן מדוע יש לומר את המידות בעת צרה.
    מדובר במהלך של תשובה בו אנו נזכרים בהתגלות המקורית (לאחר החטא המשמעותי הראשון שלנו כעם) וכן את ההתנהגות הנדרשת מאתנו כלפי הזולת. הליכה בדרכי ה' שרובם רחמים תשקם את החברה בה אנו חיים ותחזיר אותנו להשגחתו  - שאינה אלא חוקיו. 

    יום שישי, 7 בפברואר 2014

    הציונות הדתית מבעד עיניו של הרב יהודה עמיטל

    לא מכבר סיימתי לקרוא את ספרו של אלישיב ריכנר על הרב יהודה עמיטל זצ"ל. אני מודה שישנם שני דברים שחסרים לי בתור אחד שלא למד בישיבה:

    א. לימוד מעמיק של גמרא;
    ב. שהייה לאורך זמן בנוכחות אדם שהתורה היא כל חייו – כדוגמת הרב עמיטל.

    על תורתו של הרב כתבתי כבר בעבר, ועתה הספר גם סיפק לי הצצה לדרכו בציונות הדתית (צ"ד) ועל התפתחותה. לא נולדתי דתי (כפי שכתבתי כאן) ולכן התבוננתי על הצ"ד מבחוץ. ובכל זאת מאחר שבאתי מבית ימני וציוני ועוד גדלתי בבאר-שבע (שהינה עיר מסורתית ולא חילונית באופן בוטה) בשנות ה 80 הרי ששפטתי את הצ"ד לאור שני עקרונות פשוטים: שירות צבאי ואי התפשרות על חלקי מולדת. ואכן אני זוכר את שני הדגלים הללו בתעמולת הבחירות של המפד"ל דאז. (אגב, ההוגה של ישיבות ההסדר היה הרב עמיטל).

    אם ישנה איזו אמירה שמרחפת מעל כל הספר, לדעתי היא מגולמת בתשובתו של הרב עמיטל לאבא קובנר על אמונתו לאחר השואה:

    קובנר שאל את הרב עמיטל איך הוא יכול להמשיך להאמין באלוקים לאחר השואה, והרב עמיטל שאל אותו איך הוא יכול להמשיך להאמין באדם. "אני מאמין בקב"ה", אמר הרב לקובנר. "איני יכול להבינו. אבל אנו אמורים להבין את האדם."

    יום שלישי, 4 בפברואר 2014

    על האמת – כעקרון ההתמדה במציאות

    התכוונתי להביא את ביאורו של הרב אליעזר ברקוביץ על מושג ה"אמת" במקרא (מתוך ספרו Man and God). אך הנה הרב יואל בן –נון עשה סקירה ממצה של הפסוקים באתר שלו. כל מה שנותר לי אלו ההבהרות של הרב ברקוביץ:

    ה"אמת" המקראית איננה מושג מופשט מתחום האפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) כפי משמעותו בעברית המודרנית (כמו truth). זו היא מידה ששייכת לתחום המוסרי (בדומה למושג משפט). פירושה הוא יציבות, קביעות ובטחון. המושג "נאמן" [1] (ששמר על משמעותו המקורית) נגזר ממנה ומדובר במישהו שניתן לסמוך עליו. את ההיגד המפורסם בחבקוק "צדיק באמונתו יחיה" יש לפרש בהקשרו האמיתי :

    עַל-מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל-מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה-יְדַבֶּר-בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל-תּוֹכַחְתִּי. וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה וַיֹּאמֶר כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל-הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ.  כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם -יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה-לוֹ כִּי-בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר. הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא-יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.

    הנביא מחכה בסבלנות שחזיונו (על נפילת בבל - הכשדים) יתממש. ה' מודיע לו שהוא לא יכזב, ואף על פי כן יש את אלו שמתעלפים (שיכול אותיות של עֻפְּלָה )  (נחלשים). אך הצדיק חי באמונתו – בנאמנות שלו בה'. אך מדוע הוא צדיק? נראה שלא מדובר רק בנאמנות לה' אלא גם לזולת, וזאת ההיפך מזה ש"לא ישרה נפשו" – הוא לא ישר כלפי בני האדם.

    יום שבת, 25 בינואר 2014

    פרשת משפטים תשע"ד – מהו משפט?

    בתחילת הפרשה משה מצווה

    וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.

    מקובל לחשוב ופרש את מושג המשפט כ justice. אפילו בעברית המודרנית מדובר במושג הנרדף לצדק. בעקבות הרב אליעזר ברקוביץ אני מעוניין להביא פה ראייה יותר רחבה של המושג הזה במקרא.

    1. "משפט" כדרך התנהגות אופיינית של אדם או קבוצה:

    בכיבוש יריחו נאמר על סיבוב הכהנים סביב החומות:

    וַיָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי פַּעַם אַחַת וַיָּשֻׁבוּ הַמַּחֲנֶה כֹּה עָשׂוּ שֵׁשֶׁת יָמִים.
    וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים. 

    אחזיה מלך ישראל מזהה את אליהו הנביא באמצעות התיאור שנותנים עבדיו:

    וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם--מֶה מִשְׁפַּט הָאִישׁ, אֲשֶׁר עָלָה לִקְרַאתְכֶם; וַיְדַבֵּר אֲלֵיכֶם, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר, וְאֵזוֹר עוֹר, אָזוּר בְּמָתְנָיו; וַיֹּאמַר, אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא.

    2. "משפט" כמהלך של הצלה

    שמ"א כד' (דברי דוד אל שאול שרדף אחריו):

    וְהָיָה יְהוָה לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת-רִיבִי, וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ.

    יום שלישי, 21 בינואר 2014

    פרשת כי-תשא תשע"ד: על י"ג מידות כתשתית לתורה

    בפרשה מתואר המשך ההתגלות בסיני :

    יב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי.  יג וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.  יד וַיֹּאמַר  פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ.  טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו  אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.  טז וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  {פ}
    ….

    וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה.  ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.  ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.  ח וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.  ט וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.

    למרות שהמידות נגלו לאחר מעשה העגל, ולכאורה בגללו, הן מהוות נדבך חשוב במפגש עם אלוהים. במסכת ראש השנה יז'/ב רבי יוחנן אומר:

    אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה.

    נראה שזה המקור לומר את שלוש עשרה המידות בתפילת תחנון ובתעניות. אמירתן מהווה פתח למחילה. כיצד? הרי לא ייתכן שעצם מלמול "כסדר הזה" תביא מחילה – זה כמו כישוף.

    בעבר כבר הבאתי את דברי הרמב"ם על כך ששלוש עשרה המידות הן התשתית של התורה. אני רוצה להביא ניסוח מודרני לרעיון הזה מפי הרב אליעזר ברקוביץ [1]:

    "המידות" הן כמובן תכונות הייחוס של אלוהים, אותן תכונות שלו הבאות לידי ביטוי ביחסיו עם העולם. משמעותן העליונה היא שהן מהתוות את הדפוס המקורי לכל מערכת יחסים עלי אדמות

    המפגש מגלה לא רק את העניין האלוהי באדם אלא גם את דרישותיו של אלוהים ממנו. תכונות הייחוס (הבאות לידי ביטוי בי"ג מידות הרחמים) הן חוק האלוהים לאדם... חפצו של אלוהים הוא חוק עבור האדם. מאחר שכל התגלות היא מעורבות אלוהית בענייני האדם ומאחר שכל מעורבות היא אישור למהותם של הדברים שאלוהים חפץ בהם (כפראפרזה על דברי ירמיהו: "כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ; כי באלה חפצתי, נאם ה'"), אי-אפשר להפריד בין התגלות לחוק.

    על פי רא"ב, ההתגלות מהווה את הפרדיגמה לכל היחסים בין אלוהים לאדם (ובין האדם לסביבה שלו). כאשר משה שומע את י"ג המידות, הוא מבין שזה מה שאלוהים רוצה ממנו – שנדמה אליו:

    המופת לכל המפגשים הוא מפגש האדם עם האלוהים. אלוהים פוגש את האחר מתוך עניין ומעורבות ... פגישת האחר לאור דמות המופת של כל המפגשים היא אקט של שותפות יצירתית מתוך מעורבות אכפתית. זוהי מהותו של אורח חיים דתי. זהו מושג חיקוי האל, שאפלטון הכניס לחשיבה המערבית.

    כעת מובן מדוע יש לומר את המידות בעת צרה.
    מדובר במהלך של תשובה בו אנו נזכרים בהתגלות המקורית (לאחר החטא המשמעותי הראשון שלנו כעם) וכן את ההתנהגות הנדרשת מאתנו כלפי הזולת. הליכה בדרכי ה' שרובם רחמים תשקם את החברה בה אנו חיים ותחזיר אותנו להשגחתו  - שאינה אלא חוקיו.

    הערות


    [1] מתוך תרגום של "אלוהים אדם והיסטוריה" מובא גם ב"מאמרים על יסודות היהדות" (ברשומה זו אני מביא את הדברים שלא לפי סדרם המקורי)

    מעניין הוא שרא"ב ביקר את הרמב"ם על שכלתנותו, אך כפי שהעיר מנחם קלנר כאן:

    ברקוביץ פותח את דיונו בהתקפה חריפה על הרמב"ם ואומר שספרו זה הוא חיבור של פילוסופיה יהודית ברוח רבי יהודה הלוי, "היהודי ביותר מבין הפילוסופים היהודיים"; אך במובנים רבים העמדות הספציפיות שהוא מציג ומבסס בספר זה קרובות יותר לרמב"ם מאשר לרבי יהודה הלוי…

    מבקרים/visitors

    וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
    אֱלֹהִים, הֵבִין דַּרְכָּהּ; וְהוּא, יָדַע אֶת-מְקוֹמָהּ.
    אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ; הֱכִינָהּ, וְגַם-חֲקָרָהּ.
    וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה; וְסוּר מֵרָע בִּינָה. (איוב כח')

    Favicon

    Favicon