התכוונתי להביא את ביאורו של הרב אליעזר ברקוביץ על מושג ה"אמת" במקרא (מתוך ספרו Man and God). אך הנה הרב יואל בן –נון עשה סקירה ממצה של הפסוקים באתר שלו. כל מה שנותר לי אלו ההבהרות של הרב ברקוביץ:
ה"אמת" המקראית איננה מושג מופשט מתחום האפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) כפי משמעותו בעברית המודרנית (כמו truth). זו היא מידה ששייכת לתחום המוסרי (בדומה למושג משפט). פירושה הוא יציבות, קביעות ובטחון. המושג "נאמן" [1] (ששמר על משמעותו המקורית) נגזר ממנה ומדובר במישהו שניתן לסמוך עליו. את ההיגד המפורסם בחבקוק "צדיק באמונתו יחיה" יש לפרש בהקשרו האמיתי :
עַל-מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל-מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה-יְדַבֶּר-בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל-תּוֹכַחְתִּי. וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה וַיֹּאמֶר כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל-הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ. כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם -יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה-לוֹ כִּי-בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר. הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא-יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.
הנביא מחכה בסבלנות שחזיונו (על נפילת בבל - הכשדים) יתממש. ה' מודיע לו שהוא לא יכזב, ואף על פי כן יש את אלו שמתעלפים (שיכול אותיות של עֻפְּלָה ) (נחלשים). אך הצדיק חי באמונתו – בנאמנות שלו בה'. אך מדוע הוא צדיק? נראה שלא מדובר רק בנאמנות לה' אלא גם לזולת, וזאת ההיפך מזה ש"לא ישרה נפשו" – הוא לא ישר כלפי בני האדם.
בהתייחס לאלוהים, מדובר בעיקרון הנהגה המופיע יחד עם "חסד" ו"משפט". כך משה מציג אותו בשירת האזינו:
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, {ס} כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט:
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, {ס} צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.
ובדרך זו ממשיכים משוררי תהילים
מַעֲשֵׂי יָדָיו, אֱמֶת וּמִשְׁפָּט; נֶאֱמָנִים, כָּל-פִּקּוּדָיו.
סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם; עֲשׂוּיִם, בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר.
מעשי ידיו של ה' הם אמת משום שהם מקיימים לאורך זמן. כך גם במזמור כ"ה נמצא שדוד מבקש להיוושע באמצעות ידיעת הנהגתו של ה':
דְּרָכֶיךָ יְהוָה, הוֹדִיעֵנִי; אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי.
הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ, וְלַמְּדֵנִי-- כִּי-אַתָּה, אֱלֹהֵי יִשְׁעִי;
אוֹתְךָ קִוִּיתִי, כָּל-הַיּוֹם.
זְכֹר-רַחֲמֶיךָ יְהוָה, וַחֲסָדֶיךָ: כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה.
חַטֹּאות נְעוּרַי, וּפְשָׁעַי-- אַל-תִּזְכֹּר:
כְּחַסְדְּךָ זְכָר-לִי-אַתָּה-- לְמַעַן טוּבְךָ יְהוָה.
טוֹב-וְיָשָׁר יְהוָה; עַל-כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ.
יַדְרֵךְ עֲנָוִים, בַּמִּשְׁפָּט; וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ.
כָּל-אָרְחוֹת יְהוָה, חֶסֶד וֶאֱמֶת-- לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ, וְעֵדֹתָיו.
ראינו ש"משפט" הוא עקרון האיזון הקוסמי המאפשר חיים. אז מדוע גם האמת היא עקרון כה חשוב?
בסקירה על שם הוויה, נוכחנו לדעת שההשקפה המקראית היא שההוויה הינה תהליך דינאמי (ראו כאן את סקירתו של הר"י בן נון). י-הוה הינו הרוח שביקום, ובעצמו הוא חופשי לגמרי בהנהגותיו. לפיכך, אין שום הכרח שמה שאנו תופסים כחוקי טבע או תכונות קבועות של עצמים ברגע זה, יהיו נכונים לרגע הבא. כמו ה"משפט", הנהגת ה"אמת" של הבורא היא זו המאפשרת לחיים להתקיים. מעבר לכך, ה"אמת" היא זו שמאפשרת למדע להיות משמעותי, שכן אין תשתית מלבד אמונה לסמוך על חושינו ועל תבונתנו. [2].
מכאן, שהשילוב בין "משפט" שהוא חוק מציאות כללי יחד עם "אמת" עקרון ההתמדה, הוא זה שמאפשר את הימצאותם של חוקי טבע בהוויה שנמצאת בתנועה מתמדת.
הערות
[1] האות נו"ן היא אות מובלעת בתוך הת"ו, ומופיעה בהטיות של המלה כגון: בת – בנות; נתן – לתת.
[2] אני מניח שהמשפט האחרון יקפיץ כמה קוראים, שכן הוא שייך לתחום "פילוסופיה של המדע". על רגל אחת: לא ניתן להצדיק את האמונה בחוקי טבע (עקרון הסיבתיות) או בחושינו שכן אלו הנחות יסוד בכל הכרתנו את העולם (הנחות יסוד לא ניתנות לרדוקציה נוספת). התשתית אם כך היא סוג של אמון הנובע מאינטואיציות ולא מהיסק לוגי.
להמשך הדיון אין לי אלא להפנות אותם לספרו של הרב מיכאל אברהם "שתי עגלות וכדור פורח" ולמבוא שלו לפילוסופיה של יום וקאנט. ראו טעימה מזה במאמרו (ההומוריסטי אך רציני) "אברהם אבינו וכובעו: בשבח הנחת המבוקש".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה