יום שישי, 14 בפברואר 2014

פרשת כי-תשא תשע"ד: על י"ג מידות כתשתית לתורה

בפרשה מתואר המשך ההתגלות בסיני :
יב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי.  יג וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.  יד וַיֹּאמַר  פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ.  טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו  אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.  טז וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  {פ}….
וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה.  ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.  ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.  ח וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.  ט וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.

למרות שהמידות נגלו לאחר מעשה העגל, ולכאורה בגללו, הן מהוות נדבך חשוב במפגש עם אלוהים. במסכת ראש השנה יז'/ב רבי יוחנן אומר:
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה.
 נראה שזה המקור לומר את שלוש עשרה המידות בתפילת תחנון ובתעניות. אמירתן מהווה פתח למחילה. כיצד? הרי לא ייתכן שעצם מלמול "כסדר הזה" תביא מחילה – זה כמו כישוף.
בעבר כבר הבאתי את דברי הרמב"ם על כך ששלוש עשרה המידות הן התשתית של התורה. אני רוצה להביא ניסוח מודרני לרעיון הזה מפי הרב אליעזר ברקוביץ [1]:

"המידות" הן כמובן תכונות הייחוס של אלוהים, אותן תכונות שלו הבאות לידי ביטוי ביחסיו עם העולם. משמעותן העליונה היא שהן מהתוות את הדפוס המקורי לכל מערכת יחסים עלי אדמות
המפגש מגלה לא רק את העניין האלוהי באדם אלא גם את דרישותיו של אלוהים ממנו. תכונות הייחוס (הבאות לידי ביטוי בי"ג מידות הרחמים) הן חוק האלוהים לאדם... חפצו של אלוהים הוא חוק עבור האדם. מאחר שכל התגלות היא מעורבות אלוהית בענייני האדם ומאחר שכל מעורבות היא אישור למהותם של הדברים שאלוהים חפץ בהם (כפראפרזה על דברי ירמיהו: "כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ; כי באלה חפצתי, נאם ה'"), אי-אפשר להפריד בין התגלות לחוק.

על פי רא"ב, ההתגלות מהווה את הפרדיגמה לכל היחסים בין אלוהים לאדם (ובין האדם לסביבה שלו). כאשר משה שומע את י"ג המידות, הוא מבין שזה מה שאלוהים רוצה ממנו – שנתדמה אליו: 

המופת לכל המפגשים הוא מפגש האדם עם האלוהים. אלוהים פוגש את האחר מתוך עניין ומעורבות ... פגישת האחר לאור דמות המופת של כל המפגשים היא אקט של שותפות יצירתית מתוך מעורבות אכפתית. זוהי מהותו של אורח חיים דתי. זהו מושג חיקוי האל, שאפלטון הכניס לחשיבה המערבית.
כעת מובן מדוע יש לומר את המידות בעת צרה.
מדובר במהלך של תשובה בו אנו נזכרים בהתגלות המקורית (לאחר החטא המשמעותי הראשון שלנו כעם) וכן את ההתנהגות הנדרשת מאתנו כלפי הזולת. הליכה בדרכי ה' שרובם רחמים תשקם את החברה בה אנו חיים ותחזיר אותנו להשגחתו  - שאינה אלא חוקיו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מבקרים/visitors