Blogger Tips and TricksLatest Tips And TricksBlogger Tricks

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

על שם הוי”ה (1) - מבוא

את הרשומות הבאות אני כותב לאחר דין ודברים ארוכים עם עצמי לאחר שהחלטתי להתחקות אחר הגדרת האלוהות (deity) במחשבת המקרא וחז"ל ומתוך כך גם להבין את השם המפורש - שם הוי"ה. הדברים מבוססים על שילוב של כמה כיוונים ו"רמזים" אליהם נחשפתי במהלך השנים האחרונות. במידה מסויימת, זהו המשך לסדרה ידיעת האל שאיתה התחלתי את בבלוג.
את "משנה התורה" הרמב"ם פותח בהלכה הבאה:
יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו.
בניגוד ל"מורה נבוכים", משנה תורה לא אמור להיות חיבור פילוסופי, אלא חיבור הילכתי השווה לכל נפש,[i]. הביטוי "לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו" לא מדבר על התהליך בו העולם החל להתקיים, אלא על התלות ההכרחית של המציאות באל. ולאור זאת יש להבין את ההלכה הבאה:
ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות.
ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולם: שכל הנמצאים צריכין לו; והוא ברוך הוא אינו צריך להם, ולא לאחד מהם.
לאחר שעקף את הדיונים הפילוסופיים, הרמב"ם מודיע שהאל (הנרמז בשם יהו”ה לעייל) הוא תשתית המציאות כולה, ואף לא ניתן לעלות על הדעת שישנה מציאות ללא יהו”ה. כלומר אי-מציאותו של יהו”ה מהווה דיסוננס, שאף הדימיון לא אמור לאפשר זאת (כדרך שאינו יכול לתפוס משולש מרובע וכד'[ii]).
במו"נ א פרקים סא' וסב',הרמב"ם דן במשמעות שם הוי"ה:
כל שמותיו יתעלה המצויים בכתבי-הקודש - כולם גזורים ממעשׂים. זה דבר ידוע. זולת שם אחד והוא יוד הא ואו הא כי הוא שם פרטי לו יתעלה. לכן הוא נקרא: שם מפורש. פירוש הדבר שהוא מורה על עצמוּתו יתעלה הוראה ברורה אשר אין בה שיתוף (שיתוף= ריבוי משמעויות).
ואִילו השם שאותיותיו יוד הא ואו הא לא ידועה לו גזרה מפורסמת ולא משתתף בו הזולת. אין ספק שהשם הגדול הזה אשר אין מבטאים אותו - כפי שיודע אתה - אלא במקדש, ודווקא כהני ה' המקודשים בברכת כהנים, וכהן גדול ביום הצום מצביע על עניין כלשהו, אשר אין בעניין זה שיתוף בין האל יתעלה ובין זולתו. אולי הוא מורה - על-פי הלשון שממנה לא מצוי אצלנו היום אלא הדבר המועט ביותר וגם בהתאם למה שמבטאים אותו - על משמעות חיוב המציאות.
כאמור, השם המפורש הוא "מצביע" הבלעדי על אלוהי ישראל, ומשמעותו - תהיה אשר תהיה - היא מושא עבודת ה' ביהדות. בנוסף לכך, הרמב"ם רומז בהמשך דבריו ב"משנה תורה", שאת האל אין להכיר ואין להתקרב אליו אלא באמצעות מעשיו - עולמנו:
והיאך היא הדרך לאהבתו, ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ.
עיקר דברי ברשומות אלו הוא ששם הוי"ה הוא בעל משמעות ספציפית במקרא ובעברית המקראית, וראוי להבין משמעות זו.
את הסיבה שפניתי למקרא ולחז"ל ולאו דווקא לראשונים נימקתי כבר ברשומה קודמת. הראשונים, שנחשפו לפולמוס עם הפילוסופיה היוונית-אסלאמית נאלצו לתרגם מושגים ראשוניים לתבניות חשיבה חדשות. ההוגים בני זמננו, כבר קיבלו מן הראשונים את מושגיהם, ולמעט אלו שלמדו מקרא, הם המשיכו לתרגם את המושגים הלאה לתפיסות חדשות.
על כן, למעט רמזיו של הרמב"ם לעייל אני מעוניין לגשת למקור באופן בלתי אמצעי (עד כמה שניתן).
המשך יבוא

[i] וכפי שכתב במבוא: ...ובינותי בכל אלו הספרים; וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני תורה: כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול--בלא קושיה ולא פירוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו...לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה--לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.
[ii] כידוע ליודעי ח"ן במו"נ א' ס', הרמב"ם דוגל ב"קונבנציונאליזם מושגי" (כדברי הרב מיכאל אברהם בעצכ"ח), לפיו מי שתופס את האל שלא כראוי, אזי נשוא אמונתו הוא לא האלוהים כלל. על כן גם אי-קיום בלתי אפשרי ליהו”ה. מכאן שכל גורם שיש צורך להוכיח את קיומו אינו יהו”ה, ודוק.

מבקרים/visitors

וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
אֱלֹהִים, הֵבִין דַּרְכָּהּ; וְהוּא, יָדַע אֶת-מְקוֹמָהּ.
אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ; הֱכִינָהּ, וְגַם-חֲקָרָהּ.
וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה; וְסוּר מֵרָע בִּינָה. (איוב כח')

Favicon

Favicon