Blogger Tips and TricksLatest Tips And TricksBlogger Tricks

יום שני, 14 בנובמבר 2011

פרשת וירא תשע"ב: ביקור שלושת המלאכים חזיון או מציאות?

מבוא

ברשומה על פרשת בלק הזכרתי את דעתו של הרמב"ם שבכל מקום בו רואה הנביא מלאך – אין זה בהקיץ אלא בחלום/חיזיון. דבריו גם מכוונים לפרשתנו (מו"נ ב/מ"ב):
יש שהוא רואה מלאך, ויש שהוא שומע את המדבר אליו ואינו רואה מישהו מדבר. ויש שהוא רואה דמות אדם מדברת אליו ואחרי-כן מתברר לו שאותו מדבר הוא מלאך. באופן זה של נבואה הוא מציין שראה בן-אדם עושה או מדבר ואחרי-כן ידע שהוא מלאך.
בעיקרון גדול זה נקט אחד החכמים ז"ל, יתרה מזאת, גדול מגדוליהם, והוא ר' חייא הגדול, כלפי הכתוב בתורה: וירא אליו ה' באלני ממרא [...וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו...] (בראשית י"ח, 1-2). הוא הקדים דברים שמשמעותם שהאל התגלה לו. אחרי-כן החל מסביר כיצד היתה צורת אותה התגלות
על פי הרמב"ם, הפסוק הראשון הוא כותרת המודיעה שה' נגלה לאברהם. הפסוקים הבאים, מפרטים את אופן ההתגלות.[1]
בפרשתנו, דברי המורה כלל לא מצאו חן בעיני הרמב"ן:
ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה ואיך היתה המראה הזאת כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם ואם במראה לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר איך אמר "וירא אליו ה'" כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה וככה לא נמצא בכל הנבואות והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות ולא עשה אברהם בן בקר וגם לא צחקה שרה רק הכל מראה ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר כי מה תועלת להראות לו כל זה…
והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט כי לא באו המלאכים אל ביתו ולא אפה להם מצות ויאכלו אבל הכל היה מראה…
וכל הפרשה כלה מראה וישאר לוט בסדום אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם והמאמרים בכל דבר ודבר מראה ואלה דברים סותרים הכתוב אסור לשומעם אף כי להאמין בהם [!]
עיקר קצפו של הרמב"ן יצא על כך שאם אמנם מדובר בחיזיון, הרי שהוא מפורט מדי וכולל לכאורה פרטים לא חשובים כדי להעביר מסר לאברהם. כמו כן לא ניתן להסביר את מהפכת סדום ועמורה כחיזיון, שכן זה קרה במציאות.
לאחר ששבוע שעבר ישבתי על המדוכה, הגעתי למסקנה שלפחות בפרשה זו, דווקא גישתו של הרמב"ם סבירה. נעזרתי בהערות בחומש "תורת חיים" של מוסד הרב קוק וכן במאמר של הרב ברני פוקס. את המהלך חילקתי לשני חלקים. האחד זה למנות את הקשיים אם אנו מניחים שביקור המלאכים היה במציאות "פיסית"; השני להסביר את ביקור המלאכים בסדום לאור גישתו של הרמב"ם שבכל זאת מדובר בחיזיון.

יום רביעי, 9 בנובמבר 2011

פרשת לך-לך תשע"ב - מי מנהיג הבירה?

ברשומה קודמת הבאתי את השקפותיהם המנוגדות של ריה"ל והרמב"ם על תחילת דרכו של אברהם אבינו. ככלל השקפת הכוזרי מדגישה מאוד את ההתגלות מהעבר והמסורת שיוצאת ממנה וכן את הסגולה התורשתית העוברת מדוד לדור. לעומתו הרמב"ם מטיל את מלוא האחריות על מאמצי האדם ללא קשר לעברו וסביבתו, ואף משמיט את נושא ההתגלות מסיפורו של אברהם.
ברשומה זו ברצוני לנתח מדרש של חז"ל וע"י כך להציג גישה שלמדתי מהרב אליעזר ברקוביץ, שהיא מעין עמדת ביניים בין שני ההוגים הנ"ל. את ההשקפה הזו ביטאתי לאורך כל הבלוג הזה ועיקרה הוא ששכלו של האדם מספיק לו כדי לדעת שיש בורא ואף לעמוד על פנים מסוימות של הנהגתו. ההתגלות הכרחית והיא זאת הנושאת בחובה בשורה מוסרית – שעיקרה הוא שלאלוהים אכפת מבני אדם ועל כן מתאפשר קשר בעל משמעות.
בראשית רבה, פרשה לט':
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו' (בראשית יב, א),
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים מה, יא): שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת, אָמַר תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם. (תהלים מה, יב): וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ. וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ – לְיַפּוֹתֵךְ בָּעוֹלָם, (תהלים מה, יב): וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ – הֱוֵי וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם.


חיפושו של אברהם

המדרש מבאר באילו נסיבות אמר ה' לאברם "לך לך". יש לתת את הדעת שאברם נבחר בגלל מעשיו או שאלותיו – תוך שהוא מתבונן בעולם סביבו (בהתאם לגישת הרמב"ם). ועם זאת, מעשיו הם אלו שמביאים להתגלות המקדמת אותו לשלב הכרתי חדש. יש לדייק שהן במשל והן בנמשל נדרש מנהיג לבירה/עולם, אך מי שמציץ הוא דווקא בעל הבירה [1].
בירה הינה מבנה חשוב – אחוזה או ארמון שמטבע הדברים שנזקקת למנהל, מנהיג בלשון המדרש. בעל הבירה הוא המלך או האציל שהיא שייכת לו, אך לא מתנהלת בהשגחתו הישירה. לכן זה הגיוני, שאם רואים בירה דולקת (כאן אני מעדיף את הפירוש: דולקת = בוערת) מחפשים דווקא את המנהל (אב הבית) ולא את המלך שיש לו עיסוקים רחבים יותר מאשר התעסקות עם ענייני הארמון.
מאחר ובירה היא מבנה מאוכלס, הרי שנראה שאברם התבונן דווקא בעולמם של בני האדם. מדוע הוא הוא ראה בירה/עולם בוער?
בספרו המפורסם Heritage – Civilization and the Jews, אבא אבן ז"ל כותב מתוך ממצאים שמצאו מתקופת האבות במסופוטמיה:
The development of Mesopotamian city-states around 3000 BCE marks the emergence of Sumerian civilization… Whereas the cult center or temple community served a single local deity, the city-state typically had several gods. It may have taken other communities' idols in conquest. And as in the case of Uruk, there were several temples…
Over time, however, the mixture of cosmic and local deities grew exceedingly complex. Names of gods changed, and new gods were added to the pantheon as the Sumerians came into contact with other peoples. Mesopotamian god-lists can include up to 3000 (!) names, but this may mean only that learned scribes preserved the memory of deities that no longer had any claim to popular worship. With such a super-abundance of gods many of them were at war with one another. Ancient man feared the failure to placate the gods he knew. He also feared offending the gods he had never heard of. Moreover, the gods and goddesses had their own requirements, and taboos. How could anyone obey them all?:
The sin which I have done, indeed  I do not know.
The forbidden thing which I have eaten, indeed I do not know;
The prohibited place on which I have set foot, indeed I do not knowThe god whom I know or do not know has oppressed me;The goddess whom I know or do not know has placed suffering upon me.
מעצם טבען הדתות האליליות פלורליסטיות ונוטות להכיל בתוכן עוד ועוד אלים
(זה אף קרה מאוחר יותר כאשר היוונים והרומאים כבשו את המזה"ת ונטו לזהות אל אליליהם עם האלילים המקומיים כגון זאוס-בעל). עם זאת, ריבוי האלילים מביא לקריסה מוסרית. האלילים גחמניים ובעלי דרישות שונות ומשונות וכופים אותן בכוח – כך שאין התנהגות אחת ויחידה שהיא "נכונה" בכל מקום וזמן. זוהי הבירה הבוערת שאברהם ראה. הוא לא ראה כאוס בטבע המתנהל בסדר מופתי, אלא את ניצניו של ניהיליזם בהיעדר חזון מאחד של המציאות [2].
אם כך, שאלותיו של אברם הן שאלות מוסריות על הנהגה ולאו דווקא תיאולוגיות (עליהן הוא כבר ענה בעצמו בחקירותיו).
מדוע אחרים לא שאלו את השאלה ששאל אברם? האם לא היו פילוסופים חוץ ממנו ? האם לא היו אנשים מוסריים שזיהו שישנה בעיה? כנראה שהיו אנשים מכל סוג, אך לא היה שילוב ביניהם, אלא באברם שחש שיש צורך לגשר בין הכרתו הפילוסופית למוסר.


ההתגלות לאברם

כאמור, מי שהתגלה לאברם היה "בעל הבירה" ולא מנהיגה. כל זאת משום שפשוט באותה עת לא היה מנהיג לבירה, אחרת הוא היה מציל אותה. מי אם כך אמור להיות מנהיג הבירה/עולם? ניתן ומקובל לפרש שה' הוא מנהיג המוסרי של העולם, אך עצם כפל המשמעיות בעל - מנהיג במדרש והמשכו מצביע על הבנה יותר מורכבת.
ההתגלות היא הכרחית (בהתאם לכוזרי), אך היא היא לא באה לגלות אמיתות תיאולוגיות כגון העובדה שיש בעל בירה, אלא את דרך ההנהגה המוסרית. לענ"ד על פי הרב יצחק המנהיג אמור להיות לא פחות מאשר אברם עצמו:
נראה שההיגד "אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם" בא לומר "אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם בלבד" (ולא מנהיג) וע"י כך יובן המשך המדרש:
וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ.
וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ – לְיַפּוֹתֵךְ בָּעוֹלָם,
ה' מיפה את אברם על מנת להציגו קבל עם ועולם. מדוע להראות את אברם לעולם? כדי להציגו כמנהיג המקבל ייפוי [משורש י.פ.ה.] כוח כדי להנהיג בשמו של בעל הבירה:
וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ – הֱוֵי וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם.
עצם הצגת השאלה המוסרית הפכה את אברם למועמד הטוב ביתר להיות מנהיג הבירה. הוא זה שזיהה את חוליה של החברה. ההתגלות מאפשרת את המעבר מספקולציה פילוסופית/תיאולוגית למוסר ולמעשים [3]. היא גילתה שה' מוסרי – אכפת לו מבני אדם.  אך היא גם גילתה את שיטת ההנהגה המוסרית והעקיפה שלו: מינוי מנהיג שייצג אותו בעולמם של בני האדם. לכאורה בעל הבירה יכול היה להתגלות בפני כל דיירי הבית ולהרעים בקולו, אך זה לא קרה. כנראה שגם ההתגלות דורשת הכנה מראש של האדם. הכנה פילוסופית והכנה מוסרית כאחד מאפשרות זאת (הן הרמב"ם והכוזרי מסכימים על נקודה זו).

הוראת "לך לך" היא כתב מינוי של אברם שרק הוא שמע. כבר לא היה סיכוי להציל את האנושות בארם-נהריים, ולכן, כמו נח בשעתו עליו לעזוב ולהקים חברה חדשה שתייצג את ה' בעולם.
הערות

[1] הנמשל במדרש הוא עצמו משל למה שקרה במציאות – תהיותיו של אברהם אבינו. אל תקשו עלי ממה שכתב הרמב"ם במבוא למו"נ (שהבאתי ברשומה קודמת):
אל תבקש את כל פרטי המשמעויות שבאו במשל ואל תרצה למצוא להן הקבלה בנמשל; שכן זה יביא אותך לאחד משני דברים: או שיסיט אותך מן המטרה שאליה נתכוון המשל, או שיטיל עליך לפרש דברים שאין להם פירוש ולא ניתנו כדי שיפורשו, ויומרה כזאת תביא אותך למעין אותה הזיה גדולה שהוזות אותה וכותבות עליה רוב הכיתות שבעולם בימינו… אלא לעולם תהיה מטרתך להבין ברוב המשלים את הכלל שידיעתו היא המכוונת.
מאחר שרבי יצחק חזר פעמיים על הצמד מנהיג-בעל הרי שיש משמעות להבדלים ביניהם.

[2] גם כיום ישנה תופעה דומה שמקורה בחילוניות. "מותו של אלוהים", השאיר וואקום בו כל אדם יכול להחליט עבור עצמו מה הוא סולם הערכים לפיו הוא פועל. דא-עקא הכרעות מוסריות לא ניתנות להצדקה מוחלטת, ולכן השאלה "מדוע" נותרת ללא מענה וכך אנו חוזרים לפלורליזם האלילי. בני האדם גחמניים לא פחות מהאלילים שהמציאו… (ראו את ספריו של הרב מיכאל אברהם בנושא).

[3] בלשון פילוסופית מודרנית אפשר לומר שההתגלות לאברם אפשרה גישור בין המציאות הטבעית (שם הוי"ה) לערכים (אלוהים) ראו את הדף על "על הוי"ה"

מבקרים/visitors

וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
אֱלֹהִים, הֵבִין דַּרְכָּהּ; וְהוּא, יָדַע אֶת-מְקוֹמָהּ.
אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ; הֱכִינָהּ, וְגַם-חֲקָרָהּ.
וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה; וְסוּר מֵרָע בִּינָה. (איוב כח')

Favicon

Favicon