יום שני, 14 בנובמבר 2011

פרשת וירא תשע"ב: ביקור שלושת המלאכים חזיון או מציאות?

מבוא

ברשומה על פרשת בלק הזכרתי את דעתו של הרמב"ם שבכל מקום בו רואה הנביא מלאך – אין זה בהקיץ אלא בחלום/חיזיון. דבריו גם מכוונים לפרשתנו (מו"נ ב/מ"ב):
יש שהוא רואה מלאך, ויש שהוא שומע את המדבר אליו ואינו רואה מישהו מדבר. ויש שהוא רואה דמות אדם מדברת אליו ואחרי-כן מתברר לו שאותו מדבר הוא מלאך. באופן זה של נבואה הוא מציין שראה בן-אדם עושה או מדבר ואחרי-כן ידע שהוא מלאך.
בעיקרון גדול זה נקט אחד החכמים ז"ל, יתרה מזאת, גדול מגדוליהם, והוא ר' חייא הגדול, כלפי הכתוב בתורה: וירא אליו ה' באלני ממרא [...וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו...] (בראשית י"ח, 1-2). הוא הקדים דברים שמשמעותם שהאל התגלה לו. אחרי-כן החל מסביר כיצד היתה צורת אותה התגלות
על פי הרמב"ם, הפסוק הראשון הוא כותרת המודיעה שה' נגלה לאברהם. הפסוקים הבאים, מפרטים את אופן ההתגלות.[1]
בפרשתנו, דברי המורה כלל לא מצאו חן בעיני הרמב"ן:
ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה ואיך היתה המראה הזאת כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם ואם במראה לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר איך אמר "וירא אליו ה'" כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה וככה לא נמצא בכל הנבואות והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות ולא עשה אברהם בן בקר וגם לא צחקה שרה רק הכל מראה ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר כי מה תועלת להראות לו כל זה…
והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט כי לא באו המלאכים אל ביתו ולא אפה להם מצות ויאכלו אבל הכל היה מראה…
וכל הפרשה כלה מראה וישאר לוט בסדום אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם והמאמרים בכל דבר ודבר מראה ואלה דברים סותרים הכתוב אסור לשומעם אף כי להאמין בהם [!]
עיקר קצפו של הרמב"ן יצא על כך שאם אמנם מדובר בחיזיון, הרי שהוא מפורט מדי וכולל לכאורה פרטים לא חשובים כדי להעביר מסר לאברהם. כמו כן לא ניתן להסביר את מהפכת סדום ועמורה כחיזיון, שכן זה קרה במציאות.
לאחר ששבוע שעבר ישבתי על המדוכה, הגעתי למסקנה שלפחות בפרשה זו, דווקא גישתו של הרמב"ם סבירה. נעזרתי בהערות בחומש "תורת חיים" של מוסד הרב קוק וכן במאמר של הרב ברני פוקס. את המהלך חילקתי לשני חלקים. האחד זה למנות את הקשיים אם אנו מניחים שביקור המלאכים היה במציאות "פיסית"; השני להסביר את ביקור המלאכים בסדום לאור גישתו של הרמב"ם שבכל זאת מדובר בחיזיון.
יש לציין שהרמב"ן מסכים עם הרמב"ם שרוב הופעות המלאכים אינן בהקיץ. היוצא מן הכלל הוא אותם מפגשים בהם המלאכים נקראים אנשים:
ובאמת כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים אבל לא מראות הנבואה כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא שאין הדבר כמו שהרב גוזר (במו"נ ב לד ובהלכות יסוה"ת ז ו) כי כל נביא זולת משה רבינו נבואתו על ידי מלאך…
אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם "אנשים" כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט וכן ויאבק איש עמו (להלן לב כה) וכן וימצאהו איש (שם לז טו) על דעת רבותינו (תנחומא וישב ב) הוא כבוד נברא במלאכים יקרא אצל היודעים "מלבוש" יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים ולא אוכל לפרש…
 

ביקור המלאכים

ניסיונו של הרמב"ן בכל זאת להפרש את הסיפור כקורה במציאות נתקל כאמור קשים לא מבוטלים, ולחלקם הוא התייחס.

1.   האורחים מופיעים בפתאומיות
הכתוב מתאר כיצד מופיעים לפניו המלאכים:
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:
על פי פשוטו אברהם ממצמץ, ופתאום עומדים מולו שלושה אנשים. אם אמנם הם היו בעלי לבוש אנושי, כדברי הרמב"ן, הרי שהיה אמור לראות אותם מגיעים – כפי שראה אותם אח"כ עוזבים לכוון סדום. כאן כבר נשאלת השאלה:  אם הם הופיעו פתאום, הרי שמיד יכול היה להסיק שמדובר במלאכים (ואכן כך סבור הרמב"ן) – ולכן מדוע הכין עבורם אוכל? האם אברהם בכל זאת חשב שאלו אנשים רגילים?

2. כמויות האוכל
יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ:
על פי "דעת מקרא" שלוש סאים הם כ 25 ליטר. כמות אוכל המספיקה ל 10 אנשים ליממה שלמה. לכל הדעות מדובר בכמות מוגזמת של אוכל עבור 3 אורחים. הרמב"ן מזכיר שבקשתם של המלאכים "כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ", רומזת לאברהם על כך שהם ממהרים, ולכן עוד יותר מוקשה מדוע הוא מתמהמה להכין כמויות כאלו של אוכל, מה גם שאולי הוא כבר מבין שאלו מלאכים. הרמב"ן מציע הסבר שלענ"ד מאולץ:
ושם פירשו שהיו שלש סאים לכל אחד ולא ידענו למה הרבה בלחם כל כך לשלשה אנשים אולי ידע הסתלקות המאכל ראשון ראשון והוא כמרבה עולות למזבח או שסעדו גדולי ביתו עמהם לכבודם ועל דרך הפשט מהרי שלש סאים קמח לעשות מהן סלת והנה הוציאה מכל השלש סאין סלת נקיה מעט.
הוצאת סולת מקמח היא תהליך ארוך למדי, כך שגם כאן לא סביר שהאורחים הממהרים יחכו לאפיה של הלחם.

3. צחוקה של שרה
אחד מהקשיים החמורים הוא צחוקה של שרה ששומעת שהיא אמורה ללדת, ואח"כ מתכחשת לצחוקה:
וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו: וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ:
הפרשה הזאת מתרחשת לאחר הציווי על המילה בפרשת לך לך. אז גם אברהם ושרה קיבלו שמות חדשים:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
בנוסף לכך, כיצד ייתכן ששרה תתכחש אל מול דבר ה'?
הרמב"ן מתייחס:
אני תמה בנביאה הצדקת איך תכחש באשר אמר השם לנביא וגם למה לא האמינה לדברי מלאכי אלהים והנראה בעיני כי המלאכים האלה הנראים כאנשים באו אל אברהם והוא בחכמתו הכיר בהם ובשר אותו שוב אשוב אליך ולשרה בן ושרה שומעת ולא ידעה כי מלאכי עליון הם…
וראוי שנאמר עוד כי אברהם לא גילה לה הנאמר לו מתחילה (לעיל יז יט) אבל שרה אשתך יולדת לך בן אולי המתין עד שלוח השם אליה הבשורה ביום מחר כי ידע כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
קשה מאוד לקבל את דעתו של הרמב"ן. הייתכן שאברהם לא סיפר לשרה על אודות אותה נבואה?! הרי בעקבותיה הוא מל את עצמו ואת כל משק ביתו. כיצד יכול היה להסתיר דבר כזה? וכיצד היה יודע שהבשורה תבוא אליה למחרת, האם ציפה לגילוי שכינה משותף לו ולה? תמהני.

4. הופעה גשמית של ה'
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:
הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ:
וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם:
וה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:
וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד:
אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה:
וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה':
אחד מהאורחים מייצג את ה' עצמו, ואף נכנס לדין ודברים עם שרה. ולא עוד, הפסוקים באים ומספרים לנו את מחשבותיו ולבטיו. עד כמה שראיתי אין עוד הופעות כאלו במקרא. יש לתת את הדעת לכך שהפסוק האחרון מכיל "תיקון סופרים" (ראו רש"י על אתר) כך שעל הפסוק היה לומר: וה' עודנו עומד לפני אברהם. על פי המסורת, אחד האורחים הוא השכינה עצמה בעוד שני האחרים מלווים אותו. הוא זה שמדבר עם אברהם ומודיע לו שהוא עתיד לרדת לסדום. האם ייתכן שהופעה כזאת תהיה בהקיץ שה' נראה לאברהם כאדם ממשי?
וכך ממשיכים הפסוקים:
וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע:…
[כאן נכנס המשא ומתן של אברהם]
וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ:
יש כאן תיאור מאוד מוחשי של ההתגלות, כאילו אברהם וה' מדברים איש אל רעהו פנים אל פנים. נבואה מהסוג הזה הייתה לכאורה רק אצל משה, אך שם מעולם לא הייתה הופעה כה גשמית. ואף הנבואה נפסקת בתיאור גשמי למדי (וילך ה') בניגוד לפרשת לך לך בציווי על המילה
וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם:
 
אנו רואים שהניסיון להציג את ביקור המלאכים כאילו קרה במציאות, מוקשה למדי. כל הדמויות בפרשה מתנהגות באופן תמוה למדי (כמויות אוכל מוגזמות, התכחשות לדבר ה' וכד'). אם מדובר בחיזיון הרי שלא חובה עלינו ליישב כל פרט שכן החיזיון עשוי להכיל פרטים שהם חלק מהתפאורה (כבר עמדנו על גישתו של הרמב"ם שלא לכל פרט במשל יש השלכה בנמשל). עם זאת, ייתכן שעדיין יש משמעות לכל אחת מההתנהגויות הנ"ל ושערי המדרש לא ננעלו.


הפיכת סדום

כאמור, עיקר הקושי עם גישתו של הרמב"ם היא ההפיכה בסדום שהתבצעה ע"י המלאכים. אברבנאל, בביאורו על מו"נ ב/מב' מתמודד עם טענותיו של הרמב"ן [2]. בין היתר הוא שם לב לפסוקים שקוטעים את הסיפור על לוט:
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה':
וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן:
וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:
הפסוק האחרון מיותר שכן אנו כבר יודעים שלוט ניצל. לכן אומר אברבנאל, שכל סיפור ירידת המלאכים לסדום ועמורה הוא חלק מהחיזיון של אברהם. הדיבור בעניין סדום לא קטע את הנבואה של אברהם, אלא הוא מעיין כותרת משנה בתוך הנבואה [3]. ירידת המלאכים לסדום ממחישה לאברהם את ירידתו של ה' סדומה (כבר ראינו שכל החיזיון מוחשי למדי…). התמקחותו עם ה' הייתה על התנאים בהם העיר תנצל. ואמנם, לאחר שאברהם מתמקח עם ה', הוא צופה כיצד המלאכים נכנסים ובוחנים את התושבים, ומגלים לחרדתו שאין שם עשרה צדיקים:
טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה:
. את אופן הצלתו של לוט במציאות, אולי לא נדע אך ברור שהוא ניצל בגלל אברהם. הוא התחנך בביתו של אברהם וכמוהו התעקש להכניס אורחים לביתו ייתכן שההערה של ה' מכוונת גם אליו:
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:

 

הערות


[1] הדברים ברורים. המלאכים הם ישויות רוחניות ואי אפשר לראותן בעיני בשר, אלא בעיניי השכל (מו"נ א/ד'):
דע שראה והביט וחזה, שלושת הביטויים האלה מציינים ראיית העין ושלושתם הושאלו להשׂגת השׂכל. לגבי ראה, דבר זה מפורסם בציבור הרחב. נאמר: וירא והנה באר בשדה (בראשית כ"ט, 2) - זאת היא ראיית עין. ונאמר: ולבי ראה הרבה חָכמה ודעת (קהלת א', 16) - זאת היא השׂגה שׂכלית. כל לשון ראִיה הבאה לגבי האל יתעלה היא בהתאם להשאלה זאת, כגון שנאמר: ראיתי את ה' (מלכים א', כ"ב, 19); וירא אליו ה' (בראשית י"ח, 1); וירא אלהים כי טוב (בראשית א', 10); הראני נא את כבֹדך (שמות ל"ג, 18); ויראו את אלהי ישראל (שם, כ"ד, 10). כל זאת השׂגה שׂכלית ובשום פנים לא ראיית עין, שהרי עיניים אינן משיגות אלא גוף ובכיווןכלשהו, וכן כמה מן המקרים שלו, כלומר, את צבעי הגוף ואת תבניתו וכיוצא בהם. כמו כן הוא יתעלה אינו משיגב אמצעות איבר כפי שיבואר.
 
[2] על פי אברבנאל שורשי המחלוקת קדומים וקשורים להבנה האם שם אדנות בפסוקים הראשונים הוא קודש או חול.
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: …
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:
דווקא אם הוא חול כפי שרמב"ן סובר, אזי אברהם פונה לאורחים ואז ייתכן שזהו חיזיון. אם הוא קודש, הרי שיש כאן קטיעה של נבואה (אברהם מבקש מה' שלא יעבור ממנו בזמן שהוא מקבל אותם) ואז הביקור היה ממשי. למרות שהטענה הגיונית הדבר מוקשה בעיניי שכן במשנה-תורה הרמב"ם פוסק ששם האדנות כאן הוא קודש. הלכות יסודי התורה פרק ו/ט:
כל השמות האמורות באברהם, קודש; אף זה שנאמר "אדוניי, אם נא מצאתי חן בעיניך" (בראשית יח,ג), הרי הוא קודש.
כל השמות האמורות בלוט--חול, חוץ מזה:  "אל נא, אדוניי.  הנה נא מצא עבדך חן" (בראשית יט,יח-יט).
ייתכן שיש רובד יותר עמוק אצל הרמב"ם שסובר שמדובר בחיזיון למרות שהשם הוא קודש, ואברהם זיהה מיד שה' הוא המתגלה אליו.
 
 
[3]
image
 
 
image

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מבקרים/visitors