פרשת בלק (תשע”א)

נביאותו של בלעם

  בלעם נתפס, גם בעיני חז”ל כדמות שלילית, כפי שמובא במסכת אבות ה/יט:

כל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.

ועם זאת מיכה הנביא דווקא רואה בו אנטיתזה לבלק:

עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה':

כמו כן, אם היה נביא לא ייתכן שהיה מושחת לגמרי שהרי נבואה תלויה בזיכוך של הנפש (אמנם לא שלמוּת אך בהחלט ברמה מוסרית-מידתית גבוהה):

ודע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שהגיע לכל המעלות הדיבריות (שכליות) ורוב מעלות המידות, ומהקיימות שבהן. והוא אמרם:

"אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר".

אמנם "חכם" הרי הוא כולל את המעלות הדיבריות בלא ספק.
ו"עשיר" הוא מעלה ממעלות המידות, רצוני לומר: ההסתפקות. שכן קוראים הם את המסתפק עשיר. והוא אמרם בגדר העשיר: "איזהו עשיר, השמח בחלקו", כלומר, שמסתפק במה שהמציאו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציאו.
וכן "גיבור", גם זו מעלה ממעלות המידות. רצוני לומר, שינהיג כוחותיו כפי הדעה שבארנו בפרק החמישי והוא אמרם:

"איזהו גיבור, הכובש את יצרו". (רמב”ם שמונה פרקים פרק ז’)

בסוף הוא אמנם נפל ונהרג, אך גם היו גדולים אחרים שמעדו ונענשו (דוד, שלמה, אליהו ואף משה רבנו)

ההשוואה של חז”ל עם אברהם מתבקשת.

קודם כל בלעם הוא מונותאיסט שכן הוא מזכיר את שם ה’.

הוא יושב בפתור שבארם-נהריים, מאותו אזור שממנו הגיע אברהם אבינו וייתכן שהוא רואה בו דמות מופת מהעבר שצאצאיו ה”ברוכים” עכשיו יוצאים מהמדבר. יתר על כך הוא כנראה מונותאיסט בודד, שכן נראה יכולותיו הרוחניות מפורשות ע”י הסביבה האלילית כקוסמות גרידא. גם כשהוא מזכיר את שם ה’, עדיין פונים אליו כאל מכשף אלילי, במקום לבקש דרך רוחנית אמתית. זאת הסיבה שבלק חושב שהוא יכול לשחד אותו כמו כל קוסם אחר, ולא משתכנע שהוא לא יכול לקלל בגלל נאמנות לה’. ייתכן שהוא מתאווה לכבוד, אך אינו בוגד באמונתו בה’.

ואכן כאשר מגיעים אליו זקני מדיין ומואב עם ‘קסמים’ – אביזרים שונים המשמשים לטכניקות רוחניות – הוא דוחה אותם ואומר:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם

קימות בו יכולות המזכירות את הבטחת ה’ לאברהם בלך לך:

כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר

הוא מכיר בה’ ונמצא בקשר מתמיד עמו, ואף קורא לו “אלוהי” (עד עכשיו מי שקורה לה’ אלוהים הוא משה. לאחר מכן בספר דברים יודגש שה’ הוא אלוהי ישראל) ומצהיר לו אמונים גם בפני שרים יותר מכובדים. בפרשת האתון (בין אם נבין אותה כ”מציאות” או לא) הוא לא נבעת מפני המלאך או מהאתון המדברת, ומדבר עמם באופן ענייני. כמו אברהם הוא הולך על פי הדיבור האלוהי

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ …

…וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ

ובסוף הפרשה מספרים שהוא חזר למקומו

וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ.¹

לאחר פרשת האתון הוא מגיע לבלק, ומתחיל להפעיל טכניקות רוחניות כדי להגיע להשראה. כפי שאומר הראב”ע אין אלו אותם קסמים אליליים שהביאו אליו זקני מדיין:

יש סודות עמוקים לא יבינום כי אם מתי מספר ושביעי בימים ובחדשים ובשנים ושבעה כבשי העולה ושבעה הזאות גם אמר השם לאיוב קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה והמשכיל יבין:

הרמב”ן מסכים עמו ומוסיף:

רמז בזה ר"א (הראב”ע) סוד עמוק והנה בלעם רצה לדבקה אליו הרצון מאת ה' בקרבנות האלה ולכן העלה עולות מספר כולם ורצה שיתעסק בלק עצמו בהם…

נראה שבלעם ניסה לקרב את בלק באמצעות הקורבנות אל אמונתו המונותאיסטית (ובכך מזכיר את טעמו של הרמב”ם בקורבנות ואכמ”ל). אם כך אין כאן פעולה מאגית, אלא פעולה מדיטטיבית שבאמצעות ההתבוננות במזבחות ובסמלים (וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם^2. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי …) בלעם מעורר את דבר ה’ אליו (וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם…).

בפעם השנייה שבא לברך, אין לו צורך להתבונן במזבחות החדשים שהוקמו ומיד “וַיִּקָּר ה' אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו…” כלומר דבר ה’ בא מיד. זוהי, לדעתי דרגה גבוה יותר מהנבואה הקודמת. בדרגה הזאת הוא גם שם לב:

כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל:

לכן, בפעם השלישית למרות שהוא מבקש ששוב יקימו מזבחות, הוא מפנים את המסר ולא מתבונן בהם:

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים: {ל} וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: {א} וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו

כאן בלעם כבר מקבל השראה מעם ישראל:

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים…מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל

רוח אלוהים היא נבואה ממש, השוו:

וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: (שמות לא)

וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם: {יא} וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים: (שמואל א’ ‘’)

וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן עוֹדֵד הָיְתָה עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים: {ב} וַיֵּצֵא לִפְנֵי אָסָא וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁמָעוּנִי אָסָא וְכָל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן ה' עִמָּכֶם בִּהְיוֹתְכֶם עִמּוֹ וְאִם תִּדְרְשֻׁהוּ יִמָּצֵא לָכֶם וְאִם תַּעַזְבֻהוּ יַעֲזֹב אֶתְכֶם (דב”י ב, טו’)

אנו רואים שבלעם עלה כל הזמן במעלות הנבואה במפגשו עם ישראל. אם כן מה גרם לנפילתו?

כפי שהבחינו חז”ל, לבלעם היתה עין רעה – קנאה ורוח גבוהה - גאווה. לאחר שיהיה בודד ומיוחד בסביבה אלילית בורה, הוא פוגש עם מונותאיסטי. עם שלא נזקק לקוסמים אלא מונהג ע”י נביא. ייתכן שסקרנותו, פליאתו והזדהותו של בלעם עם עם ישראל, הפכו לבסוף לקנאה שהעבירה אותו על נאמנותו לה’. הוא זה שיעץ למדינים לפגוע בעמ”י באמצעות פיתויים מיניים – מוטיב חוזר בתרבות אלילית בה יש קדשות. הפגיעה הזאת היתה מן הסתם גם ב”עמיות” של עם ישראל שכן משפחות נפגעו והיה שם סימן ראשון להתבוללות מזה 40 שנה.

פרשת האתון

אחד הדברים התמוהים בפרשה הוא שה’ מרשה לבלעם ללשכת עם שרי מואב, אך מיד לאחר מכן הוא נוזף בו:

{כ} וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: {כא} וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב: {כב} וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:

המפרשים נדרשו לקושיה זו. הרמב”ן:

והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולאמר הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו

משמע שהיה תנאי והוא שבלעם צריך להודיע לשליחי בלק שהוא ילך עמהם אך לא יקלל את עמ”י. ה’ כעס עליו על שרדף אחר הכבוד ולא הודיע את התנאי, ופרשת האתון באה אחרי כן.

הרמב"ם נוקט בגישה שונה לחלוטין, ובמורה נבוכים, ב/מ”ב הוא כותב כך:

כבר הסברנו שבמקום בו נזכרת ראיית מלאך או פנייה בדיבור מצדו - זה אך ורק במראה הנבואה או בחלום, בין אם זה נאמר מפורשות בין אם לא, כפי שהקדמנו ואמרנו. דע זאת והבינהו מאוד מאוד!
ואין הבדל אם כתוב בתחילה שראה את המלאך או שהיה פשט הכתוב שהוא חשב אותו בתחילה לבן-אדם, ואחרי-כן, בסופו של דבר, התברר לו שהוא מלאך, כל זמן שאתה מוצא שסופו של דבר הוא שזה שנראה, או פנה בדיבור, היה מלאך. אז דע אל-נכון שמתחילת המצב ההוא היה מראה הנבואה או חלום של נבואה.כי במראה הנבואה או בחלום של נבואה יש שהנביא רואה את האל מדבר אליו, כפי שנבהיר.
יש שהוא רואה מלאך, ויש שהוא שומע את המדבר אליו ואינו רואה מישהו מדבר. ויש שהוא רואה דמות אדם מדברת אליו ואחרי-כן מתברר לו שאותו מדבר הוא מלאך. באופן זה של נבואה הוא מציין שראה בן-אדם עושה או מדבר ואחרי-כן ידע שהוא מלאך.
בעיקרון גדול זה נקט אחד החכמים ז"ל, יתרה מזאת, גדול מגדוליהם, והוא ר' חייא הגדול, כלפי הכתוב בתורה: וירא אליו ה' באלני ממרא [...וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו...] (בראשית י"ח, 1-2). הוא הקדים דברים שמשמעותם שהאל התגלה לו. אחרי-כן החל מסביר כיצד היתה צורת אותה התגלות

… וכן פרשת בלעם כולה בדרך (במדבר כ"ב, 22, 23) ודיבור האתון (שם, שם, 28, 30) - כל זאת במראה הנבואה, כי התברר בסוף שמלאך ה' (שם, שם, 31-33) דיבר אליו.

… אל יעלה על דעתך בשום פנים שיש ראיית מלאך או שמיעת דברי מלאך אלא במראה הנבואה או בחלום של נבואה, כמו שנקבע כעיקרון: במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו (במדבר י"ב, 6). ממה שציינתי תקיש על הנותר שלא הזכרתי.

הרמב”ם חוזר ומדגיש שכל ראיה של מלאך אינה אלא במראה או חלום נבואי – כאשר הנביא אינו בהכרה. הסיבה לכך היא שהמלאך הוא ישות רוחנית ללא גוף (“שכל נפרד” בלשון ’המדעית’ של ימה”ב). כך שלמעשה אין דרך לראות אותה בהקיץ ב”עיני בשר”. משמע שפרשת האתון לא “קרתה” ^3., אלא היא התיאור כיצד בלעם קלט באופן מילולי את המסר מהפסוק הקודם:

אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה:

מסופר שפראנץ רוזנצוויג – מגדולי בעלי התשובה המשכילים במאה ה-20 – נשאל פעם האם הוא באמת מאמין שאתון יכולה לדבר. הוא ענה שהוא שבזמן קריאת הפרשה בביה”כ – הוא מאמין. מכאן שבשמיעת קריאת התורה בציבור יש פונציאל נבואי…לאלו שנרדמים במהלכה.

הערות

---

1. השוו לאברהם:

   וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ.

   וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע
2. במו”נ ב/מ”א הרמב”ם כותב:

   אילו מה שנאמר על אודותיו: ויבֹא אלהים אל פלוני בחלום הלילה - אין זאת נבואה כלל ואין אותו אדם נביא. זאת מפני שמשמעות (הדברים האלה) שבאה מלפני האל הערה לעורר את תשומת-לבו של אותו אדם וביאר לנו שהערה זאת היתה בחלום.

   אמנם, הלשון כאן שונה (“ויקר אלוהים”) אך נראה שבאותו רגע עדיין לא הייתה כאן נבואה אלא הפניה של תשומת הלב אל הסמליות של המזבחות, וזאת פתחה את הדרך לדבר ה’.
3. כידוע דברי הרמב”ם לא עברו בשקט, שכן לפי דבריו  נראה שאירועים מכוננים קרו רק בחזיון: מאבק יעקב עם המלאך, ביקור המלאכים אצל אברהם וכד’ (עקידת יצחק דורשת מצדי עיון נוסף, אך שמיעת המלאך בסוף הסיפור עשוי למקם את כל ההתרחשות בחיזיון נבואי). הרמב”ן תקף את הרבמ”ם בפירושו בפרשת וירא:

   אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם והמאמרים בכל דבר ודבר מראה ואלה דברים סותרים הכתוב אסור לשומעם אף כי להאמין בהם.

   עיקר קושייתו שם היא על פרשת החורבן של סדום ועמורה, שחרבו במציאות (שהרי לוט נמלט ונולדו ממנו מואב ועמון). נראה שאפשר לתרץ את זה אם ננקוט בגישתו של הרלב”ג ששלושת האנשים שהופיעו במציאות אצל אברהם היו נביאים, והם המשיכו לסדום. את הקושיה על מאבק יעקב עם המלאך מסבירים בכך שחלום נבואי איננו ככל החלומות, וייתכן שתהיה לו השפעה פיסית על החולם כגון ארבעה שנכנסו לפרדס ורק אחד יצא בשלום, אחד מהשלושה האחרים מת. (ולהבדיל אלפי הבדלות ישנם את סרטי המטריקס בהם הגיבורים נכנסים למציאות מדומה ונפגעים ממש).