Blogger Tips and TricksLatest Tips And TricksBlogger Tricks

יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

פרשת ויצא תשע"ד: ירידה מהסולם

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.  וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ….
וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.

מה משמעות החלום הזה?

במו"נ א/טו' הרמב"ם מפרש את החלום כמתאר את מצבם של הנביאים:

…על הסולם אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון על הארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שהוא משיג בהכרח את מי שעליו, מכיוון שהוא קבוע ומתמיד בראש הסולם, וברור שמה שאני אומר "עליו" הוא על דרך המשל הזה שהומשל. ומלאכי אלהים(בראשית כ"ח, 12) הם הנביאים, אשר נאמר עליהם בבירור: וישלח מלאך (במדבר כ', 16); ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (שופטים ב', 1).
מה מושלם דברו עולים ויורדים: העלִיָה לפני הירידה, כי אחרי העליה וההגעה אל שלב ידוע של הסולם, תבוא הירידה עם הצו שקיבל להנהיג את אנשי הארץ וללמדם. דבר זה מכנים בשם ירידה

על פי הרמב"ם הנביאים עולים בסולם בהשגותיהם, אך אז הם מצווים לרדת ולהנהיג את יושבי הארץ. משמע, יעקב אבינו מקבל הוראה "לרדת". מדוע?

כבר ראינו בפרשת תולדות, שהברכות לא ממש הגיעו ליעקב אבינו. רש"י מביא:

"ישב אהלים" - אהלו של שם ואהלו של עבר

כלומר לומד "תורה". יעקב בחר להתעמק בהגות פילוסופית - דתית. וכמו שם ועבר לפניו, נראה שהוא לא פעל בזירה הציבורית*. מבחינת דרכו של אברהם, חזרה לאוהלי שם ועבר היא נסיגה. עצם העובדה שה' ראה לנכון לכרות ברית עם אברהם, היא העדות לכך שדרכם של שם ועבר נכשלה. העולם המשיך להתדרדר, למרות שהצדיקים הללו חיו בקרבו. זאת למעשה הסיבה שמלכתחילה יצחק רצה לברך את עשיו הפעיל. יעקב היה אדם פסיבי שנפעל ע"י אמו.

נמצא שעל פי הרמב"ם כל הזמן הזה יעקב עלה בסולם, ועתה חייבת לבוא הירידה – פעולה בקרב בני אדם. אמנם, כאשר הוא נשלח לפדן ארם, יצחק מברך אותו בברכת אברהם, אך חלום הסולם מודיע לו שהברכות עדיין תלויות במעשיו. ואמנם אנו יודעים שיעקב לא היה בטוח שה' ישמור עליו (בפרשת וישלח ).

הפעולה בקרב בני האדם היא המאפיינת את אברהם. ועם זאת החידוש העיקרי של אברהם והאבות הוא ההבנה שיש ליצור אומה שלמה שמתפקדת כמו המלאכים בסולם (מו"נ ג/נ"א): 

כי באשר לארבעה אלה, האבות ומשה רבנו, התברר שהתאחדו עם האל, כלומר השיגוהו ואהבוהו, כמו שמעידים הכתובים. כן השגחת האל עליהם ועל צאצאיהם אחריהם רבה. עם זאת עוסקים היו בהנהגת האנשים, בריבוי הממון ובהשתדלות למען הקניין. לדעתי זאת ראיה שעשו מעשים אלה באיבריהם בלבד בשעה ששכליהם לא פסקו מהיות לפניו יתעלה…. הוא שבכל המעשׂים האלה מטרתם היתה להתקרב אליו יתעלה. ואיזו התקרבות! שכּן תכלית מאמציהם במשך קיומם היתה להביא לידי מציאות אומה היודעת את האל ועובדת אותו: [ וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו. (בראשית י"ח, 19). התברר לך אפוא שתכלית כל מעשׂיהם היתה מופנית להפיץ את ייחוד השֵם בעולם ולהדריך את בני-אדם לאהוב אותו יתעלה.

ועל פי ההסבר הנ"ל של הרמב"ם, הרי שה"ירידה" של הנביאים הופכת אותם למלאכיו - שלוחיו של אלוהים. המהלך השלם הוא העלייה בסולם לצורך ירידה, ובכך להשפיע על אחרים לעלות ולרדת בתורם. זהו גם תפקידו של עם ישראל, לעלות באמצעות התורה, אך תמיד לרדת ובכך להציב סולם לכל באי העולם לעלות אל ה'.


* הרי למעט הזכרתם בשושלות היוחסין לא ידוע דבר על מעלליהם של שם ועבר. ועם זאת ניכר מברכותיו של נח ששם הוא הבן "הצדיק".

יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

פרשת לך-לך תשע"ד: על ברכת אברהם

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.

רש"י מביא מקטע מדיון במסכת פסחים, דף קיז/ב:

ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב יכול יהו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן

כלומר, למרות שבברכה הראשונה בעמידה ה' מוזכר כ"אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, הברכה מסתיימת רק בא"י אמה"ע מגן אברהם.

רש"י כידוע נוהג להביא את פשט הדברים, אז כיצד זה "פשט" שהקב"ה מודיע לאברהם ששמו יחתום ברכה שתתוקן רק כ-1500 – 2000 שנה מאוחר יותר?

כדי להבין זאת יש לפנות אל ביאורו של הרש"ר הירש על פרשת בראשית (דורו של אנוש):

אז הוחל לקרא בשם ה' - והפירוש ששמעתי מפי מורי ורבי החכם ברנייס זצ"ל הוא בלא ספק הנכון, הקריאה בשם ה' היתה זכות בימי אברהם, סימן תשובה לדור. היא בישרה את ראשית התיקון, אחרי ששם ה' נשכח מלב הבריות. אך בדור אנוש היא בישרה את ראשית ההשחתה, בדור זה הורגש הצורך לראשונה לקרא בשם ה'. עד אז היה זה מיותר, כדרך שעתיד הוא להיות מיותר "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי"... האדם ירד לדרגת אנוש, והביא על העולם מחלה אנושה, שכן הוא החל לשכוח את שם ה', את היחס המיוחד שבין ה' לאדם...

אברהם לא גילה את "קיומו" של ה' – אלא את היכולת לחיות בקשר עמו. "שם ה' " הוא נוכחות של ה' בחיי האדם (כבר עמדנו על הרעיון הזה כאן).

וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית-אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה.

מהי אותה קריאה בשם? אנו אומרים זאת כל בוקר בתפילה:

הוֹדוּ לַיהוָה, קִרְאוּ בִשְׁמוֹ  הוֹדִיעוּ בָעַמִּים, עֲלִילֹתָיו.
שִׁירוּ לו זַמְּרוּ לו. שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאתָיו:

הקריאה בשם הינה ההכרה בפעולותיו בקרב בני אדם – וההודאה על כך. ללא ההכרה הזאת, אפשר חלילה לייחס את פעולותיו לכוחות אחרים (אלוהים) – וזהו המקור לאלילות (רש"ר הירש לעייל). כאשר אנו מכירים במעשיו של הקב"ה – בשמו – אנו מסוגלים גם להעניק לו "שם" של ממש.

וזוהי למעשה המהות של תפילת העמידה (ובעיקר שמונה-עשרה). כל הברכות חותמות בשמותיו של הקב"ה הנגלים לנו ממעשיו:

מָגֵן אַבְרָהָם
מְחַיֵּה הַמֵּתִים
הָאֵל הַקָּדוֹשׁ
חוֹנֵן הַדָּעַת
חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ
הָרוֹצֶה בִתְשׁוּבָה.
גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל.
רוֹפֵא חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים
מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים
מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים
בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם
מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה
הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן
הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת
הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם

(ייתכן שזה מקור המנהג לומר ברוך הוא וברוך שמו  בין "ברוך אתה ה' " לסיומת של הברכה – שכן היא שמו).

מכאן מובן מדוע הברכה הראשונה חותמת ב"מגן אברהם" – חז"ל מודיעים לנו שללא פועלו של אברהם לא היינו יודעים של-ה' יש בכלל שמות.

לא היינו יכולים להתפלל.

יום שבת, 5 באוקטובר 2013

סיום ספרי העבודה והקורבנות לרמב"ם

במסגרת "רמב"ם יומי" סיימנו ללמוד את ספרי "העבודה" ו"הקורבנות" במשנה תורה. יש להודות שלאחר וכבר קראתי את "מורה נבוכים" (מו"נ), אני רק יכול להיות מלא הערכה כלפי פועלו של הרמב"ם. דעותיו בנושא טעמי מצוות קורבנות ידועות, ועיקרן לעקור עבודה זרה מישראל. לכאורה אפשר היה לראות בקורבנות ספיח היסטורי שמסיבות שונות לא ניתן למחקו [1]. אך הנה, הרמב"ם יורד לתוך אינסוף הפרטים של העבודה במקדש: בגדי כהנים, מידות הכלים, סדר העבודה, הלכות מעילה, קינים ועוד ועוד. אם הוא באמת חשב העבודה הזאת כבר לא רלוונטית, לא ניתן להבין כיצד הוא השקיע מאמץ כה כביר (ויחידאי) כדי לפרש ולהנהיר את ההלכות הללו. להלן גם נראה שהוא גם לא הצליח לתת טעמים לכל הפרטים הללו. יכול היה בנקל לכתוב "שולחן ערוך" עם ההלכות הנהוגות "בימינו".

על המתח בין הרמב"ם של המשנה תורה ובין המו"נ כתב הרב קוק ב"מאור האחד לדמות דיוקנו של הרמב"ם ז"ל". הוא תקף את אלו שכתבו שלא ייתכן שאדם אחד כתב הן את המו"נ ואת היד החזקה. דבריו גם נכונים כלפי אלו שחושבים שהרמב"ם כתב את ההלכות להמון העם בלבד, ואת דעותיו האמיתות, שהקורבנות בטלים, יש למצוא במו"נ:

מבקרים" עזי נפש היו בוודאי רוצים להפוך באמת את האישיות המוצקת הזאת לתמונה אגדית, אשר רק בדמיון המופרז יכול להיות לה מקום ולא במציאות הרגילה בהגבלתה. כי כיצד יכול המוח הרגיל לחשוב, שאותו הגאון התלמודי, אשר יצר את פירוש המשנה הנפלא, את ספר המצות ואת היד החזקה, עם כל מלא מרחבו ורוב פרטיו ודקדוקיו, הוא הוא אותו הפילוסוף הנשגב, המתרומם לאותה ההכללה וההפשטה העליונה המתגלה לנו במורה הנבוכים, והוא הוא אותו גדול הרפואה, שרשומו היה כל כך ניכר בזמנו בין אבירי הרופאים, ושאותות גדולתו ושקידתו גם במקצוע זה נשארו לדורות?…

הלא באחת יד היו מפרידים את היד החזקה מהמורה, באמרם, שאותו הפוסק הגדול, שעסק בכל כך אהבה ומסירות נפש בקביעת כל תג ותג שבתורה המעשית לכל פרטיה ודקדוקיה, לא יוכל להיות אותו הפילוסוף המתנשא לרום פסגת ההפשטה וההכללה של המחשבה האצילית, המרקיעה לשמי הבקורת והנתוח השכלי העליון, ובאחת יד היו מתרצים בזה את כל הדברים, שלפי ההשקפה השטחית הם נפגשים כמו סתירות בין אלה שתי היצירות הגדולות. ומזה אך צעד אחד להחליט, שגם הספר הגדול והמקיף הזה, היד החזקה, משנה התורה, גם הוא איננו מעשה יד פועל אחד, ורק הדמיון האגדי הוא שיחס אותו לרבי משה בן מיימון, ובאמת רק במשך דורות רבים נצטברו חלקים חלקים מעורכים שונים, עד אשר נצטרף מין "קאנון" מקיף זה. מה נקל יהיה להם אז לישב את כל הסתירות הנראות בין ספר המצות ובין החבור הגדול ובין פירוש המשנה לשניהם ובין חלקי החבור גופו, ולמה להם לנוד אחרי החדושים והפלפולים הרבים, אשר העלו המפרשים השונים, במשך דורות רבים, איך לישר את הדברים?

יום שישי, 13 בספטמבר 2013

יום כיפורים תשע"ד - יהי רצון

לקראת יום כיפור, בו אנו פוגשים את עצמנו עם יהוה, שהוא הקיום והוא ההוויה.
הכהן הגדול מתפלל שם בהיכל אחר שיצא (מקודש הקודשים), תפילה קצרה--שלא להבעית את העם, שמא יאמרו מת בהיכל:

וכך היה מתפלל: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו--
שאם הייתה שנה זו שחונה, תהיה גשומה;
ולא יסור שבט, מבית יהודה;
ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה,
ואל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים.

בקשות פשוטות, והרמב"ם שמלמד אותנו את דרך האמצע בחיים מפרש אותם:

... היה מתפלל שימצע ה' את אויר שנה זו, וזו טובה גדולה כללית לאדם ולבהמה, כי כשמזג האויר ממוצע מבריאים גופות החולים, ומתמדת בראיות הבריאים...
... מתפלל בהתמדת שלטון הצדק והאמת, וזהו תכלית הכל.
... שיצליח ה' לכל אדם בעבודתו, ושיצליחו עסקיו ומסחרו כדי שלא יצטרך לשאול ולבקש מזולתו.
… ואל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים, לפי שאינם מתפללים אלא להתמדת השמש

מבקשים בריאות, ומזג אוויר נוח.
ממשלת צדק ואמת (אמת = אמינה ולא תזזיתית) - לא צדקה.
לא להיות תלויים בחסדי אחרים, אלא רק בעמלנו.

ומהי תפילת עוברי דרכים? אלו שמבקשים שלא ירד גשם בגלל עסקיהם האישיים.

כולנו עוברי דרכים בעולם הזה ורובנו רואים רק את השביל שלנו, ואת הרגע המידי.
נבקש שגם כשקשה לנו והזיזו לנו את הגבינה, נצליח לזכור שאנו חלק מרקמה אחת. נתחשב בזולת, שהצרכים והרצונות שלנו לא יבואו על חשבונו.

יום שישי, 9 באוגוסט 2013

גשמי קיץ (4)

את הרשומה הקודמת סיימתי עם סקירה קצרה שהציגה את כישלון המלוכה בישראל, שנבעה מהפיכת השלטון למטרה במקום אמצעי. הכישלון הזה לא שייך לעם ישראל בלבד, אלא הוא חלק מדברי ימי כלל האנושות. כבעלי תודעה היסטורית, אפשר לראות בנקל שחיים ברפובליקה עם ממשלה נבחרת עדיפים לאין ערוך על פני מדינות עם שלטון ריכוזי. כזה הוא המצב ב – 200 שנה האחרונות. לא בכדי שבמערב הייתה התפתחות מדינית שביטלה בפועל (דה-פאקטו) את מוסד המלוכה.

לאור זאת יש לשאול שוב: לאור הניסיון המצטבר של האנושות האמנם יש חובה (היום) למנות מלך כפי שהיה נהוג בעבר, על כל גינוניו וסמכויותיו שבכוחן להשחית? האם יש מקום למדינה ריכוזית?

יום שלישי, 16 ביולי 2013

גשמי קיץ (3)

רק כתוספת לעניין אחריות האישית שהעליתי ברשומה הקודמת: בפירושו לפרשת המלך, דון יצחק אברבנאל מביא את דעתו של הר"ן מדוע חטא העם ברצותו מלך (אמנם אברבנאל דוחה אותה , אך היא חשובה לדיון):

והדעת הד׳ הוא להר״ן שכתב שכפי השורה היה דבר המשפט התמידי מסור לשופטים  ועניין המלחמות מסור למלכים. שישראל חטאו  במה ששאלו מלך לשפוט, כי אלו שאלוהו סתם  או להילחם, לא היה רע בעיני ה׳ גם בעיני שמואל.

על פי הר"ן, טבעי הוא שצריך מנהיג כדי לאגד את העם ולנהל מלחמות עם אויביו. אך הסכנה היא כאשר המנהיג הזה מקבל לידיו גם סמכויות שיפוטיות, שעד כה היו מבוזרות בין השבטים. יש כאן, כאמור, מעיין התנערות של העם מהמנהיגים המקומיים ואף מאחריותו שלו לניהול ענייניו הפנימיים.

2. על דמות המלך (המשך מרשומה קודמת)

התורה מצווה בדברים יז:

יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. 

טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. 

כך פותחת התורה את הציווי להמליך מלך. עם זאת לא ניתן להתעלם מהנימה הביקורתית על "ככל הגויים". בד"כ בתורה, וביתר שאת בספר דברים שנכתב ערב הכניסה לארץ, הגויים נזכרים בהקשרים שליליים:

יום ראשון, 30 ביוני 2013

גשמי קיץ (2)

על רשומה הקודמת קיבלתי בפייסבוק מחברי יוסי בן-עוז תגובה כהאי לישנא:
  1. אינני מסכים עם הנחות היסוד, הניתוח ובמיוחד לא עם האנלוגיה. קצת קשה לומר שרצון ה' הוא זה שהאומה תישאר תחת מבנה לאומי פרימיטיבי בתור אידיאל (לא פחות), וקשה יותר יהי לומר שהמבנה השטייטעלי הוא הלכתחילה הלאומי שלנו.
  2. ראוי היה להתעמת (ולכל הפחות להזכיר) עם הציווי המפורש (המופיע בספר דברים) של שום תשים עליך מלך, המנויה בתרי"ג המצוות להרמב"ם, ולדעתו היא אף מדאורייתא.

 

1.  הנחות יסוד

 

המטרה: הפצת והשגת דעת ה'

בס"ד פרסם ד"ר חגי משגב לכבוד שבועות טור חשוב בבלוג שלו, בו מזכיר לקוראים מה מטרת התורה ועם ישראל. אמנם חגי לא אומר זאת, אך מדובר ב"דעת ה'":

כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי--כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'. (ירמיהו ט') [1]

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִיםוְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה'. (הושע ב')

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. (ישעיהו, יא')
המטרה העליונה היא אם כן השגת והפצת "דעת ה'" שבאה לידי ביטוי בהנהגה של צדק, משפט וצדקה. בעבור זה ניתנה התורה ובשביל זה עם ישראל קיים. כל התורה, וכל המצוות וכל המנהגים הינם אמצעי ( הכרחי! ) כדי להגיע לאותה דעת ה'. אין כאן "רוחניות" [2], בריחה למדבר או הקמת מסדרים, אלא חינוך. וזאת גם הסיבה שאברהם נבחר:
כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט

יום חמישי, 16 במאי 2013

גשמי קיץ

השנה, יחד עם ה"גזרות הכלכליות" יורד גשם בשבועות. האם יש קשר?

בארץ ישראל השחונה כל גשם נחשב לברכה, וממהרים לברך על גשם זה. אך כאן צריך להיזהר. במקרא כבר מוזכר גשם בתקופת הקציר:

הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל-ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ.  וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה' וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה' וְאֶת-שְׁמוּאֵל.  וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל-נָמוּת  כִּי-יָסַפְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. (שמואל א/יב)

מעניין. על גשם בזמן קציר חיטים, העם מבקש "ואל נמות כי יספנו על כל חטאתינו". מדוע אפשר למות בגלל גשם בזמן הקציר? משום שהחיטה בשדה כבר יבשה ומוכנה לקצירה, וגשם יגרום לרטיבות וריקבון. מאמץ של שנה שלמה יכול לרדת לטמיון.

כיצד זה קשור ל"גזירות הכלכליות" הבאות עלינו "לטובה"?

יום שני, 13 במאי 2013

שבועות: חג מתן תורה. שבע"פ. (2)

המשך מרשומה קודמת.

גמרא

במסכת מנחות מובא הוויכוח בין הפרושים לצדוקים/בייתוסים לגבי ההבנה של "ממחרת השבת". הצדוקים הבינו ששבת היא שבת בראשית "רגילה" החלה בתוך שבעת ימי פסח. [1] הגמרא מציעה כמה טיעונים כדי להתמודד עמם:

שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטים מנין לכם ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט … ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם כתוב אחד אומר (ויקרא כג) תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר (ויקרא כג) שבע שבתות תמימות תהיינה הא כיצד כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת.

ריב"ז אמנם מסכים ששבת האמורה היא שבת בראשית, אך הוא טוען שהביטוי "תספרו חמישים יום" הוא מיותר, ולכן יש לשייך אותו לספירה שמתחילה באמצע השבוע, כאשר אין "שבע שבתות תמימות". אלא שהקושי הוא, שע"י כך הוא מייתר את הצורך בביטוי של "ממחרת השבת", שהרי ספירה של חמישים יום כבר מכילה את כל האפשרויות.

רבי אליעזר טוען טענה אחרת:

"רבי אליעזר אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר 'תספר לך' (דברים ט"ז,ט), ספירה תלויה בבית דין, שהם יודעים לחדש ממחרת השבת - מחרת יו"ט, יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם"

כלל לא לומד מהפסוקים בויקרא אלא בפרשת ראה:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.

כאן לא מוזכרת השבת, ולכן הוא תולה את הספירה בבית דין. ובכל זאת, גם ע"י הדרשה הזאת הוא מייתר את הכתוב בויקרא כ"ג שמציין בדיוק כיצד יש לספור את ספירת העומר.

יום חמישי, 2 במאי 2013

שבועות: חג מתן תורה. שבע"פ. (1)

הדברים ידועים. פרק כג' בספר ויקרא מגדיר מתי חלים החגים. הוא מתחיל בהגדרת השבת, ואח"כ ממשיך לשאר החגים:

שבת

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.  ג שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

סוכות

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-ה', שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.  וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה', שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.  בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת.  לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא כג') [1]

פסח

אֶת-חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. (שמות כג'):

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ--בֵּין הָעַרְבָּיִם:  פֶּסַח, לַה'.  וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לה':  שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. (ויקרא כג)

כבר הזכרנו ברשומה קודמת שהלוח העברי מורכב משתי מערכות. השנה החקלאית היא שמשית ומולה השנה הפולחנית. החקלאי העברי חי את חייו הרגילים על פי עונות השנה התלויות אך ורק במהלך השמש, אך את חגיו הוא חג על פי לוח הירחי.

הציווי לשמור את חודש האביב לחג הפסח מאלץ את הכוונון של שני הלוחות לכדי מערכת אחת באמצעות עיבור תקופתי.

האביב הוא העונה הנקראת על שם התבואה המגיעה לגמר הבשלתה: וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים, לַה'--אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב, אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ

שבועות

לכל אחד מהרגלים יש גם מימד חקלאי, אך בניגוד לרגלים האחרים חג השבועות בתורה איננו מאזכר אירוע שקשור ליציאת מצריים. אף לא את מתן תורה. שאר החגים מתקיימים בתאריכים חודשִיים.

אם כך, מתי הוא חל ?

יום ראשון, 14 באפריל 2013

יום הזיכרון תשע"ג

בסרט הנפלא "להציל את טוראי ראיין", מילותיו האחרונות של סרן מילר לראיין שניצל הן:

earn this… earn it

"תצדיק את זה". כלומר, תצדיק את הקורבן שהקרבנו כדי שתחייה. האמריקאים לחמו אלפי קילומטרים מהבית ונגד אויב שלא איים עליהם באופן מידי.
לעומתם, חיילי ישראל נלחמים ונופלים קילומטרים ואף מטרים ספורים מביתם. מביתנו. ומלחמתם היא לא כדי להציל חייל או אזרח כזה או אחר - אלא את העם והמדינה מגורל כה מר שהוא לא פחות מהכחדה.

אך קיום סתמי כשלעצמו אינו יכול להצדיק את המוות. את הקורבן ניתן להצדיק רק באמצעות חיים בעלי משמעות - חיים ערכיים. מה גם שהמלחמה עם אויבנו היא מלחמה על הרוח. האדמה היא רק אמצעי להגשים את אותם הערכים. אחד מהמסרים של היהדות הוא שאין לנו כל צדקת קיום אם אין אנו ממשים את האידאלים שלמענם באנו לעולם. כל פעם שבאה עלינו צרה, לא מיהרנו להכריז על עצמנו כקורבן אלא חיפשנו את האשמה במחדלים שלנו.

אחד הקשיים של לחיות חיים ערכיים הוא המעבר לשיח של חובות שכן המוסר הוא קודם כל מימוש של חובות כלפי ה', הזולת, החברה ואף כלפי עצמנו כיצורים תבוניים. היום בחברה המערבית, המהלך הזה הוא לא פשוט. התרגלנו לשיח של זכויות ללא תנאי, והנה אנו מקבלים חברה אלימה, אדישה ובורה.

הערכים הם הם למעשה המטרה העליונה שעומדת בפני עצמה. אם עד לפני 65 שנה בגולה דיברנו על יחידים שהם צדיקים, עכשיו הזמן לממש את חזון "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". מכאן ניתן לדון אילו ערכים עושים אותנו קדושים, מה תהיה זהותה של  המדינה וכיצד תבוא יהודיותה לידי מימוש. וכאן המקום להצהיר, שלמעט המיעוט המוציא את עצמו מן הכלל (כאותו רשע בהגדה של פסח), אין לאף קבוצה דתית או חילונית בארץ מונופול על התרבות היהודית ועל עתידו של העם היהודי.

הבה נהיה ראויים להקרבה של נופלינו.

יהי זכרם ברוך


(החל משנייה 40)

יום שבת, 13 באפריל 2013

לחיות במיתוס

החודשים ניסן ואייר הם חודשי המיתוסים שלנו. במיתוס אני לא מתכוון לאירוע פיקטיבי חלילה, אלא לאירועים בעלי משמעות מוסרית – דתית. כפי שכתבתי בשנה שעברה המעברים הם חדים. ממיתוס הלידה של העם בפסח דרך ההכחדה בשואה עד לתקומה מחדש ביום העצמאות.

יש להודות שמיתוס יציאת מצריים כבר נמצא בשלבי פירוק. בהגדה של פסח אנו עדים למעשה לדיון סמוי שנלקח המשנה :

אמר להם (לחכמים שעמו) רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצריים בלילות, עד שדרשה בן זומא: שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך" (דברים טז,ג)--"ימי חייך", הימים; "כול ימי חייך", הלילות. וחכמים אומרים "ימי חייך", העולם הזה; "כול ימי חייך", להביא את ימות המשיח.

ההמשך נמצא בגמרא (ברכות יב/ב):

תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר (ירמיהו כג) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם. אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו

כאשר בן זומא דורש "כול ימי חייך אלו הלילות" הוא בא להפקיע את דעת חכמים שבעתיד לבוא, כאשר הגלויות תתקבצנה עוד תיזכר יציאת מצריים. החכמים, שאמנם לא מסכימים עמו, מודים שזיכרון יציאת מצריים יהיה תפל לקיבוץ הגלויות.

אנו עדים לכך כבר עכשיו. זה אמנם גם בא עם החילוניות, אך מבחינה קיומית העליות מתימן, מאתיופיה ומבריה"מ, עושות עלינו הרבה יותר רושם מיציאת מצריים. הגלות כבר הפכה לחלק מהזהות והתודעה שלנו, וכל עלייה כזו היא ממש "שינוי פרדיגמה".

בעולם הפוסט מודרני קשה לחיות על מיתוס. בספריו, הרב מיכאל אברהם, דן רבות בפירוק השיטתי שהפוסט מודרניזם מחולל. הדרישה להוכחות חותכות (שקיימות אך ורק במתמטיקה), לא מאפשרת להאמין באמת ובתמים במיתוסים. אמנם זיכרון השואה עדיין טרי, אך יש להניח שלאחר ששניים-שלושה דורות מהשואה ילכו לעולמם יצוצו קולות שיבקשו להקל את עומס הזיכרון. הוא פשוט מפריע לזרימת החיים.

לכאורה הפירוק הפוסט-מודרני מאפשר לנו לחיות על פי המיתוס ללא קשר לאמיתתו ההיסטורית. אך בפועל אין זה כך. אנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים להכחיש את התנ"ך, השואה, ואת המניעים ההיסטוריים של הציונות ע"י אויבינו (מחוץ ואף מבפנים). קיימת קורלציה בין ההיסטוריונים החדשים לתפיסת עולם שמאלית ואף אנטי ציונית שרובם מחזיקים בה. וכך כותב הרב אברהם:

מיתוס איננו סתם סיפור שעליו אנו מחנכים את עצמנו ואת ילדינו ותלמידינו. אילו הוא היה כזה, באמת לא היתה כל חשיבות לאמת ההיסטורית שבו. המיתוס הוא מוקד השפעה סיבתי.

למעשה, אם מעקרים לגמרי את האמיתות ההיסטורית הרי שהמיתוס יאבד את כוחו. (ישנם מעטים היוצאים מן הכלל, וביניהם שומרי תורה ומצוות שכן מצליחים להפריד בין האמת ההיסטורית ובין הלקח המוסרי שלכאורה יש ללמוד ממנה). לדעתי, חלק לא מבוטל מהניסיונות לערער על המיתוס הוא משום שמשמעותו המוסרית לא הופנמה ולא באה לידי ביטוי באופן ראוי.

כיצד אם כן זוכרים ומשמרים מיתוסים?

משפט מפורסם נוסף בהגדה של פסח (נוסח אשכנז) הוא:

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים.

אם לפי הגרסה האשכנזית אפשר לחשוב שהראייה הנ"ל היא בד' אמותיו של האדם, הרי שאצל הרמב"ם (ולפחות בנוסח ספרדי אחד שראיתי) הגרסה שונה:

ובכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים.

כאן המשמעות היא פעילה, ובנוסף לכך היא מתרחשת בפרהסיה.

בשפה "יהודית" יש כאן קריאה לקידוש השם – כאשר ה"שם" הוא הנוכחות המוסרית של ה' בעולם. אם אנו רוצים שהמיתוסים ימשיכו להיות זכורים ובעלי השפעה, יש לדלות מתוכם משמעות מוסרית ברמה הלאומית. היום בחברה חילונית, קידוש השם אינו נעשה ע"י קיום פולחן דתי או טקסים – אלא דווקא ע"י פעולות ה"מדברות" בשפה משותפת עם הציבור [1].

התורה כבר החלה בזאת כאשר היא (והנביאים) עגנו את קיום מצוות בין אדם לחברו כלקח שלנו ממצרים:

וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות כג')

וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם--לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ.  לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם.  לה לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.  לו מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק--יִהְיֶה לָכֶם:  אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ויקרא יט')

כִּי, ה' אֱלֹהֵיכֶם--הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.  יח עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.  יט וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (דברים, ')

כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח. כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם. (ירמיהו, ז/כב)

הסבל שסבלנו כגרים במצריים, חייב להקרין על כל התייחסותנו לחלשים מאתנו. לפי הפשט הגרים האמורים בפסוקים לעייל אינם גרי צדק, אלא בני עמים אחרים שהסתפחו אלינו כיחידים או כמשפחות. בימינו ניתן להחיל את הכלל הזה על פליטים (אמתיים ולא כאלו שעוינים אותנו), על ערבי ישראל שכן מבקשים להיות חלק מהמדינה והדרוזים שמשרתים בצבא.

השואה והתקומה – קריאה מוסרית

שני המיתוסים באו לעולם כרוכים זה בזה. השואה סימנה את סופו של הקיום היהודי הגלותי, בעוד התקומה החזירה אותנו חזרה למצב של אומה במקום איגוד של יחידים. לפיכך המשמעויות של המיתוסים הללו צריכים לבוא לידי ביטוי בהתנהלותה של מדינתנו. הרב אליעזר ברקוביץ לימד שלא רק אלוהים היה נעדר בשואה, אלא האדם המוסרי שעל כתפיו נופלת האחריות על עולמנו. הוא גם ראה בישראל הכרח לחידוש פניה של היהדות שהתנוונה בגלות עקב חוסר ריבונות מדינית.

  1. "אם אין אני לי – מי לי?
    השואה לימדה אותנו שאנו לא יכולים לסמוך על הגויים שיארחו אותנו או שישמרו עלינו. בסופו של דבר, מה שעשוי למנוע השמדה נוספת היא עוצמתנו. מעניין שאת הלקח הזה כבר אפשר היה ללמוד מאות שנים קודם לכן, בין במסעות הצלב, גירוש ספרד או פרעות חמליניצקי. כנראה היה צריך הלך רוח הומניסטי (חילוני) כדי להפנים את המסר הזה. ראו סעיף 2.

  2. התורה אינה מגינה !
    לא ברמה הפיסית לפחות. בשואה (ובוואריאציות שונות לאורך כל ההיסטוריה) יראי ה' ושוקדי הגמרא יצאו מהעולם בהמוניהם דרך הארובות של מחנות ריכוז והשמדה. אלוהים לא התערב, אלא כאשר היהודים החליטו להקים לעצמם מדינה. זהו לקח שצר לי להיווכח שלא הופנם בחברה הדתית בכלל ובחרדית בפרט [2].

  3. לעולם לא עוד!
    לא רק לנו, לכולם. אם ישנו ציווי שהופיע בשואה, הוא שלנו אסור לאפשר לרצח עם להתרחש שוב. כמדינה ואומה אנו מועלים יום יום בזיכרון השואה כאשר, מסיבות פוליטיות, איננו מכירים בשואה הארמנית, או לא מזעזעים את אמות הסיפים באו"ם על הפרות של זכויות האדם שיטתיות בסין, במדינות אפריקה ובמדינות ערב. ניכוס של השואה אלינו והפיכתה לאירוע על-היסטורי הופכת אותנו למצבות, אך כך אנו מאבדים את הרלוונטיות שלה לחיינו. לו ישראל היתה מוקיעה השקם וערב הפרת זכויות אדם ברחבי העולם, ולא רק משתמשת בשואה להצדיק את קיומה, מעטים היו מעיזים להכחיש אותה.[3]

  4. תקומה
    הגענו לשלב שצידוקה היחיד של מדינת ישראל כמקלט לעם היהודי מתחיל להתפוגג. זהו דבר מבורך, כי כל עוד אנו חושבים על המדינה כעל מקלט גרידא, אנו מתייחסים אליה כאל עוד ארץ מַעֲבָר ומחפשים צידוק לקיומנו אצל הזולת. מה משותף לכל המקרים הבאים? :
        • תג - מחיר יהודי ללא ענישה
        • השתלטות ערבית על אדמות מדינה בנגב ובגליל
        • העברת כספי ביטוח לאומי לאוכלוסיות עוינות או לא יצרניות.
        • מימון המוני אברכים שאינם עובדים.
        • אלימות של פליטים/מהגרים זרים בדרום תל-אביב
        • התנצלות לטורקיה על "פגיעה" במשט לעזה – והמשך עוינות תורכית כלפינו
        • אי הכרה בשואה הארמנית כדי לא לפגוע בתורכים (ראו סעיף 3 לעייל)
        • חוסר מדיניות ברורה לגבי המשך שהייתנו ביהודה ושומרון
        • חוסר תשתיות בכפרים הדרוזים
        • בגידה בצד"ל.

רוב הנקודות שציינתי לעייל מתאפשרות עקב פאסיביות או הססנות שנובעת מחוסר אמונה בצדקת דרכה של הציונות. המדינה קיימת אך אין בה רוח. כשאנחנו כבר מדינה, מוטל עלינו גם להיות סוכנים של מגמה מוסרית. כך שכל עוד לא נחייה את מיתוס התקומה באמצעות ריבונות מלאה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ולא נקיים את יעודו המוסרי של העם הרי ימשיכו לערער על קיומה.

אני מייחל שיתקיימו בנו הפסוקים:

וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.
וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.

כל החייל והחוסן  שאנו עדים להם היום הם חלק מברית הברית המוסרית של אבותינו:

וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט--לְמַעַן, הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו.

 

israel_animated_flagהערות


[1] כפי שכתבתי כאן, לדעתי זה תמיד היה העיקרון . התורה פונה לשכל הישר ואל המוסר כי להצדיק את עצמה.

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, ה' אֱלֹהָי:  לַעֲשׂוֹת כֵּן--בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים:  אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

[2] ראו את הטיעונים המופרכים, שאנו שומעים היום לאור ה"גזרות הנוראות" של שוויון בנטל, כיצד כביכול לימוד אינטנסיבי של התורה שווה ערך בהגנה על העם כמו שירות בצבא. כל זאת כאשר השואה עוד מהווה נדבך חשוב בתודעה החרדית – אך ללא כל מוסר השכל. אם התורה מגינה עלינו כעם, הרי זה בשימור הזהות היהודית בפני התבוללות רוחנית.

[3] יעמוד על הברכה משה פייגלין, שמעביר על המסר הזה השכם וערב.

יום שלישי, 1 בינואר 2013

Cain and Abel – Rebuilding Eden

Disclaimer:
I haven't (yet) read Yoram Hazony's book "
Philosophy of the Hebrew Scripture"; this post is a response to his promotional video.

In the said video Hazony makes the following interesting claims:

(1)  God has commanded Adam and his descendants to toil and be involved agricultural work, while the land produces only thorns and thistles.

(2)  Cain is the more pious of the two brothers: he obeys God's decree (1) and it's his idea to bring sacrifices.

hence:

(3)  Cain is the archetype of the submissive mankind, that makes dictators and the like (I believe Ayn Rand would have named him 'collectivist')

on the other hand

(4)  Avel (Abel) is the shepherd, who, using his intelligence leads an easier life.

(5)  He refuses to follow Gods decree (1) and has his herds do the work for him.

(6)  Avel is the archetype of the individualists, who break away from submissive societies, while also promoting and bringing blessed change to mankind.

(7)  God likes Abel types, more that Cain types.

I would like to challenge some of these claims in order to present a broader view of this and other Biblical narratives.

מבקרים/visitors

וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
אֱלֹהִים, הֵבִין דַּרְכָּהּ; וְהוּא, יָדַע אֶת-מְקוֹמָהּ.
אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ; הֱכִינָהּ, וְגַם-חֲקָרָהּ.
וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה; וְסוּר מֵרָע בִּינָה. (איוב כח')

Favicon

Favicon