Blogger Tips and TricksLatest Tips And TricksBlogger Tricks

יום שלישי, 16 ביולי 2013

גשמי קיץ (3)

רק כתוספת לעניין אחריות האישית שהעליתי ברשומה הקודמת: בפירושו לפרשת המלך, דון יצחק אברבנאל מביא את דעתו של הר"ן מדוע חטא העם ברצותו מלך (אמנם אברבנאל דוחה אותה , אך היא חשובה לדיון):

והדעת הד׳ הוא להר״ן שכתב שכפי השורה היה דבר המשפט התמידי מסור לשופטים  ועניין המלחמות מסור למלכים. שישראל חטאו  במה ששאלו מלך לשפוט, כי אלו שאלוהו סתם  או להילחם, לא היה רע בעיני ה׳ גם בעיני שמואל.

על פי הר"ן, טבעי הוא שצריך מנהיג כדי לאגד את העם ולנהל מלחמות עם אויביו. אך הסכנה היא כאשר המנהיג הזה מקבל לידיו גם סמכויות שיפוטיות, שעד כה היו מבוזרות בין השבטים. יש כאן, כאמור, מעיין התנערות של העם מהמנהיגים המקומיים ואף מאחריותו שלו לניהול ענייניו הפנימיים.

2. על דמות המלך (המשך מרשומה קודמת)

התורה מצווה בדברים יז:

יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. 

טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. 

כך פותחת התורה את הציווי להמליך מלך. עם זאת לא ניתן להתעלם מהנימה הביקורתית על "ככל הגויים". בד"כ בתורה, וביתר שאת בספר דברים שנכתב ערב הכניסה לארץ, הגויים נזכרים בהקשרים שליליים:

אַל-תִּטַּמְּאוּ, בְּכָל-אֵלֶּה:  כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. (ויקרא יח/כ"ד)

לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם:  כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. (דברים ט/ט')

הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם, אַחֲרֵי, הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ; וּפֶן-תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר, אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, וְאֶעֱשֶׂה-כֵּן, גַּם-אָנִי. (שם יב/ל)

כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם…כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם--אֶל-מְעֹנְנִים וְאֶל-קֹסְמִים, יִשְׁמָעוּ; וְאַתָּה--לֹא כֵן, נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. (שם, יח/ט,יד)

לכאורה, מפשט הפסוקים, ההמלכה היא רשות (כי תבוא, ואמרת), אך בגמרא (סנהדרין כ'/ב) כבר ישנה דעה שמלך הוא מצווה וכך אף פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק א':

שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ--למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך" (דברים יז,טו), ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט), ולבנות להם בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו, ובאת שמה" (דברים יב,ה).

ומדוע בזמן שמואל ההמלכה נחשבה לחטא?

מאחר שהקמת המלך מצוה, למה לא רצה הקדוש ברוך הוא כששאלו מלך משמואל:  לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה, אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר "כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו" (שמואל א ח,ז).

התורה ממשיכה במספר הוראות למלך:

  1. טז רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד.
  2. יז וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ
  3. וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. 
  4. יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.  יט וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. 

כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

מה משמעות שלושת המגבלות שיש על המלך בשילוב ההוראה לכתוב את "משנה התורה"?*

תשובה: מדינה ושלטון מוגבל – ואפילו מוגבל מאוד.

  1. ריבוי סוסים: כח צבאי גדול, והפנית מאמצים גדולים לכיבושים ובריתות עם מדינות שכנות (מצריים). ואכן, השאיפות המדיניות של ישראל הן מוגבלות יחסית לאימפריות המקומיות. רוב ההנחיות של התורה הן כלפי העניינים הפנימיים של העם. אסור לנו להתגרות באדום ובעמון, אלא להישאר בגבולות ארץ כנען:

    אַל-תִּתְגָּרוּ בָם--כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל:  כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו, נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר…

    וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה--כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה...

    וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן--אַל-תְּצֻרֵם, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם:  כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ, יְרֻשָּׁה--כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה.

  2. נשים: לבריתות הללו יש גם משמעות תרבותית דתית, והרי על העם לשמור על ייחודו. בנישואים פוליטיים מרובים בהכרח יביאו לידי "יסור לבבו" כפי שקרה לשלמה שבנה (או איפשר בנית) מקדשים אליליים.
  3. כסף וזהב: הכבדת מסים, הפקעות והתרחבות של מנגנוני הממשל.
  4. כתיבת ספר משנה התורה – אמורה להביא לידי הפנמת החוקה, ולהזכיר למלך שהריבון האמיתי הוא ה' ואסור לו לנהוג באופן שרירותי בנתיניו. כל זה אמור להציב את המלך בשירות העם – "אחיו".  וכך הרמב"ם בפרק ב'.

כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכול בכבודו--כך ציווה להיות ליבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר "וליבי, חלל בקרבי" (תהילים קט,כב).  ולא ינהוג גסות לב בישראל יתר מדיי, שנאמר "לבלתי רום לבבו מאחיו" [1]

נראה שעבירה על העקרונות הללו הוא אם כל חטאת במלכות, שכן הוא מציין את המעבר (בעיני המלך) מהיות המלוכה אמצעי להשגת יעדיה של האומה (ממלכת כהנים וגוי קדוש), למטרה בפני עצמה. את הדברים הללו ראינו כבר אצל ארבעת המלכים הראשונים:

  1. שאול: רודף את דוד ובדרך מאיים על בנו יהונתן ומחסל את כהני נוב שנתנו לו סיוע בלא יודעין [2].
  2. דוד: 
    • חטא בת שבע, וחיסול אוריה – הוא נהג ברכושנות (ייתכן שיש כאן עבירה על וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים ) ובחיסול ללא משפט [3]
    • חטא המיפקד, ואח"כ אי בחירה בעונש פרטי. הדבר עלה לעם ישראל בכשבעים אלף מתים במגפה. [4]
  3. שלמה: סוסים, נשים וממון – בא לידי ביטוי במקדשים לעבודה זרה ובהכבדת מסים על העם כדי לממן את ההתרחבות של ממלכתו. למעשה הוא נכשל בכל שלושת מצוות התורה.
  4. רחבעם: עונה בבוז לבני העם שרוצים הקלה במסים (תוך התעלמות מעצת זקניו) ומנסה לגבות מסים בכח. גורם לפילוג הממלכה.

אמנם היו כמה מלכים צדיקים כגון חזקיהו ויאשיהו (שאף הם טעו בשיקול דעתם ולעיתים באופן טראגי), אך חורבן ממלכת יהודה נתלית בחטאי מנשה שבמשך שנות מלכותו הארוכות כמעט הצליח להדביר את פולחן ה' מהממלכה. הדיכוי הזה אפשרי רק במשטר מלוכני שיש בידיו את כל הסמכויות כולן, והוא אף מכתיב לאזרחיו את אורחות חייהם.

כאן המקום לשאול: לאור הכישלון הכמעט מובני של המלוכה – ולא רק הישראלית  – ולאור הניסיון העולמי המר במשטרים ריכוזיים, האם ייתכן שבאמת חובה להמליך מלך?  הרי ראינו שעל חוקי התורה להיות הגיוניים.

המשך ברשומה אחרת

הערות


*אני מפנה את הקוראים אל המאמר של יורם חזוני כאן.

[1] ראה עוד בפרק ב'

וכן מצוה על המלך לכבד לומדי התורה, וכשייכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל, יעמוד לפניהם, ויושיבם בצידו.  וכן היה אסא מלך יהודה עושה--אפילו לתלמיד חכמים, היה עומד מכיסאו ומנשקו וקורא לו רבי ומרי…

י  ויהיה חונן ומרחם לקטנם וגדולם, וייצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם.  וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים, ידבר רכות--שנאמר "שמעוני אחיי ועמי" (דברי הימים א כח,ב), ואומר "אם תהיה לעבד לעם הזה" (ראה מלכים א יב,ז).

יא  לעולם יתנהג בענווה יתרה--אין לנו גדול ממשה רבנו, והרי הוא אומר "ונחנו מה" (שמות טז,ז; שמות טז,ח).  ויסבול טורחם ומשאם ותלונותם וקצפם "כאשר יישא האומן את היונק" (במדבר יא,יב).  רועה קראו הכתוב, "לרעות, ביעקוב עבדו" (ראה תהילים עח,עא); ודרכו של רועה, מפורש בקבלה "כרועה, עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים, ובחיקו יישא; עלות, ינהל" (ישעיהו מ,יא).

פרק ג:

א  בעת שיישב המלך על כיסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לשמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו; ומגיהו מספר העזרה, על פי בית דין של שבעים ואחד.

ב  אם לא הניחו לו אבותיו ספר, או שאבד--כותב שני ספרי תורה:  אחד מניחו בבית גנזיו, שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל; והשני לא יזוז מלפניו, אלא בעת שייכנס לבית הכיסא, או למרחץ, או למקום שאין ראוי לקריאה.  יוצא למלחמה והוא עימו, נכנס והוא עימו, יושב בדין והוא עימו, מסב והוא כנגדו--שנאמר "והייתה עימו, וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז,יט).

[2] זאת למרות ששמואל הנביא כבר הודיע לו בדבר ה' שהוא איבד את המלוכה עקב פרשת עמלק. הרב יעקב מדן מציין, ששאול היה יכול להמתיק את הגלולה המרה לו היה מקשיב לשמואל: אמנם בנו יהונתן לא היה מלך (הוא ויתר לדוד ברצון), אך חותנו ואח"כ נכדו ממיכל בתו היה מולך.

[3] אמנם אפשר להבין שאוריה איכשהו היה חייב מיתה, ובכל זאת מדובר בהשחתת המידות, והראיה שדוד נענש על כך: הן ע"י מיתת בנו הראשון מבת-שבע, והן במרד אבשלום ושאר תככי בניו:

וְעַתָּה לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד-עוֹלָם  עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת-אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת-נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם-נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת.

[4] שמו"ב/כד':

יא וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר  {פ}  וּדְבַר-ה' הָיָה אֶל-גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר.  יב הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל-דָּוִד כֹּה אָמַר ה' שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ  בְּחַר-לְךָ אַחַת-מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה-לָּךְ.  יג וַיָּבֹא-גָד אֶל-דָּוִד וַיַּגֶּד-לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם-שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי-צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם-הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה-אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר.  {ס} יד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-גָּד צַר-לִי מְאֹד נִפְּלָה-נָּא בְיַד-ה' כִּי-רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד-אָדָם אַל-אֶפֹּלָה. טו וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן-הָעָם מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.

הרב אמנון בזק, (שזכיתי לשמוע את שיעורו על הנושא בימי העיון השתא) תלה את איסור המפקד בכך שעם ישראל שייך לה', ומפקד הוא ביטוי לבעלות של המלך עליו. כמו כן דוד שגה בכך שבחר לא ליפול ביד אדם:

יז וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת-הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ  תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי.

אך כבר היה מאוחר למדי.

יש כאן אגב השלכה הלכתית מענינת לגבי אמירת הפסוק וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-גָּד … בנפילת אפיים של אשכנזים: הרי עצם האמירה הזאת הביאה את הפורענות ויתכן שזאת הסיבה שהגר"א לא אמר אותו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מבקרים/visitors

וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
אֱלֹהִים, הֵבִין דַּרְכָּהּ; וְהוּא, יָדַע אֶת-מְקוֹמָהּ.
אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ; הֱכִינָהּ, וְגַם-חֲקָרָהּ.
וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה; וְסוּר מֵרָע בִּינָה. (איוב כח')

Favicon

Favicon