גשמי קיץ (2)

על רשומה הקודמת קיבלתי בפייסבוק מחברי יוסי בן-עוז תגובה כהאי לישנא:

1. אינני מסכים עם הנחות היסוד, הניתוח ובמיוחד לא עם האנלוגיה. קצת קשה לומר שרצון ה' הוא זה שהאומה תישאר תחת מבנה לאומי פרימיטיבי בתור אידיאל (לא פחות), וקשה יותר יהי לומר שהמבנה השטייטעלי הוא הלכתחילה הלאומי שלנו.
2. ראוי היה להתעמת (ולכל הפחות להזכיר) עם הציווי המפורש (המופיע בספר דברים) של שום תשים עליך מלך, המנויה בתרי"ג המצוות להרמב"ם, ולדעתו היא אף מדאורייתא.

 

1.  הנחות יסוד

 

המטרה: הפצת והשגת דעת ה'

בס"ד פרסם ד"ר חגי משגב לכבוד שבועות טור חשוב בבלוג שלו, בו מזכיר לקוראים מה מטרת התורה ועם ישראל. אמנם חגי לא אומר זאת, אך מדובר ב"דעת ה'":

כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי--כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'. (ירמיהו ט') [1]

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה'. (הושע ב')

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. (ישעיהו, יא')

המטרה העליונה היא אם כן השגת והפצת "דעת ה'" שבאה לידי ביטוי בהנהגה של צדק, משפט וצדקה. בעבור זה ניתנה התורה ובשביל זה עם ישראל קיים. כל התורה, וכל המצוות וכל המנהגים הינם אמצעי ( הכרחי! ) כדי להגיע לאותה דעת ה'. אין כאן "רוחניות" [2], בריחה למדבר או הקמת מסדרים, אלא חינוך. וזאת גם הסיבה שאברהם נבחר:

כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט

השיטה: דוגמה אישית וממלכתיות

החידוש העיקרי ביהדות הוא שיש להנחיל את דעת ה' ברמה הלאומית ובאמצעותה לכל העולם. רא"ב כבר ציין שזה נובע בין היתר מעצם העובדה שצדק ומשפט נעשים בספירה הציבורית הבין אישית וככאלו עליהם לעצב חברה. על היהדות להקים חברה לאור עקרונות המשפט, ולהוות מגדלור לשאר האומות.

דברים ד':

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, ה' אֱלֹהָי:  לַעֲשׂוֹת כֵּן--בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים:  אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו.וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

ישעיהו מב:

הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ-בּוֹ, בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי; נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו, מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא.  לֹא יִצְעַק, וְלֹא יִשָּׂא; וְלֹא-יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ, קוֹלוֹ.  קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר, וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה; לֶאֱמֶת, יוֹצִיא מִשְׁפָּט.  לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ, עַד-יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט; וּלְתוֹרָתוֹ, אִיִּים יְיַחֵלוּ. כֹּה-אָמַר הָאֵל ה', בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ, וְצֶאֱצָאֶיהָ; נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ.  אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם--לְאוֹר גּוֹיִם.

אם כך, על חוקי התורה להיות מוערכים ע"י האדם באשר הוא. הם לא מיסטיים או מזיזי עולמות נשגבים [3]. באמצעותם עם ישראל מהווה דוגמא לאומות העולם כיצד יש לנהוג בדעת ה'.

 

אמנם, כפי שציין יוסי לעייל, האמצעי ההכרחי להפיץ את דעת ה' הוא חיים לאומיים מלאים. לא שבטיות פרימיטיבית ומסוכסכת, שעוד בימי קדם החלה לאבד את הרלוונטיות שלה.

כאן עלי לסייג את מה שמשתמע ברשומה הקודמת כאילו כל תקופת השופטים נחשבת למלכות ה' על העם. בתוכחתו, שמואל מזכיר רק כמה שופטים ואת עצמו בכללם. ואכן לפחות בתקופת גדעון ושמואל, באמת הייתה שיבה מסוימת אל ה', ובעקבותיה דרישה למלכות [4].

 

ועם זאת, התורה פועלת בתהליכים ארוכי טווח, ו"מלמטה למעלה".  כאמור, למצוות ישנה – בעיקר – משמעות לאומית, אך לא פחות מכך הן פועלות על הפרט ומחנכות אותו לדעת ה'. לדעתי, כדי להקים מלכות צריכה להיות דרישה מינימלית של מוסר ואחריות אישית. ואמנם באותו מעמד של גשמי הקיץ שמואל מחזיר את האחריות לעם:

וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ. אִם-תִּירְאוּ אֶת-ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת-פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם-אַתֶּם וְגַם-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם…

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל-תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת-ה' בְּכָל-לְבַבְכֶם.  וְלֹא תָּסוּרוּ  כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא-יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי-תֹהוּ הֵמָּה.  כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה' אֶת-עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל  כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם.  גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. אַךְ יְראוּ אֶת-ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל-לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר-הִגְדִּל עִמָּכֶם.  וְאִם-הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם-אַתֶּם גַּם-מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ.

לכל אורך הקטע, שמואל לא מאפשר לעם להסיר את האחריות האישית להתנהגותו. לעבוד את ה' פירושו ללכת "בדרך טובה וישרה". שמואל רואה בדרישה להמליך מלך, "ככל הגויים" רצון סמוי לבריחה מאחריות כאשר כל אחד סומך על המנגנון השלטוני המנופח, ומאפשר לעוול להתקיים. זאת בניגוד לתקופת השופטים (כאמור, במיטבה), בה כל אחד ראה את עצמו אחראי על סביבתו הקרובה. משמע, שעל המלך להוציא אל הפועל את האידיאליים שכבר קנו שביתה אך באים לידי ביטוי מצומצם במסגרת המשפחתית והשבטית.

בע"ה ברשומות הבאה בסדרה אתייחס לנקודה השניה לעייל לגבי המצווה למנות מלך

הערות

---

[1] איני שלא יכול להפנות אל דברי הרמב"ם על האתר בסוף מו"נ – וכיצד הוא מחבר את אותה דעת ה' לנבואת משה

[2] אף דביקות מיסטית אין כאן, שכן על הציווי בדברים יג': אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. אומרים חז"ל (סוטה יד/א) שיש לדבוק בהנהגה של ה':

וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים דכתיב (בראשית ג) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקב"ה ביקר חולים דכתיב (בראשית יח) וירא אליו ה' באלוני ממרא אף אתה בקר חולים הקב"ה ניחם אבלים דכתיב (בראשית כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים הקב"ה קבר מתים דכתיב (דברים לד) ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים:  כתנות עור רב ושמואל חד אמר דבר הבא מן העור וחד אמר דבר שהעור נהנה ממנו דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחילתה גמילות חסדים דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וסופה גמילות חסדים דכתיב ויקבר אותו בגיא

[3] אם ישנם עולמות כאלו הם פנימיים בהכרה שלנו. ומכאן טרוניה כלפי אלו שחושבים שהתורה מנותקת מהמוסר או מהמצפון הטבעי.

[4] על יפתח נאמר שהייתה עליו רוח ה', והוא פיקד על כוח צבאי של ממש ואף עסק בדיפלומטיה מול עמון כדי למנוע מלחמה.