השנה, יחד עם ה"גזרות הכלכליות" יורד גשם בשבועות. האם יש קשר?
בארץ ישראל השחונה כל גשם נחשב לברכה, וממהרים לברך על גשם זה. אך כאן צריך להיזהר. במקרא כבר מוזכר גשם בתקופת הקציר:
הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל-ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ. וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה' וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה' וְאֶת-שְׁמוּאֵל. וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל-נָמוּת כִּי-יָסַפְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. (שמואל א/יב)
מעניין. על גשם בזמן קציר חיטים, העם מבקש "ואל נמות כי יספנו על כל חטאתינו". מדוע אפשר למות בגלל גשם בזמן הקציר? משום שהחיטה בשדה כבר יבשה ומוכנה לקצירה, וגשם יגרום לרטיבות וריקבון. מאמץ של שנה שלמה יכול לרדת לטמיון.
כיצד זה קשור ל"גזירות הכלכליות" הבאות עלינו "לטובה"?
(מבוסס על המאמר כאן)
הקטע לעייל מצוטט מהמעמד שבו שמואל ממליך (שוב) את שאול על עם ישראל. כאן נחתמת תקופת השופטים ומתחילה המלוכה בתולדות עמנו.
במעמד קודם (פרק ח'), שמואל ניסה להניא את העם מלהמליך מלך:
וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם. וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל-ה'.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. כְּכָל-הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר-עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד-הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם-לָךְ. וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי-הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה' אֶל-הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ.
וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא.
וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ. וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי הָעָם וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי ה'.
העם מבקש מלך שישפוט אותו. [1] כלומר מנהיג צבאי קבוע. המעניין הוא שהבקשה הזו מתפרשת כמרידה במלכותו של ה'. מתי אם כן ה' כן מלך על העם?
תשובה: בתקופת השופטים, עליה נאמר: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".
אמנם תקופת השופטים מתועדת במקרא כתקופה אלימה ואף כאנרכית, אך היא לא הגיעה לרמת האלימות והמלחמות שאפיינו את ממלכות ישראל, ומן הסתם היו לא מעט תקופות רוגע (תקופת השופטים נמשכה כ 300 שנים ומתועדים 13 שופטים בלבד, ראו כאן). ההתארגנויות היו ספונטניות, ואנשים ישרים כגון גדעון נמנעו ביודעין מאחיזה ממושכת בכוח שנפל בידיהם.
אם כך, האנרכיה המצומצמת (והמדינה המצומצמת) שהייתה בתקופת השופטים, על עליותיה ומורדותיה נחשבת למלכות ה' על העם. אין מי שיכפה על היחיד לעשר, להקריב או לממן כהנים. אין מסים, וכל אחד מוזעק לקרב ברגע שיש איום פנימי (כמו בפילגש בגבעה) או חיצוני. ההתארגנות היא משפחתית ושבטית וכל שופט מנהל גזרה מאוד קטנה. אם כדברי חז"ל בועז היה שופט, אזי הוא גם מימן את עצמו ולא חי על מסים. בועז הוא גם דוגמא לכך שאדם יכול וחייב לדאוג לרווחתם של החלשים בחברה. נישואיו עם רות הן אף מעבר לדרישה של התורה ונובעות מצו מוסרי פנימי.
אמנם העם רוצה מנהיג צבאי שיהיה זמין לכל המלחמות האזוריות, אך כפי ששמואל מבטיח, יקום ממסד שתמורת ההגנה ואשליית האחדות הוא ישעבד את העם. במקום שהעם יהיה חופשי ויעבוד את ה', כעת הוא יכלה את כוחו כדי להזין את המפעל הממלכתי שיגדל ויגדל ויקח לעצמו עוד ועוד סמכויות. זוהי מקבילה לאותו גשם של עונת הקציר שנראה לכאורה כברכה אך מכלה את מאמצו של האדם.
ה"גזרות הכלכליות" הנוחתות עלינו הן פועל יוצא מכך שאנו מפקידים יותר מדי סמכות בידי המדינה: רווחה, חינוך, בריאות וכד'. במקום שהמדינה תתמקד בביטחון חוץ ופנים היא מנסה לנהל את חיינו באופן פרטני יותר. עבור כל אלו יש לשעבד את עמלנו, ועבור השעבוד הזה מעולם לא נקבל תמורה הוגנת. הממשלה איננה deus ex machina, היא מנגנון של אנשים שפועלים בדיוק כמונו, עם אותן חולשות ואותם מנופי לחץ.
היהדות, בניגוד לנצרות, מטילה חובות רבות על האדם הפרטי. זוהי הצהרה שלאדם יש יכולת לעשות את העולם יותר טוב ולקחת אחריות על גורלו. ברגע שהוא מטיל את האחריות על הממסד, הרי הוא מועל בתפקידו. במשך דורות היהודים, כעובדי ה', דאגו לרווחתם במסגרת הקהילה המצומצמת, והנה כאשר אנו שוב עם חופשי בארצנו, אנו מאבדים את חרותנו עבור נזיד עדשים.
הערות
[1] במקרא, "שפיטה" אינה רק מושג משפטי, אלא כרוכה בחילוץ והצלה. והראיה היא הפסוק האחרון ששפיטה משמעה ניהול מלחמה. ראו אליעזר ברקוביץ "על מושג המשפט במקרא" ב"מאמרים על יסודות היהדות" של הוצאת "שלם"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה