Blogger Tips and TricksLatest Tips And TricksBlogger Tricks

יום שני, 13 במאי 2013

שבועות: חג מתן תורה. שבע"פ. (2)

המשך מרשומה קודמת.

גמרא

במסכת מנחות מובא הוויכוח בין הפרושים לצדוקים/בייתוסים לגבי ההבנה של "ממחרת השבת". הצדוקים הבינו ששבת היא שבת בראשית "רגילה" החלה בתוך שבעת ימי פסח. [1] הגמרא מציעה כמה טיעונים כדי להתמודד עמם:

שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטים מנין לכם ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט … ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם כתוב אחד אומר (ויקרא כג) תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר (ויקרא כג) שבע שבתות תמימות תהיינה הא כיצד כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת.

ריב"ז אמנם מסכים ששבת האמורה היא שבת בראשית, אך הוא טוען שהביטוי "תספרו חמישים יום" הוא מיותר, ולכן יש לשייך אותו לספירה שמתחילה באמצע השבוע, כאשר אין "שבע שבתות תמימות". אלא שהקושי הוא, שע"י כך הוא מייתר את הצורך בביטוי של "ממחרת השבת", שהרי ספירה של חמישים יום כבר מכילה את כל האפשרויות.

רבי אליעזר טוען טענה אחרת:

"רבי אליעזר אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר 'תספר לך' (דברים ט"ז,ט), ספירה תלויה בבית דין, שהם יודעים לחדש ממחרת השבת - מחרת יו"ט, יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם"

כלל לא לומד מהפסוקים בויקרא אלא בפרשת ראה:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.

כאן לא מוזכרת השבת, ולכן הוא תולה את הספירה בבית דין. ובכל זאת, גם ע"י הדרשה הזאת הוא מייתר את הכתוב בויקרא כ"ג שמציין בדיוק כיצד יש לספור את ספירת העומר.

רמב"ם

הדרשות אם כך לא משכנעות, ולפיכך, לדעתי  הרמב"ם (וייתכן שגם על דעת קודמיו) טוען שמועד הספירה מקורו במסורת מסיני:

וכל כך למה:  מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרין שזה שנאמר בתורה "ממחרת, השבת" (ויקרא כג,יא; ויקרא כג,טו; ויקרא כג,טז), הוא שבת בראשית; ומפי השמועה למדו חכמים, שאינה אלא שבת יום טוב.  וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין, בכל דור ודור, שהיו מניפין את העומר בשישה עשר בניסן, בין בחול בין בשבת. (הלכות תמידין ומוספין פרק ז)

האם ההסבר שמדובר ב"שמועה" מניח את הדעת? לדעתי, גם כאן הקושי לא פג. אם דרשות הגמרא לעייל לא יכלו ליישב את כל הכתובים, הרי ש"שמועה" שסותרת מקרא מפורש היא קשה לא פחות. מילא, אם המסורת מדייקת, מסייגת או מוסיפה פרטים שלא כתובים במקרא. אך במקרה הזה היא ממש סותרת את הפשט! אם כך למה לי קרא בכלל? [2]

לדעתי את הפתרון יש לחפש על רקע פולמוס רחב יותר שהתרחש בין הפרושים לצדוקים.

 

מלחמות הלוח

הפולמוס הנ"ל עם הצדוקים/בייתוסים הינו רק קצה הקרחון של מאבק רב שנים על אופי לוח השנה העברי. שורשי המאבק מתגלים במגילות קומראן בהם השתמרה חלק מספרות הבית השני (החיצונית) בעברית (עד כה הספרות רובה ככולה נשמרה ביוונית) [3]. בניגוד לדעה פופולרית, כתות מדבר יהודה לא היו איסיים, אלא כהנים צדוקים שפרשו מהמקדש, כאשר איבדו את ההגמוניה. הצדוקים ראו עצמם שומרים על ידע נסתר שנמסר עוד בימי חנוך שעלה לשמיים ונגלו לו סודות הבריאה. הם בזו ללוח השנה שמשי-ירחי המשולב שקודם ע"י הפרושים. בניגוד לחישובים המסובכים שכללו עיבורי שנים וחקירת עדים, הלוח שלהם התבסס על השמש בלבד עם נוסחה פשוטה (יחסית):

  • 364 ימי שנה שמתחלקים ל 52 שבתות: 7x52 = 364.
  • בכל חודש היו 30 יום בדיוק שהסתכמו ב 360 יום + 4 ימי מעבר בין עונות.
  • בכל עונה 13 שבתות: 4x7x13 = 364.

(לא ברור מה עשו עם היום הנוסף, שכן ישנם כ 365.2 ימים בשנה)

הם כמובן הסכימו שספירת העומר צריכה להתחיל למחרת שבת בראשית, אך לצורך האלגנטיות של הלוח, הם התחילו בשבת שבתוך חג הפסח ובכך הפקיעו גם הם את ההקשר החקלאי שלו.

המאבק היה מר, וחילק את העולם לבני אור ולבני חושך, שכן אי הסכמה על הלוח בהכרח מפלגת את הקהילה [4].

מתי השיגו הפרושים יתרון על הצדוקים [5]?

לדעתי הדבר קרא קרוב לזמן עלייתו של הלל הזקן, שכן אנו לומדים את הסיפור הבא:

תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא: פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו שלחו וקראו לו אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?…

הסיפור לכאורה מוזר. כיצד נשתכחה הלכה כיצד לנהוג כאשר ערב פסח חל בשבת? הרי בלוח השנה שלנו קורה לעיתים שהסדר חל במוצ"ש. מסתבר ששכחה כזו יכולה להתרחש רק לאחר דורות שפסח לא נפל על שבת. הסיבה לכך היא בוודאי שכל עוד הממסד היה צדוקי, הם דאגו לכך שערב פסח לעולם לא יחול בשבת עצמה. אף ייתכן שפסח תמיד נפל על שבת עצמה, ואז "ממחרת השבת" תמיד היה ממחרת יום טוב.

מדוע אם כך, התעקשו הפרושים על לוח השנה משולב והיו מוכנים אף לחלל את השבת לצורך קציר השעורים [6].

תושב"ע

בספרו "Not in Heaven" הרב אליעזר ברקוביץ טוען שישנם מקרים בהם לחכמים יש כוח לעקור איסורי תורה כצו שעה. הוא מכליל זאת תחת הכותרת "עת לעשות לה' ". הוא נותן דוגמא של אליהו הנביא שהקריב קורבן בהר הכרמל בזמן איסורי במות, וכן את יציאתו של שמעון הצדיק בבגדי כהן גדול (ישנו איסור לעשות זאת שכן הם בגדי קודש) מהמקדש כדי לפגוש את אלכסנדר מוקדון. המשותף לכל המקרים הנ"ל היא סכנה פיזית או רוחנית של העם.

אם גם כאן פעלו חז"ל לאור צו שעה כזה, מהו?

היהדות, כפי שאנו מכירים אותה היום איננה המשך ישיר למציאות המקראית, אלא תוצאה של המהלך הגדול שחז"ל הובילו לאורך כל ימי בית שני ואף לאחר החורבן. הכנסת הגדולה שהתכנסה עם שבת ציון הכריזה:

היו מתונים בדין,

והעמידו תלמידים הרבה,

ועשו סייג לתורה.

ההבנה הייתה שהחורבן הראשון התרחש בגלל התפשטות עבודה זרה, כאשר התורה השתמרה רק בידי קומץ של כהנים ולויים. הצדוקים היו האליטות ושאפו לשמור על ההגמוניה במקדש ולא לשתף זרים בעבודה, וכל שכן בחישוב המקודש של הלוח [7].

המטרה הגדולה שעמדה לעיני הפרושים הייתה הנחלת התורה באמצעות ביזור הסמכות הדתית בקרב העם (כגון קריאה בתורה ומעמדות). אמנם פולחן הקורבנות מתרכז במקדש ומבוצע בעיקר ע"י הכהנים, אך יש לשתף את העם בכל הזדמנות. דוגמא לכך היא השעיית טומאה בציבור כדי לאפשר לכל העם לעלות לירושלים ברגלים. כך גם הלוח שמשי-ירחי. העם בשדות התנהל על פי השמש, אך לצורך הפולחן הוא מתכוון לתאריך לפי הלוח הירחי. הסנהדרין אף עודדה את העם לבוא ולהעיד על חידוש הלבנה - לעיתים גם תוך כדי חילול שבת [8]. הלוח לא היה מקודש וחילול שבת לצורך הנחלת התורה בעם נחשב לצורך מוצדק.

לאור זאת מובן מדוע אם כך הצמידו הפרושים את קצירת השעורים ליום טוב ראשון של פסח. ייתכן שרבים בעם לא כבר עסקו בחקלאות (באימפריה הרומאית התרחש תהליך עיוּר), ועוד רבים חיו מחוץ לגבולות ארץ ישראל (בבל ואלכסנדריה), כך שהמימד החקלאי נשחק ממילא. לאחר יום טוב ראשון של פסח, רבים מיהרו לחזור לבתיהם, והיה צורך לשתף אותם בטקס שילווה אותם עד שבועות. אם חג השבועות כבר החל לאבד את תוכנו החקלאי, הרי שיש מקום להדגיש את קרבתו לתאריך קבלת התורה – ובכך לחבר את ההמונים עם המחויבות שלהם אליה.

חג שמח !

 

הערות


[1] כך מסתבר מטענתו של ר' יוסי במנחות סו':

"ממחרת השבת" - ממחרת יום טוב. אתה אומר ממחרת יו"ט, או אינו אלא ממחרת שבת בראשית? אמרת: וכי נאמר: 'ממחרת השבת שבתוך הפסח'? והלא לא נאמר אלא "ממחרת השבת". דכל השנה כולה מלאה שבתות, צא ובדוק איזו שבת.

יוצא שאף הבייתוסים הפקיעו את המימד החקלאי של החג, וקשרו אותו לפסח. וראו עוד להלן.

[2] יש גם את דעתו של רבי יהודה הלוי, שמרשה לחכמים לדרשו ולפרש את התורה בניגוד לפשטהּ:

אף אם נודה לקראים בפירושם לדברי הכתוב "ממחרת השבת" ו"עד ממחרת השבת" - כי הכוונה היא ליום ראשון בשבת, הלא נוסיף ונאמר: אחד השופטים או הכוהנים או המלכים הטובים בעיני האלוה היטיב לפרש כך, והסכימו הסנהדרין וכל החכמים על ידו, כי כוונת המספר הזה אינה כי אם לשים רווח חמישים יום בין ביכורי קציר שעורים לבין "בִכורי קציר חִטים"ולשמור על "שבעה שבֻעות", שהם "שבע שבתות תמימת". ומה שהכתוב מזכיר את היום הראשון בשבוע אינו אלא למשל - כאילו הוא אומר: אם תהיה ההתחלה - "מהחל חרמש בקמה"- באחד בשבת, אז תגיעו לסוף ספירתכם באחד בשבת; ומזה נוכל להקיש כי אם תהיה ההתחלה בשני בשבת - נספור עד לשני בשבת. אולם זמן 'החל חרמש בקמה' בידנו ניתן: כל זמן שנמצָאֶנּוּ ראוי לכך נתחיל בו ונספור ממנו - ואכן זמן זה נקבע ביום שני בפסח, דבר שאין בו סתירה לתורה. ונתחייבנו לקבל קביעה זו כמצווה, כי 'מן המקום אשר יבחר ה' ' באה, לפי התנאים שהוזכרו, וייתכן כי בנבואה מאת האלוה יתברך באה, דבר שהוא בגדר האפשרות - ובזה נסתלק מן המבוכה בה מכניסים אותנו המביכים.

כמו ריב"ז הוא רואה את "ממחרת השבת" רק כאפשרות, אך גם כאן נשאלת השאלה מדוע להזכיר את האפשרות הזאת כלל.

[3] אני מפנה כאן לספרה של רחל אליאור: "ספרות ההיכלות ומסורות המרכבה – תורת הסוד הקדומה ומקורותיה" מתוך סדרת "יהדות כאן ועכשיו" של ידיעות אחרונות".

[4] ראו לדוגמא את תגובתו החריפה של רבן גמליאל הנשיא לאי הסכמתו של רבי יהושע לקידוש החודש במסכת ראש השנה פ"ב/ח.

[5] אליאור טוענת בספרה הנ"ל שהצדוקים נדחקו עם ניצחון החשמונאים, אך הרב מדן מזהה את "יוחנן כהן גדול" שהפך לצדוקי בערוב ימיו עם יוחנן הורקנוס.

[6] מסכת מנחות פרק ו:

נקצר בעסק גדול כיון שהחשיכה אומר להן בא השמש אומר הין בא השמש אומר הין מגל זו אומר הין מגל זו אומר הין קופה זו אומר הין קופה זו אומר הין בשבת אומר להן שבת זו אמר הין שבת זו אמר הין אקצור והם אומרים לו קצור אקצור והם אומרים לו קצור שלש פעמים על כל דבר ודבר והן אומרים לו הין הין הין כל כך למה? מפני הבייתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יו"ט:

[7] תלמוד בבלי, מסכת יומא דף ע"א עמוד ב'

מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והיו הולכים כל הציבור אחריו. כיון שראו (הציבור) את שמעיה ואבטליון - עזבו אותו והלכו אחרי שמעיה ואבטליון. בסוף באו שמעיה ואבטליון להיפטר בברכה מן הכהן הגדול. אמר להם: יבואו בני עממין לשלום (הזכיר להם את עובדת היותם בני גרים, לביישם)! אמרו לו: יבואו בני עממין לשלום - שעושים מעשה אהרן (שהיה אוהב שלום ורודף שלום ונוח לבריות), ולא יבוא בן אהרן לשלום - שאינו עושה מעשה אהרן.

האירוניה שאותם "בני עממים" הם שהנחילו להלל הזקן את המסורת בדבר קרבן פסח החל בשבת.

[8] רמב"ם, הלכות קידוש החודש פרק ג

עדים שראו את החודש--הרי אלו הולכין לבית דין להעיד, ואפילו היה שבת:  שנאמר "אשר תקראו אותם, במועדם" (ויקרא כג,ד); וכל מקום שנאמר מועד, דוחה את השבת.  לפיכך אין מחללין אלא על ראש חודש ניסן ועל ראש חודש תשרי בלבד, מפני תקנת המועדות; ובזמן שבית המקדש קיים, מחללין על כולן, מפני קרבן מוסף שבכל ראש חודש, שהוא דוחה את השבת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מבקרים/visitors

וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
אֱלֹהִים, הֵבִין דַּרְכָּהּ; וְהוּא, יָדַע אֶת-מְקוֹמָהּ.
אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ; הֱכִינָהּ, וְגַם-חֲקָרָהּ.
וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה; וְסוּר מֵרָע בִּינָה. (איוב כח')

Favicon

Favicon