וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.
רש"י מביא מקטע מדיון במסכת פסחים, דף קיז/ב:
ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב יכול יהו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן
כלומר, למרות שבברכה הראשונה בעמידה ה' מוזכר כ"אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, הברכה מסתיימת רק בא"י אמה"ע מגן אברהם.
רש"י כידוע נוהג להביא את פשט הדברים, אז כיצד זה "פשט" שהקב"ה מודיע לאברהם ששמו יחתום ברכה שתתוקן רק כ-1500 – 2000 שנה מאוחר יותר?
כדי להבין זאת יש לפנות אל ביאורו של הרש"ר הירש על פרשת בראשית (דורו של אנוש):
אז הוחל לקרא בשם ה' - והפירוש ששמעתי מפי מורי ורבי החכם ברנייס זצ"ל הוא בלא ספק הנכון, הקריאה בשם ה' היתה זכות בימי אברהם, סימן תשובה לדור. היא בישרה את ראשית התיקון, אחרי ששם ה' נשכח מלב הבריות. אך בדור אנוש היא בישרה את ראשית ההשחתה, בדור זה הורגש הצורך לראשונה לקרא בשם ה'. עד אז היה זה מיותר, כדרך שעתיד הוא להיות מיותר "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי"... האדם ירד לדרגת אנוש, והביא על העולם מחלה אנושה, שכן הוא החל לשכוח את שם ה', את היחס המיוחד שבין ה' לאדם...
אברהם לא גילה את "קיומו" של ה' – אלא את היכולת לחיות בקשר עמו. "שם ה' " הוא נוכחות של ה' בחיי האדם (כבר עמדנו על הרעיון הזה כאן).
וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית-אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה.
מהי אותה קריאה בשם? אנו אומרים זאת כל בוקר בתפילה:
הוֹדוּ לַיהוָה, קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים, עֲלִילֹתָיו.
שִׁירוּ לו זַמְּרוּ לו. שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאתָיו:
הקריאה בשם הינה ההכרה בפעולותיו בקרב בני אדם – וההודאה על כך. ללא ההכרה הזאת, אפשר חלילה לייחס את פעולותיו לכוחות אחרים (אלוהים) – וזהו המקור לאלילות (רש"ר הירש לעייל). כאשר אנו מכירים במעשיו של הקב"ה – בשמו – אנו מסוגלים גם להעניק לו "שם" של ממש.
וזוהי למעשה המהות של תפילת העמידה (ובעיקר שמונה-עשרה). כל הברכות חותמות בשמותיו של הקב"ה הנגלים לנו ממעשיו:
(ייתכן שזה מקור המנהג לומר ברוך הוא וברוך שמו בין "ברוך אתה ה' " לסיומת של הברכה – שכן היא שמו).
מכאן מובן מדוע הברכה הראשונה חותמת ב"מגן אברהם" – חז"ל מודיעים לנו שללא פועלו של אברהם לא היינו יודעים של-ה' יש בכלל שמות.
לא היינו יכולים להתפלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה