Blogger Tips and TricksLatest Tips And TricksBlogger Tricks

יום שבת, 5 באוקטובר 2013

סיום ספרי העבודה והקורבנות לרמב"ם

במסגרת "רמב"ם יומי" סיימנו ללמוד את ספרי "העבודה" ו"הקורבנות" במשנה תורה. יש להודות שלאחר וכבר קראתי את "מורה נבוכים" (מו"נ), אני רק יכול להיות מלא הערכה כלפי פועלו של הרמב"ם. דעותיו בנושא טעמי מצוות קורבנות ידועות, ועיקרן לעקור עבודה זרה מישראל. לכאורה אפשר היה לראות בקורבנות ספיח היסטורי שמסיבות שונות לא ניתן למחקו [1]. אך הנה, הרמב"ם יורד לתוך אינסוף הפרטים של העבודה במקדש: בגדי כהנים, מידות הכלים, סדר העבודה, הלכות מעילה, קינים ועוד ועוד. אם הוא באמת חשב העבודה הזאת כבר לא רלוונטית, לא ניתן להבין כיצד הוא השקיע מאמץ כה כביר (ויחידאי) כדי לפרש ולהנהיר את ההלכות הללו. להלן גם נראה שהוא גם לא הצליח לתת טעמים לכל הפרטים הללו. יכול היה בנקל לכתוב "שולחן ערוך" עם ההלכות הנהוגות "בימינו".

על המתח בין הרמב"ם של המשנה תורה ובין המו"נ כתב הרב קוק ב"מאור האחד לדמות דיוקנו של הרמב"ם ז"ל". הוא תקף את אלו שכתבו שלא ייתכן שאדם אחד כתב הן את המו"נ ואת היד החזקה. דבריו גם נכונים כלפי אלו שחושבים שהרמב"ם כתב את ההלכות להמון העם בלבד, ואת דעותיו האמיתות, שהקורבנות בטלים, יש למצוא במו"נ:

מבקרים" עזי נפש היו בוודאי רוצים להפוך באמת את האישיות המוצקת הזאת לתמונה אגדית, אשר רק בדמיון המופרז יכול להיות לה מקום ולא במציאות הרגילה בהגבלתה. כי כיצד יכול המוח הרגיל לחשוב, שאותו הגאון התלמודי, אשר יצר את פירוש המשנה הנפלא, את ספר המצות ואת היד החזקה, עם כל מלא מרחבו ורוב פרטיו ודקדוקיו, הוא הוא אותו הפילוסוף הנשגב, המתרומם לאותה ההכללה וההפשטה העליונה המתגלה לנו במורה הנבוכים, והוא הוא אותו גדול הרפואה, שרשומו היה כל כך ניכר בזמנו בין אבירי הרופאים, ושאותות גדולתו ושקידתו גם במקצוע זה נשארו לדורות?…

הלא באחת יד היו מפרידים את היד החזקה מהמורה, באמרם, שאותו הפוסק הגדול, שעסק בכל כך אהבה ומסירות נפש בקביעת כל תג ותג שבתורה המעשית לכל פרטיה ודקדוקיה, לא יוכל להיות אותו הפילוסוף המתנשא לרום פסגת ההפשטה וההכללה של המחשבה האצילית, המרקיעה לשמי הבקורת והנתוח השכלי העליון, ובאחת יד היו מתרצים בזה את כל הדברים, שלפי ההשקפה השטחית הם נפגשים כמו סתירות בין אלה שתי היצירות הגדולות. ומזה אך צעד אחד להחליט, שגם הספר הגדול והמקיף הזה, היד החזקה, משנה התורה, גם הוא איננו מעשה יד פועל אחד, ורק הדמיון האגדי הוא שיחס אותו לרבי משה בן מיימון, ובאמת רק במשך דורות רבים נצטברו חלקים חלקים מעורכים שונים, עד אשר נצטרף מין "קאנון" מקיף זה. מה נקל יהיה להם אז לישב את כל הסתירות הנראות בין ספר המצות ובין החבור הגדול ובין פירוש המשנה לשניהם ובין חלקי החבור גופו, ולמה להם לנוד אחרי החדושים והפלפולים הרבים, אשר העלו המפרשים השונים, במשך דורות רבים, איך לישר את הדברים?

נחזור אל הספרים הנ"ל המסתיימים בפסקאות ההשקפה הבאות:

העבודה (הלכות מעילה פרק ח)

קורבנות (הלכות תמורה פרק ד')

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף עניינם כפי כוחו.  ודבר שלא ימצא לו טעם, ולא ידע לו עילה--אל יהי קל בעיניו; ואל יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו.  ולא תהא מחשבתו בו, כמחשבתו בשאר דברי החול.  בוא וראה, כמה החמירה תורה במעילה: ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר--כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד, נתקדשו; וכל הנוהג בהן מנהג חול, מעל בה'--ואפילו היה שוגג, צריך כפרה.  קל וחומר למצוות שחקק לנו הקדוש ברוך הוא--שלא יבעוט אדם בהן, מפני שלא ידע טעמן; ולא יחפה דברים אשר לא כן על ה', ולא יחשב בהן מחשבתו בדברי החול. הרי נאמר בתורה "ושמרתם את כל חוקותיי ואת כל משפטיי, ועשיתם אותם" (ויקרא יט,לז; ויקרא כ,כב)--ואמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה, לחוקים כמשפטים: והעשייה ידועה, והיא שיעשה החוקים; והשמירה, שייזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים. 
והמשפטים, הן המצוות שטעמן גלוי, וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם; והחוקים, הן המצוות שאין טעמן ידוע.  אמרו חכמים, חוקים שחקקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן.  ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן--כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח.

וכמה היה דויד המלך מצטער מן המינים והגויים, שהיו משיבין על החוקים; וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם, היה מוסיף דבקה בתורה, שנאמר "טפלו עליי שקר, זדים; אני, בכל לב אצור פיקודיך" (תהילים קיט,סט), ונאמר שם בעניין "כל מצוותיך, אמונה; שקר רדפוני, עוזרני"

וכל הקרבנות כולן, מכלל החוקים הן.  לפיכך אמרו חכמים שאף על עבודת הקרבנות, העולם עומד--שבעשיית החוקים והמשפטים, זוכין הישרים לחיי העולם הבא; והקדימה תורה ציווייה על החוקים, שנאמר "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה).

יד  אף על פי שכל חוקי התורה, גזירות הן כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן; וכל שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם: הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה.

טו  ייראה לי שזה שאמר הכתוב "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י; ויקרא כז,לג), כעניין שאמר "ואם המקדיש--יגאל, את ביתו:  ויסף חמישית כסף ערכך, עליו" (ויקרא כז,טו).  ירדה תורה לסוף מחשבת האדם, וקצת יצרו הרע--שטבעו של אדם נוטה להרבות קניינו, ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שחזר בו וניחם וייפדה בפחות משווייו; אמרה תורה אם פדה לעצמו, יוסיף חומש.

טז  וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף, שמא יחזור בו; וכיון שאינו יכול לפדותה, יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תיתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא.  לפיכך סתם הכתוב בפניו, שלא יחליף, וקנסו אם החליף, ואמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י; ויקרא כז,לג).

יז  וכל אלו הדברים--כדי לכוף את יצרו, ולתקן דעותיו. ורוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים; וכן הוא אומר "הלוא כתבתי לך, שלישים--במועצות ודעת.  להודיעך--קושט, אמרי אמת; להשיב אמרים אמת, לשולחיך" (משלי כב,כ-כא).

שתי הסיומות הללו משלימות זו את זו ומתכתבות עם דבריו במקומות אחרים. הוא מתייחס כאן למתח שבין הבנת טעם המצווה, לבין המוטיבציה לעשייתה.

  • ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף עניינם כפי כוחו.

דעתו הנחרצת שישנם טעמים הגיוניים למצוות, ואף מוכן ללכת נגד דעת חז"ל כאשר הם לכאורה אומרים אחרת:

ואל תטען נגדי בדבריהם (של החכמים) ז"ל: האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" [...משתקין אותו], מפני שזאת אחת משתי הדעות אשר הזכרנו, כלומר, דעתם של הסוברים שאין טעם לתורה זולת הרצון גרידא, ואילו אנו הולכים בעקבות הדעה השנייה. (וראו הרחבת דיון כאן). [2]

לדעתי, הבנת טעמי המצוות מהווה את הגשר בין עבודת ה' פשוטה לידיעת ה' (שהיא היא פסגת חייו של האדם) שכן באמצעותן הוא מתבונן בהנהגת ה' בעולם. משה רבנו כתב את התורה כאשר חקר את אותה הנהגה (מו"נ א/נ"ד):

דע כי אדון החכמים1, משה רבנו עליו השלום, ביקש שתי בקשות2 ובאה לו תשובה על שתי הבקשות. הבקשה האחת היא שביקש ממנו יתעלה שיודיענו את עצמוּתו ואת אמיתת מהותו. הבקשה השנייה - והיא זו אשר ביקשה ראשונה - היא שיודיענו את תאריו…

ונענה באשר לבקשה הראשונה, דהיינו, הודיעני נא את דרכיך ונאמר לו: אני אעביר כל טובי על פניך

הוא הצטמצם בהזכרת שלוש-עשֹרה מידות אלה, אף-על-פי שהוא השׂיג את כל טובו, כלומר, את כל מעשׂיו, מפני שאלה הם המעשׂים היוצאים מלפניו יתעלה באשר להבאת בני-האדם לידי מציאות והנהגתם. זאת היתה המטרה האחרונה של שאלתו, שהרי השלמת הדברים: ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה (שמות ל"ג, 13) אשר אני צריך להנהיגם במעשׂים שאתדמה בהם במעשׂיך בהנהגתם.

הרי שהתברר לך שהדרכים והמידות הם [עניין] אחד, והם המעשׂים היוצאים מלפניו יתעלה בעולם. כל אימת שמשיגים מעשׂה אחד ממעשׂיו, מתארים אותו יתעלה בתואר שממנו נובע אותו מעשׂה, והוא קרוי בשם הגזור מאותו מעשׂה.

יש כאן כמה עניינים:

  1. כדי לכתוב את התורה ולהנהיג את העם, משה היה צריך להכיר את הנהגתו של ה' בעולם.
  2. ע"י ההכרה הנ"ל הוא מעתיק ומתדמה לבורא – וע"י כך ממשיך את הנהגתו של ה' לישראל.
  3. שמותיו של ה' הם תוארי הפעולה – הוא נקרא על ידיהם.

 

  • ואל יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו.

יש כאן אזכור ברור של מעמד הר סיני בו נאמר (שמות יט'):

וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם  פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֹא-יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי  כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת-הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה פֶּן-יִפְרָץ-בָּם. וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל-הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם.

משה עולה אל ההר – אל מוקד ההתגלות, אך יש חשש שכל השאר שנמשכים אל המעמד גם הם יעלו – ויפגעו. הם אינם בדרגתו, ולכן יש להגביל את הגישה אל ההר. מהי אותה הגבלה ומהי אותה עלייה אל ה'?

לדעתי יש כאן שתי אפשרויות (שאינן סותרות אחת את השנייה):

  1. כאמור, ראינו שקירבה אל ה' (ידיעה) פירושה הבנת הנהגתו. לצורך הבנה זו יש להכיר את העולם ולחיות על פי חוקיו. הלימוד חייב להיות הדרגתי (זוהי הסיבה שבין היתר מו"נ נכתב באופן איזוטרי). החשש הוא שההתלהבות הדתית תגרום לאדם מן השורה להיפגע מידע שאותו לא יבין לאשורו או שהכרתו לא מסוגלת להכיל. לשם כך נועדו המצוות. הן מרגילות את האדם לחיות בנוכחות ה' ומהוות גדר שמבעדה הוא מסוגל להתבונן בהתגלות. בהלכות יסודי התורה פרק ד' הרמב"ם כותב:

    ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס, אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר; ולחם ובשר זה, הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהן משאר המצוות.  ואף על פי שדברים אלו, דבר קטן קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הוויה דאביי ורבא; אף על פי כן, ראויין הן להקדימן:  שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה, ועוד שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא.  ואפשר שיידעם הכול--גדול וקטן, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר.

    המצוות אינן מטרה בפני עצמן, אך הן אמצעי הכרחי כדי להכיר את ה'. הן חלק מהנהגתו (טובה הגדולה שהשפיע – השווה את דבריו למשה: אני אעביר כל טובי על פניך ) שכביכול, מצננת את האש של הר סיני, ופורטת אותה לדרך חיים שלמה.[3].

  2. בשיעוריו על המו"נ, הרב אורי שרקי, מראה כיצד הרמב"ם נחשף לרעיונות הקבליים (לפני שהתגבשו בספר הזוהר) והתנגד להם. הפולמוס העיקרי שלו הוא נגד התפיסה שקיים מתווך בין ה' לעולמו (כגון הספירות. השכל הפועל ושאר השכלים-מלאכים הם ברואים והם חלק מהעולם הטבעי) ייתכן, שבין היתר הוא נחשף לדעה שהמצוות משפיעות על אותם עולמות גבוהים ואף על ה' עצמו. אדם שלא ימצא הסבר מספק ל"החוקים, הן המצוות שאין טעמן ידוע" יחשוב שהן לא באות להיטיב עם האדם אלא עם ה' !. זהו היפוך תפקידים. במקום להבין את ה' מתוך פעולותיו בעולם (שכאמור מלא בשמותיו של ה'), האדם מנסה לעלות ולפעול על הבורא. לא ניתן להכיר את עצמות הבורא אלא רק את הנהגתו – שמותיו. ולכן הוא הפועל ואנו הנפעלים.

 

  • "שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד, נתקדשו"

מצוות המקדש הן יוצאות מהכלל במובן שישנה קדושה בחפצים עצמם. אין כאן עניין מטאפיזי (בדברים בלבד) אלא הם מהווים עדות להנהגתו של ה' בעולם. הדבר מופיע בתפילת שלמה (מל"א , ח):

עַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֵאָמֶן נָא דבריך (דְּבָרְךָ) אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי. כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי. וּפָנִיתָ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל-תְּחִנָּתוֹ יְהוָה אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל-הָרִנָּה וְאֶל-הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם. לִהְיוֹת עֵינֶךָ פתֻחֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל-הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְשָׁמַעְתָּ אֶל-תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל-מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל-הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ…

אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר-יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת-שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי-שִׁמְךָ נִקְרָא עַל-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

הרעיון שחוזר הוא שה' הוא בשמיים ובלתי מושג, אך במקדש נמצא שמו – הנהגתו.

 

  • והחוקים, הן המצוות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים, חוקים שחקקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן.  ויצרו של אדם נוקפו בהן.

  • אני, בכל לב אצור פיקודיך… כל מצוותיך, אמונה (אמת);

הרמב"ם ניסה לתת טעם לחוקי המקדש והקורבנות, אך הוא מודה שטעמיו אינם מסבירים את שלל הפרטים שנמצאים בחוקים הללו (מו"נ ג'/מ"ט' – כאמור זה רק מאיר את פועלו במשנה תורה באור של אהבת ה'):

רוב החוקים שטעמם נסתר באו להרחיק מעבודה זרה. פרטים אלה, שטעמם נסתר ממני ואיני יודע מה תועלתם, סיבתם שאין שֵמע אוזן דומה למראה עיניים. לכן המידה הידועה לי אישית מדרכי הצאביה. ששמעתיה מן הספרים אינה כידיעת מי שראה את מעשׂיהם בעיניו, מה גם שדעות אלה נמחו לפני אלפיים שנה או יותר. אילו ידענו את פרטיהם של מעשׂים אלה ושמענו את פירוט הדעות ההן, היתה מתבררת לנו בחינת החוכמה בפרטי מעשׂי הקורבנות והטומאות ושאר דברים שטעמם אינו מצוי בידי. כי אין לי ספק שכּל זה אינו אלא כדי למחות את הדעות הלא-נכונות ההן מן הדעת, וכדי לעקור את המעשׂים נטולי התועלת אשר כילו חיי אנוש בתֹהו והבל (ישעיה מ"ט, 4)..

הנה סיימתי אחת לאחת את המצוות הכלולות בקבוצות אלה והסבנו את תשׂומת-הלב אל טעמיהן. נותרו רק מצוות בודדות ופרטים מעטים שלא ציינתי את טעמם, אף שלאמיתו של דבר הבאנו טעמים גם לאלה בַּכוח הַקָּרוֹב למתבונן הנבון.

כידוע, הוא חקר את מנהגי עובדי האלילים (צאביה) ובאמצעותם הבין את התכלית הכללית של מצוות המקדש. אי הבנת הפרטים עלולה להביא לידי זלזול. לכן יש להדגיש שהמוטיבציה הנכונה לקיים את המצות מגיעה מהרצון להתקרב אל ה' - מאהבה.

העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה--לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה:  אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בכלל. [הלכות תשובה, י].

בעשיית המצוות יש להתייחס אליהן כאל גזירות:

 

  • אף על פי שכל חוקי התורה, גזירות הן כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן; וכל שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם!

ושם, בהלכות תשובה, הוא ממשיך, שהאהבה דורשת דעה:

דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו,ה;דברים י,יב; דברים ל,ו):  אלא בדעה שיידעהו.

ועל פי הדעה--על פי האהבה--אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה.לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה.

כלומר, יש לקיים את המצוות אך בשום פנים ואופן לא להסתפק בקיומן בלבד.

 

  • אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה.

שלמה המלך לא היה נביא במובן הרגיל של המלה [4], אך הוא ביקש חוכמה כדי להנהיג את העם (מל"א, ג):

וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת-עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא. וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ  עַם-רָב אֲשֶׁר לֹא-יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין-טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה. וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.

להנהגת העם, כאמור, יש לדעת את דרכי ה' – את מידותיו. וזה מצריך להבין את טעמי המצוות שהם המטרות שלשמן הן ניתנו. ידיעת המטרות מאפשרת למנהיג (ובכלל לכל אדם) למצוא את מקומו בהנהגה האלוהית, ולהיות שלוחו לשאר בני האדם [5].

  • וכל אלו הדברים--כדי לכוף את יצרו, ולתקן דעותיו. ורוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים.

הרמב"ם חוזר לטעם הכללי של כל המצוות בתורה. ומהי אותה עצה מרחוק?

במו"נ (ג/ל"ב) הוא עומד על כך שה' פועל בדרכים טבעיות, ועקיפות. אף כאן לא ניתן להבין מדוע זה כך, אלא שזה רצונו.

כאשר תתבונן במעשים האלוהיים, כלומר, המעשים הטבעיים, יתבררו לך מהם עורמת-החסד של האלוה וחוכמתו בבריאת בעלי-החיים, דירוג תנועות האיברים וסמיכותם זה לזה. כן יתבררו לך חוכמתו ועורמת-חסדו בדירוג מצבי מכלול הפרט שלב אחר שלב…

בדומה להנהגה זאת ממש מאת אותו מנהיג יתגדל ויתרומם באו דברים רבים בתורתנו, כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת.

… תשובה אחת כללית, והיא שאף-על-פי שהנסים הם השתנות טבעו של נמצא מפרטי הנמצאים, הרי את טבעם של פרטי בני-אדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס. [6]

 

סיכום

באותו פרק הרמב"ם מדגיש את העובדה שדווקא במצוות הקורבנות חייבים להתוודע לטעמים משום שהיא קרובה לפולחן האלילי אותו היא באה לעקור. אי ידיעת הטעמים עשויה להכניס את הרעיון כאילו בקורבן עצמו יש ערך סגולי כלשהו (אותה "הריסה ועלייה לה'"):

בשל העניין הזה שגיליתי לך מרובה בספרי הנביאים התוכחה לאנשים על שהם אצים להקריב קורבנות, והובהר להם שאין הם המכוּון החשוב לעצמו, ושאין האל זקוק להם. שמואל אמר: החפץ לה' בעֹלות וזבחים כשמֹע בקול ה'? [הנה שמֹע מִזֶבַח טוב, להקשיב מֵחֵלֶב אילים] (שמואל א', ט"ו, 22). ישעיה אמר: למה לי רֹב זבחיכם, אמר ה' [שֹבעתי עֹלות אילים וחֵלב מריאים, ודם פרים וכבשֹים ועתודים לא חפצתי] (ישעיה א', 11). ירמיה אמר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צִוִיתים ביום הוצִיאִי40 אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צִוִּיתי אותם לאמר: שמעו בקולי, והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם... (ירמיה ז', 22-23)41….

וזאת היא הכוונה הראשונה (המטרה הראשית והעקיפה של המצוות), כפי שהבהרנו, כלומר, להאמין בדעות הנכונות, כלומר, חידוש העולם. אתה יודע ששורש מצוות השבת שֶצֻּוֵּינוּ הוא כדי לבסס עיקר זה, כמו שהבהרנו בספר זה. כן הכוונה, יחד עם דעות נכונות, לסלק את העֹשֶק בין הבריות. הנה התברר לך שהציווי הראשון לא כלל דברי עולה וזבח, שכּן אלה הם מבחינת הכוונה השנייה (האמצעי), כמו שֶצִּיַּנּוּ. אותו עניין עצמו שאֲמַרוֹ ירמיה הוא שנאמר בתהלים על דרך תוכחה לאומה כולה כשלא ידעה אז את הכוונה הראשונה ולא הבחינה בינה לבין הכוונה השנייה. נאמר:  שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה   יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ    אָנֹכִי. לֹא עַל-זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים.(תהלים נ', 7-9). במקום בו חוזר עניין זה, זאת היא הכוונה בו. הבן את זה אפוא מאוד והתבונן בו!

 

הערות


[1] ראו לדוגמא את דיונו של הרב שרקי ב"הרב ובפרופסור" כאן. לפרופ' שטרנגר ולאלעזר שטורם "מובן מעליו" שהרמב"ם דיבר בשני קולות: להמון הנבער ולמשכילים.

[2] במקום אחר הוא מתבטא בחריפות יתרה נגד אלו שחושבים שאין למצוות טעמים כלל. לדידו של הרמב"ם, הטענה שאין למצוות טעמים, נובעת ממחלת נפש:

יש אנשים שקשה להם מתן טעם למצוָה מן המצוות. רצוי להם ביותר שלא תושׂכל לציווי ולאיסור כל משמעות. מה שמחייב להם את זאת היא מחלה שהם חשים בנפשותיהם שאין הם מסוגלים לדבר עליה ואין הם מיטיבים להביעה. כי הם סוברים שאילו היו המצוות האלה מועילות למציאות זאת, ונצטווינו בהן משום כך וכך, אזי כאילו באו מתוך מחשבתו ושיקול-דעתו של בעל שׂכל. אבל אם הן דבר שאין מושׂכלת לו משמעות כלל, ואין הן גורמות תועלת, אזי הן באו בלי ספק מן האל, כי אין מחשבתו של אדם מביאה לדבר מזה. (מו"נ ג/לא)

[3] מעניין שהעם עומד מרחוק, והצווים הראשונים מיד לאחר עשרת הדיברות נוגעים בקורבנות:

וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת-הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.  טו וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן-נָמוּת.  טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ.  יז וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים.  {ס} יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.  יט לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי  אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם.  כ מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה-לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.  כא וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ.  כב וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל-מִזְבְּחִי  אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

[4] מו"נ ב/מ"ה:

הדרגה השנייה (של הנבואה) היא שאדם מרגיש כאילו דבר-מה שרה עליו וכוח אחר מופיע עליו פתאום ומדובב אותו. אז הוא מדבר פתגמי-חוכמה או שבח או דברי הטפה מועילים או דברי הנהגה או דברים אלוהיים. כל זה במצב של ערות ופעולת החושים כהרגלם. זה הוא אשר נאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש. באופן זה של רוח קודש חיבר דוד את תלים, וחיבר שלמה את משלי וקהלת ושיר השירים.

לכן העירותי לך שאופן זה של נבואה שבא אל דניאל ושלמה, אף שנראה בו מלאך בחלום, שניהם לא הרגישו בעצמם שזאת היתה נבואה צרופה, אלא חלום המודיע על אמיתתם של דברים. לכן הוא בבחינת מי שמדבר ברוח הקודש. זאת היא הדרגה השנייה. לפיכך לא הבחינו בין משלי וקהלת ותלים לבין מגילת רות או מגילת אסתר.

[5] ראו את פשר "סולם יעקב" במו"נ א'/טו':

והנה ה' נִצב עליו (בראשית כ"ח, 13) - קבוע, מתמיד עליו, כלומר, על הסולם אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון על הארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שהוא משיג בהכרח את מי שעליו (את ה'), מכיוון שהוא קבוע ומתמיד בראש הסולם, וברור שמה שאני אומר "עליו" הוא על דרך המשל הזה שהומשל. ומלאכי אלהים (בראשית כ"ח, 12) הם הנביאים, אשר נאמר עליהם בבירור: וישלח מלאך (במדבר כ', 16); ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (שופטים ב', 1).
מה מושלם דברו עולים ויורדים: העלִיָה לפני הירידה, כי אחרי העליה וההגעה אל שלב ידוע של הסולם, תבוא הירידה עם הצו שקיבל להנהיג את אנשי הארץ וללמדם.

[6] הוא נותן שם דוגמה מהתורה:

יודע אני שבהכרח תירתע נפשך בהרהור ראשון מעניין זה. זה יקשה עליך, ובלבבך תשאל אותי ותֹאמר לי: "כיצד יבואו ציוויים ואיסורים ומעשׂים גדולים ומפורטים מאוד, בזמנים קבועים, והם כולם בלתי מְכֻוָּנִים לעצמם, אלא למען דבר אחר…לשון התורה מביאה פרשה הדומה לזאת ממש. והוא שנאמר: ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא [כי אמר אלהים פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה]. וַיַּסֵּב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות י"ג, 17-18)19. כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מְכֻוֶּנֶת מראש, אל דרך אחרת - מתוך ציפייה למה שלפי הטבע לא היה ביכולת גופיהם - כדי שתתבצע הכוונה הראשונה, כן הטיל את המצוות שהזכרנו, בגלל ציפייה למה שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה20, שהיא השׂגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מבקרים/visitors

וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
אֱלֹהִים, הֵבִין דַּרְכָּהּ; וְהוּא, יָדַע אֶת-מְקוֹמָהּ.
אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ; הֱכִינָהּ, וְגַם-חֲקָרָהּ.
וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה; וְסוּר מֵרָע בִּינָה. (איוב כח')

Favicon

Favicon