בימים אלו אני לומד את הספר "תולדות האמונה הישראלית" של יחזקאל קויפמן. אחת האבחנות החשובות שלו שישנן כמה סוּגות מקראיות שכביכול לא מכירות אחת את השניה. האחת היא הסוגה היסטורית שמתחילה בתורה וממשיכה דרך יהושע, שופטים ושמואל בואכה ספר מלכים. השניה היא נביאי הכתב.
הסוגה היסטורית מתמקד בעיקר בחטאים של עבודה זרה שמיוחדים לעם ישראל. מבחינתה זאת הסיבה שיש גלות.
נביאי הכתב לעומת זאת מתמקדים בעיקר בחטאים מוסריים ולא רק של ישראל אלא גם של כל באי העולם. הם אמנם פעלו במקביל לספרי המלכים אבל כביכול מדברים בשפה שונה.
לגבי ספר יונה קויפמן טוען שמדובר בספר קדום. לדעתו לא יתכן שהספר יתייחס אל נינווה, או יספק התיחסות סתמית של "מלך נינווה" ללא הזכרת הממלכה האשורית. זאת ראיה, לדעתו, שהוא נכתב לפני שאשור עלתה כמעצמה עולמית שאיימה על ממלכות ישראל ויהודה.
אם קויפמן צודק, הרי ספר יונה הוא הראשון לנביאי הכתב ואיכשהו עומד בתווך בין ההיסטורי לנבואי.
והנה כאן מופיע החידוש של ספר יונה שיועבר אל הנביאים שיבואו אחריו. בסוגה ההיסטורית אין אפשרות להימלט מהעונש באמצעות מעשה של תשובה. משה רבנו שהתפלל על עם ישראל עקב חטא העגל וחטא המרגלים בכלל לא מציע לאלוהים את אפשרות "התשובה". גם אברהם שמתפלל על סדום לא מציע זאת. אם יש סליחה היא כוללת רק את המתקת העונש וזה רק כחסד אלוהי על מנת ששמו לא יפגע. במקרים הללו העונש מופחת אך לא ביטול מוחלט.
והנה יונה מקבל מסר שיש אפשרות כזו, של ביטול העונש:
וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל־אֱלֹהִים בְּחׇזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן־הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם׃...וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה׃
עבור יונה האפשרות הזו בלתי נסבלת. העונש חייב לבוא, וזאת הסיבה שרצה לברוח, כשהוא מבין שזה לא קורה שהוא חוזר על "שלוש עשרה" המידות של אלוהים הוא משמיט את המידה "אמת" ובמקומה הוא כביכול ממציא מידה חדשה: ניחם על הרעה.
וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְ-הֹוָה וַיֹּאמַר אָנָּה יְ-הֹוָה הֲלוֹא־זֶה דְבָרִי עַד־הֱיוֹתִי עַל־אַדְמָתִי עַל־כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה׃
הוא מחכה לראות אם אלוהים יתעשת כי להינחם על הרעה, בעיני יונה, זה ההיפך מאמת - זה כביכול פוגע באמינות של אלוהים, ואת זה הוא ניסה להציל. כמו אברהם ומשה, הוא מנסה לשמור על "שמו", רק מהכיוון ההפוך.
חז"ל מציינים שיונה היה תלמידו של אליהו הנביא הזועם, וכידוע הוא עצמו מוזכר בספר מלכים. בספר הזה הוא נשלף מהסוּגה ההיטורית כדי להתניע את הסוּגה הנבואית שבה יש אפשרות של תשובה, ויחד איתה את הגילוי שאלוהים חפץ בחיי אדם:
וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה וּבִן־לַיְלָה אָבָד׃
וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה׃
נשים לב שהוויכוח הזה עוד מהדהד מאות שנים אח''כ בספר יחזקאל פרק י"ח.
אחרי החורבן כשהעם כבר קיבל את עונשו, יחזקאל מודיע שישנה אופציה להימנע מהעונש באמצעות תשובה.
וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכׇּל־חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת־כׇּל־חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת׃
כׇּל־פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר־עָשָׂה יִחְיֶה׃
הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יֱ-הֹוִה הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה׃
כך, נביא הכתב הראשון מעביר את המסר עד הנביא האחרון, שאלוהים מוכן להשהות את מידת "האמת" כי הוא חפץ בחיי אדם.
שנבחר בחיים
גמר חתימה טובה
