מי ברא אלה - דבר תורה סוכות תשפ"ז

דרשת הזוהר על "מי ברא אלה"

אחד הקטעים האהובים עלי בספר הזוהר - הוא שתי דרשות על שם "אלוהים" וכיצד אפשר לפרק אותו למלים "מי" ו"אלו". הן מזכירות לי נושא שחורז גם את ההגות של הרב אליעזר ברקוביץ וזה הפיכת הפרט לאובייקט בתוך מערכות גדולות.

להלן התרגום שלהן כפי שמופיע באתר ספריא:

בְּרֵאשִׁית, רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (ישעיה מ) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה. שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם, לְאֵיזֶה מָקוֹם לַמָּקוֹם שֶׁכָּל הָעֵינַיִם תְּלוּיִים בּוֹ, וּמִי הוּא פֶּתַח עֵינַיִם, וְשָׁם תֵּדְעוּ שֶׁהַסָּתוּם הָעַתִּיק הַזֶּה שֶׁעוֹמֵד לַשְּׁאֵלָה בָּרָא אֵלֶּה. וּמִי הוּא "מִי", הַהוּא שֶׁנִּקְרָא מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם לְמַעְלָה, שֶׁהַכֹּל עוֹמֵד בִּרְשׁוּתוֹ. וְעַל שֶׁהוּא עוֹמֵד לַשְּׁאֵלָה וְהוּא בְּדֶרֶךְ נִסְתָּר וְלֹא גָלוּי נִקְרָא "מִי", שֶׁהֲרֵי לְמַעְלָה אֵין שָׁם שְׁאֵלָה. וּקְצֵה הַשָּׁמַיִם הַזֶּה נִקְרָא "מִי". 

וְיִשִׁ אַחֵר לְמַטָּה שֶׁנִּקְרָא "מָה". מַה בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא הָרִאשׁוֹן הַנִּסְתָּר שֶׁנִּקְרָא "מִי" עוֹמֵד לַשְּׁאֵלָה. כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹאֵל אָדָם וּמְפַשְׁפֵּשׁ לְהִסְתַּכֵּל וְלָדַעַת מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה עַד סוֹף כָּל הַדְּרָגוֹת, כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ לְשָׁם - "מָה". מַה יָּדַעְתָּ מַה הִסְתַּכַּלְתָּ מַה פִּשְׁפַּשְׁתָּ הֲרֵי הַכֹּל נִסְתָּר כְּבָרִאשׁוֹנָה.

בדרשה על הפסוק מישעיהו מ', הזוהר לא קורא אותו רק כשאלה רטורית אלא כמצביע על שישנו "מי" נסתר שברא את כל מה שיש בשמיים. לעומת ה"מי" ישנו גם "מה" שנמצא למטה והוא לכאורה הדרך להגיע אל ה"מי". אבל, אם ה"מי" עוד מצביע על אישיות, הרי ש"מה" כבר יותר "משהו", ולכן הוא לא מספיק.

אולי מסתתרת כאן ביקורת על הפילוסופיה (רמב"ם וכו') שחושבת שאפשר להכיר את ה' באמצעות מעשיו.

נמשיך לדרשה השנייה

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר, מַה זֶּה "אֵלֶּה"?

אִם תֹּאמַר כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת - הֲרֵי הֵם תָּמִיד נראיּם שָּם, וּבְמָּ"ה נבְרְאוּ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ. אִם עַל דְּבָרִים נִסְתָּרִים, שֶׁלֹּא יִכְתֹּב אֵלֶּה, שֶׁהֲרֵי הוּא גָּלוּי!

מעניין שכאן המ"ה הוא כבר דבר השם ולא הכוכבים עצמם. אמנם הוא כבר כולל תוכן "דיבור" כלשהו שלכאורה מהווה את ההיבט הנגיש כביכול באמצעות הבריאה, הוא עדיין סתום ולא מקדם אותך.

אֶלָּא זֶה הַסּוֹד לֹא הִתְגַּלָּה רַק יוֹם אֶחָד שֶׁהָיִיתִי עַל חוֹף הַיָּם, וּבָא אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לִי, רַבִּי, יָדַעְתָּ מַה זֶּה "מִי בָרָא אֵלֶּה" אָמַרְתִּי לוֹ, אֵלּוּ הַשָּׁמַיִם וְצִבְאוֹתָם, הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּלְבָרֵךְ אוֹתוֹ, שֶׁכָּתוּב (שם ח) כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךְ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךְ וְגוֹ', ה' אֲדנֵנוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךְ בְּכָל הָאָרֶץ. 

אָמַר לִי, רַבִּי, דָּבָר נִסְתָּר הָיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְגִלָּה בַּיְשִׁיבָה הָעֶלְיוֹנָה, וְזֶה הוּא. בְּשָׁעָה שֶׁנִּסְתַּר כָּל הַנִּסְתָּרִים רָצָה לְהִתְגַּלּוֹת, עָשָׂה בָּרֹאשׁ נְקֻדָּ"ה אַחַת, וְזוֹ עָלְתָה לִהְיוֹת מַחֲשָׁבָה. צִיֵּר בָּהּ אֶת כָּל הַצִּיּוּרִים, חָקַק בָּהּ כָּל הַחִקּוּקִים. 

וְחָקַק בְּתוֹךְ הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ הַנִּסְתָּר חֲקִיקָה שֶׁל צִיּוּר אֶחָד נִסְתָּר, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, בִּנְיָן עָמֹק שֶׁיָּצָא מִתּוֹךְ הַמַּחֲשָׁבָה וְנִקְרֵאת מִ"י תְּחִלָּה (נ"א: ראשית) לַבִּנְיָן. עוֹמֵד וְלֹא עוֹמֵד. עָמֹק וְנִסְתָּר בַּשֵּׁם. לֹא נִקְרָא אֶלָּא מִ"י. רָצָה לְהִתְגַּלּוֹת וּלְהִקָּרֵא בַּשֵּׁם (הזה), וְהִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשׁ יְקָר שֶׁמֵּאִיר וּבָרָא אֵלֶּה, וְעָלָה אֵלֶּה בַּשֵּׁם. הִתְחַבְּרוּ הָאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, וְנִשְׁלְמוּ בַּשֵּׁם אֱלֹהִים (מ"י-אלה). וְטֶרֶם שֶׁבָּרָא אֵלֶּה, לֹא עָלָה בַּשֵּׁם אֱלֹהִים, וְהֵם שֶׁחָטְאוּ בָּעֵגֶל (נ"א בעולם), וְעַל סוֹד זֶה אָמְרוּ (שמות לב) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךְ יִשְׂרָאֵל.

בדרשה הזו, אליהו הנביא מפנה את מבטנו אל הרצון האלוהי. הוא התחיל ביצירת "מי" שזה תחילת המחשבה ורצון להתגלות. אבל מ"י לא יכול היה להתגלות ולא היה יכול לעשות זאת עד שלא ברא והתלבש באלה. "אלה" הכרחיים לצורך הגילוי האלוהי. זה רעיון שאנו מכירים מהפיוט "אדון עולם":

אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא,

לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל, אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא.

ה' נקרא מלך,או "אלוהים" רק כאשר המי מתחבר אל ה"אלה" - כלומר ישנה בראיה שיכולה להצביע עליו.

ה"מה" לא מופיע בדרשה הזו, אלא ברמז קל בפסוקית "מה אדיר שמך בכל הארץ" - כלומר המה קשור להכרה האנושית שמחפשת את שמו של ה', או תוכן, כאשר היא מתבוננת בבריאה - באלה.

אם כך תהליך היצירה הוא:

> מי > מה > אלה

תהליך ההתקרבות אל אלהים, לא לנסתר המוחלט אלא אל היבט המי שבו, הינו טיפוס חזרה

אלה  > מה  > מי.

מהמציאות, אל התוכן ומשם לאישיות.

המשפט האחרון בדרשה מציג את האלילות כהפרדה של שמו של אלוהים. ההתמקדות ב"אלה", בחיצוניות, ואי הכרה ב"מי" הפנימי פורם שת שמו של אלוהים ומביא לידי חטא העגל.

חזרה אל הפשט הפסוקים

למרות שהדרשה מתמקדת אך ורק בחלק הראשון של הפסוק אני רוצה לקרוא את כולו ובהקשר שלו.

וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ׃ שְׂאוּ־מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר׃
לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר׃
הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם־לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ׃

נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עׇצְמָה יַרְבֶּה׃

וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ׃

וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ׃

כל הקטע מדבר הן על העצמה של אלוהים "רב אונים ואמיץ כח", והן על היכולת שלו להיות קרוב ליחיד ולחלש. מו"ר הרב ברקוביץ כבר לימד אותנו ש"קדוש" מוסב על ההיבט הקרוב והאישי של אלוהים. זוהי נבואת נחמה שהיא מענה לעם ישראל שחושב שאלוהים עסוק בפוליטיקה של מעצמות העל וזנח אותו.

לכן אם כל הקטע הזה קורא לנו לגלות את המי, זה לא משום שהוא הבורא והאישות הנסתרת שברא ריבוי של אלה, אלא כי איש לא נעדר ולְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. יש לו את היכולת לראות את הפרט היחודי מעבר לכללים ולחוקי הטבע האדישים. האישיות של האלוהים מתגלה ביכולת שלו לרדת ולראות את האישיות כל נברא. הוא גואל את "איש" מתוך האלה הסתמיים. יש כאן הדדיות הכרחית, שאם אני מחפש את המי זה רק בתנאי שהוא יראה גם בי מישהו "איש" - לשון חשיבות. זו אבן פינה בכל ההגות של ברקוביץ' ולדעתי בכל היהדות. ראו את הפוסטים האחרונים כאן וגם כאן.