מרכזיות או אי מרכזיות האדם

אני עדיין תחת השפעת הספר "סודותיו של מורה נבוכים" של מיכה גודמן…
לפני כשבועיים נקראתי לשירות מילואים קצרצר. אחד מהדברים הנפלאים המתאפשרים באימוני השטח הוא התבוננות בשמי הלילה ללא "זיהום אור" עירוני. כיום אנו מסתכלים בשמיים ונראה שיש לנו מושג כלשהו לגבי ממדי היקום. אך לא מזמן קראתי שלאחר גילוי החומר האפל והאנרגיה האפילה ביקום (שחוץ מקיומם המשוער אין לנו כל תצפיות), הרי שההבנה העדכנית שלנו "הצטמצמה" לכדי 4% – 6% תופעות מהיקום בלבד!

מאחר ואין לי ידע על מה שמאחורי הפרגוד (ומה למעלה ומה למטה), לאחרונה אני מזדהה יותר יותר ויותר עם הרמב"ם, שבעודו אוחז בקוסמולוגיה תלמאית גיאוצנטרית, הבין שאכן האדם איננו תכלית הקיום כולו:

בזמן שאדם מתבונן בדברים אלו, ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים--מוסיף אהבה למקום, ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא; ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו, כשיערוך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכל שכן לאחד מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגלמים, שלא נתחברו בגולם כלל. וימצא עצמו, שהוא ככלי מלא בושה וכלימה, ריק וחסר.
(הלכות יסודי התורה פרק ד/יט)

לכן בעינַי הדעה הנכונה בהתאם לאמונות התורה, והמתאימה לדעות העיוניות, היא שאין להאמין שכּל הנמצאים הם בשביל מציאות האדם, אלא אף שאר הנמצאים מכוונים לעצמם ולא בשביל דבר אחר…
אל תטעה בלבך ותחשוב שהגלגלים⁵⁰ והמלאכים⁵¹ הובאו לידי מציאות בשבילנו, שהרי הבהיר לנו את ערכנו: הן גוים כמר מדלי (ישעיה מ', 15). התבונן אפוא בעצמך ובעצם הגלגלים, הכוכבים והשׂכלים הנבדלים. אז תתברר לך האמת ותדע שהאדם הוא השלם והנכבד מבין מה שהתהווה מן החומר הזה, אך לא יותר. וכאשר משווים את מציאותו אל מציאות הגלגלים, כל שכּן אל מציאות (השׂכלים) הנבדלים, הוא בזוי מאוד מאוד. נאמר: הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישׂים תָּהֳלָה.
(מו"נ ג/י"ג)

לדעתי, דווקא הרעיון הזה, על רקע תקופתו (הן הפילוסופית והן היהודית) הוא מהישגיו הגדולים של הרמב"ם, וממנו ניתן להשליך על כלל השקפתו [1]. יש להקדים אם זאת, שבזמנו היקום היה קטן בהרבה [2] אך גרמי השמיים היו תבוניים ו"איכותיים" יותר מהאדם כי הייתה בהם דעת ה' מלאה יותר. התנועה הסיבובית (המושלמת) שלהם נגרמה מרצונם להתדמות לו. היום היקום גדול לאין שיעור, ואמנם הכוכבים הנם גושי חומר לוהט הצפים בחלל, אך לדעתי לאחר גילוי חוקי הפיסיקה (ע"י ניוטון, איינשטיין ושות') הרי שהיקום שלנו מלא הרמוניה ("צדק" ו"אמונה" בלשון המקרא) .

אצל האדם הדתי ישנה נטייה מטרידה לחפש את ה' רק בתורה, ולא להרים את עיניים לשמיים לראות מי ברא כל אלה. אמנם ההשגחה הפרטית/ניסית עשויה להימצא בפסגת שאיפותיו של האדם (החסר אמונה ע"פ הרמב"ם – לפחות על פי כמה פרשניות). הרי שאי אפשר להשליך את ההנהגה הטבעית אחר גוונו. היקום הוא הרי התגלותו המתמדת של הוי"ה שהוא הרוח המניעה את היקום. אלוהים פשוט גדול מדי ואת מטרותיו (אם בכלל ניתן לדבר על דבר מעין זה) לא נוכל כלל להשיג. יתר על כן, על פי הרמב"ם, ההשגחה הפרטית מתגברת דווקא ככל שדעת ה' גדלה; ודעת ה' אין משיגים אלא באמצעות התבוננות ביקום ולימוד דרכי ה' ממנו. אם מיכה גודמן צודק בהבנתו את מורה הנבוכים, הרי שלפי הרמב"ם משה רבינו כתב את תורתו תוך התבוננות נבואית (שהיא עצמה תוצר לא קטן של מאמץ אנושי), בדרכי האל ביקום (מו"נ א/נד):

בקשתו (של משה) לדעת את תאריו, היא מה שאמר: הודיעני נא את דרכיך ואדעך [למען אמצא חן בעיניך...] (שמות ל"ג, 13). התבונן אֵילו דברים מופלאים³ כלולים באמרה זאת! שהוא אומר: הודיעני נא את דרכיך ואדעך הוא ראיה לכך שהאל יתעלה נודע בתאריו, כי כאשר ידע את הדרכים ידע אותו. דבריו: למען אמצא חן בעיניך הם ראיה לכך שמי שיודע את האל הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שצם ומתפלל בלבד⁴. יתר על כן, כל היודע אותו הוא הרצוי והמקורב, וכל שאינו יודע אותו הוא השנוא והמורחק. לפי מידת הידיעה ואי-הידיעה יהיו שביעות הרצון והשנאה, הקרבה והריחוק⁵…

ואִילו דבריו: כל טובי רומזים שהציג לפניו את הנמצאים כולם, שעליהם נאמר: וירא אלהים את כל אשר עשֹה והנה טוב מאֹד (בראשית א', 31). ב"הציג לפניו" כוונתי שהשׂיג את טבעם והתקשרותם זה בזה, כך שהוא ידע את הנהגתו [של האל] אותם, כיצד היא בכלל ובפרט…

הוא הצטמצם בהזכרת שלוש-עשֹרה מידות אלה, אף-על-פי שהוא השׂיג את כל טובו, כלומר, את כל מעשׂיו, מפני שאלה הם המעשׂים היוצאים מלפניו יתעלה באשר להבאת בני-האדם לידי מציאות והנהגתם. זאת היתה המטרה האחרונה של שאלתו, שהרי השלמת הדברים: ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה (שמות ל"ג, 13) אשר אני צריך להנהיגם במעשׂים שאתדמה בהם במעשׂיך בהנהגתם¹³.
הרי שהתברר לך שהדרכים והמידות הם [עניין] אחד, והם המעשׂים היוצאים מלפניו יתעלה בעולם. כל אימת שמשיגים מעשׂה אחד ממעשׂיו, מתארים אותו יתעלה בתואר שממנו נובע אותו מעשׂה, והוא קרוי בשם הגזור מאותו מעשׂה.

משמע, שהתורה, שמהווה קשר בין האומה לאל היא נגזרת אנושית של ההנהגה הטבעית. כלומר, אם היא עוזרת להשפיע גם השגחה פרטית, הרי שהיא תת-מערכת של דרכיו "הרגילות" של האל שגם העניק לאדם בחירה חופשית ללכת בדרכיו.

לעניות דעתי זהו עקרון הייחוד של האל ביהדות, כפי שעמדתי על ברשומות קודמות (על משמעות מושגים במקרא). הן ההשגחה הפרטית (אלוהים) והן השגחה טבעית (הוי"ה) הן אחת. מאוד ייתכן שהאדם לא יזהה אותן ככאלו, אלא יפריד אותן בדעתו הקצרה, אך אם הבורא באמת אחד, הרי שהאדם לא רשאי להזניח אף תחום ידע.

(בע"ה ברשומות עתידיות אביא עוד כמה רעיונות שצפים בי לאחר שקראתי את ספרו של גודמן)

 

הערות

---

[1] אין צורך להכביר מלים על כך שדעותיו זכו ל"אהדה" רבה. אחד מהאחרונים שתקף אותו היה הרב יעב"ץ, שטען שהוא הושפע יתר על המידה מהפילוסופיה. אסמוך יתדותיי בראי"ה קוק שיצא להגנתו באגרותיו:

בדבר תכלית הבריאה שהרמב"ם כתב שאין לצייר שהכל הוא רק בשביל האדם אלא שיש מגמה עליונה של ההויה כולה הידועה רק ליוצרה, הרי אנחנו צריכים להחזיק טובה לרבינו על אשר גילה את דעתו, שהיות כל ההויה כולה בכללותה רק לצורך האדם אין (!) זה יסוד התורה עומדת עליו. כי הלא כל הכופרים שנתרבו בעולם, ביחוד מאז שנתרחבו הגבולים הקוסמיים על פי שיטתו של קופרניקוס והבאים אחריו, לא יסדו את כפירתם כי אם נגד זה היסוד, שחשבו שכל עיקר האמונה מושרש הוא רק על היות האדם מרכז היש כולו. ובעת שהציור היה שהארץ עומדת באמצע והגלגלים סובבים עליה, היה ציור זה נח להתקבל, אבל עכשיו שהציור נתרחב עד כדי התפיסה שכל הכדור הארצי כולו לא נחשב כ"א כמו גרגיר קטן בתהום אין סופי, באו מזה לכפירה מוחלטת. ועל כן צריכים אנו להתפאר בהשקפתו של רבינו שהציל את מעמד האמונה בכללותו במה שהורה שגם אם נאמר שהתכלית של כל ההויה הוא כולל יותר ממין האדם, בכל זאת יש מקום לתורה ואמונה. וכן הוא דרכו של רבינו תמיד, לבנות את יסודות האמונה על בסיסים חזקים מה שאי אפשר לפחות מהם, וכמו שהחליט לבאר את מציאות השם יתברך, דוקא על יסוד הקדמות, מפני שעל פי יסוד החידוש הוא דבר יותר פשוט להוכיח את ההכרח של המחדש ברוך הוא, ועל כן הראה שגם לפי שיטת הקדמות גם כן יסוד היסודות של מציאות השם יתברך איתן הוא. וכמו כן עשה בדבר התכלית ; שלפי אותה ההשקפה שהאדם לבדו הוא תכלית כל היש הלא פשוט הוא שיש מקום לתורה ואמונה, אבל לפי אותה השיטה המרחיבה ומרחיקה את התכלית הכללית יותר מגבול האדם, הרי יש מקום לטועים לטעות. בשביל כך החליט רבינו להוכיח שאנו יכולים להסכים שהתכלית הכללית היא מתרחבת על כל ההויה כולה, ומכל מקום התורה והאמונה הן בטהרתן עומדות על יסוד בל ימוט. ובכלל אין להחליט בשאלה כללית מופשטת כזאת שהיא נתנה להקבע בתור שיטה של אמונה בישראל,

[2] מו"נ נבוכים ג/יד:

מן הדברים שראוי לאדם גם כן להתבונן בהם, כדי שיֵדע את ערך עצמו ולא יטעה, הוא מה שהתברר בדבר מידותיהם של הגלגלים והכוכבים ומידותיהם של המרחקים שבינם לבינינו¹. כי, מכיוון שהתבררו מידותיהם של כל המרחקים ביחס למחצית קוטר הארץ, והיקף הארץ ידוע, ומחצית קוטרה ידועה, נעשׂו כל המרחקים ידועים². הוכח מופתית שהמרחק בין מרכז הארץ לבין קודקוד גלגל שבתאי הוא מהלך שמונת אלפים שבע מאות שנה בקירוב, כשכּל שנה שלוש מאות שישים וחמישה יום³ והולכים בכל יום ארבעים מיל מן המילין שלנו שעל-פי התורה⁴. כל מיל הוא אלפיים אמות רגילות⁵.
התבונן אפוא במרחק הגדול המדהים הזה.

חישוב קצר של המרחק לשבתאי (שבזמנו היה קרוב לקצה יכולת החישוב שלהם) במושגינו (באדיבות מנוע חישוב Wolfram Alpha):

(אמה = 0.45m כפי שיטת הרמב"ם :-) ) ;

 =

היום אנו יודעים שהמרחק גדול בסדר גודל שלם: