מלך חפץ בחיים

בפרשת וילך שקראנו השבת ישנה אמירה מעניינת של משה רבנו:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא-רְחֹקָה הִוא:
לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:
וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:
כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע:
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת י-הוה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ י-הוה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

הרבה פירושים ניתנו לאמירה הזו, (וכל ספר התניא לאדמו"ר הזקן שיום הולדתו אף חל שבוע שעבר מבוסס על עליה).

לדעתי, בכניסה לארץ על משה להדגיש שאלוהים לא דורש דברים אזוטריים מעמו. לא צריך להיות בעל יכולת שכלית מדהימה כדי להבין את התורה ומצווה. היא חלק מהחיים. העיקר, שבעיני ה' ישנה הלימה ברורה ביו הטוב לחיים ובין המוות לרע. החיים על פני האדמה הם ראויים בעיני ה', והתורה לא באה חלילה לדכא אותם.

וכך, באותו עניין, בחודש אלול טוב לעבור על הספרון "והארץ נתן לבני אדם" של הרב יהודה עמיטל זצ"ל. כל כולו אהבת ויראת שמיים, אנושיות ואהבת אדם. בניגוד לתפיסות אחרות ביהדות בת זמננו, הוא לא חותך בסכין חדה בין היותנו בני אדם לבין היותנו יהודים. אהבת החיים הנורמלית מתמזגת בתורה, והתורה מתברכת ומעצימה אותה.

לקראת סוף הספר יש פנינה: הוא מביא את הביטוי ”יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ“ שבמסכת אבות, עם דעתו של רבנו תם שכאשר ישנה אמירה ” א‘ עם ב‘ ” אז דווקא ב‘ הוא הקודם. כלומר, לפי ר“ת ”דדרך ארץ עיקר“. וכך הוא כותב:

ברור שאין הכוונה לעיקר וטפל מבחינה ערכית, אלא מבחינת הזמן: העולם בנוי כך שעל האדם לעסוק רוב הזמן בפרנסה ובדרך ארץ.

הוא מסיים בציון העובדה הבאה:

שהיו בעבר ישיבות שהייתה בהן מגמה לנתק את התלמידים מן הבית. לדעתי, שולם מחיר כבד על גישה זו. אני מאמין שתלמידים צריכים להיות קשורים לבית, ולהימנע מכל ניתוק, ובמיוחד יש להיזהר מפגיעה בהורים על רקע הקפדה יתרה במצוות.

באותו הקשר, לאחרונה הבן שלי נכנס לוויכוח עם תלמיד אחר בישיבה על המינון של לימוד הקודש שיש ללמוד. כדרכם של וויכוחים, הם נגררו לביטויים קיצונים עד שהלה אף טען שלימודי חול אינם חשובים כלל. הבן שלי ענה לו שחייבים לימודי חול ולו רק כדי להבין כל מיני חישובי חלוקה שהם למדו במסכת.

כשהוא סיפר לי על כך, שיבחתי אותו, אך ניצלתי את ההזדמנות להעביר לו רעיון יותר יסודי. בקובץ "מאמרים על יסודות היהדות" של הרב אליעזר ברקוביץ ישנו מאמר "תורה ומדע" (משנת 1962). שם הרא"ב מביא טענה דומה לעיל:

בחור צעיר הלומד באחת הישיבות החשובות בישראל, שכתב לאחיו הצעיר באמריקה ויעץ לו להשליך לאשפה את כל ספרי החול שלו ולהתרכז אך ורק בלימודי התלמוד. הנימוק שניתן לעצה הקיצונית הזאת היה: "שיהיו הגויים רופאים" ; ליהודי אין בכולם דבר מלבד לימוד תורה.

תחילה הרב ברקוביץ לא נכנס לוויכוח תיאולוגי או אפיסטמולוגי עם הטענה הנ"ל. זה יופיע רק החל מהחלק השני של המאמר. הוא מעונין לטעון דבר פשוט: התורה רוצה בחיים, ואת דרישות חייו של האדם היא לוקחת כמובנות מעליהן.

אין בכוונתי לדון בשאלה מהזווית ההלכתית שלה. את ההלכה במקרה זה קבעו החיים עצמם; משמעות האמירה הזאת אינה שהחיים (כפי שקורה לעיתים כה קרובות) התעלמו מההלכה והשאירו אותה מאחור, אלא שישנן דרישות בסיסיות מסוימות של החיים שההלכה אינה יכולה להתעלם מהם, ואי מילוין הופך את ההלכה עצמה לבלתי אפשרית.

לאחר מכן הרב נכנס לרמה הלאומית ומזכיר, כפי שעשה לא פעם, שהתורה סוף כל סוף מכוונת לאומה היהודית, ובכללה החיים על אדמתה. החיים כשלעצמם הם נתונים הקודמים להלכה, והיא עצמה לא יכולה להתנגד להם (רק להכווין ולקדש, כפי שהוא מביא במקום אחר). הוא בהמשך אף מביא את דברי הרמב"ם באגרת לחכמי מארסיי שטוען (שאחת) מסיבות החורבן היא שאבותינו "לא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דמו שאותן הדברים יועילו להם. ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואווילים". את הטיעון הזה הוא הופך לעיקרון

הזנחת ענף כלשהו של ידע, החיוני להישרדות העם היהודי, היא מעשה אנטי דתי המכוון נגד היהדות עצמה. במובן זה, לא זו בלבד שיש להתיר את העיסוק המחקר מדעי… אלא שיש להחשיבו כדרישה דתית הנובעת מהכוונה ומהתכלית של התורה עצמה

הציונות הדתית מבעד עיניו של הרב יהודה עמיטל

לא מכבר סיימתי לקרוא את ספרו של אלישיב ריכנר על הרב יהודה עמיטל זצ"ל. אני מודה שישנם שני דברים שחסרים לי בתור אחד שלא למד בישיבה:

א. לימוד מעמיק של גמרא;
ב. שהייה לאורך זמן בנוכחות אדם שהתורה היא כל חייו – כדוגמת הרב עמיטל.

על תורתו של הרב כתבתי כבר בעבר, ועתה הספר גם סיפק לי הצצה לדרכו בציונות הדתית (צ"ד) ועל התפתחותה. לא נולדתי דתי (כפי שכתבתי כאן) ולכן התבוננתי על הצ"ד מבחוץ. ובכל זאת מאחר שבאתי מבית ימני וציוני ועוד גדלתי בבאר-שבע (שהינה עיר מסורתית ולא חילונית באופן בוטה) בשנות ה 80 הרי ששפטתי את הצ"ד לאור שני עקרונות פשוטים: שירות צבאי ואי התפשרות על חלקי מולדת. ואכן אני זוכר את שני הדגלים הללו בתעמולת הבחירות של המפד"ל דאז. (אגב, ההוגה של ישיבות ההסדר היה הרב עמיטל).

אם ישנה איזו אמירה שמרחפת מעל כל הספר, לדעתי היא מגולמת בתשובתו של הרב עמיטל לאבא קובנר על אמונתו לאחר השואה:

קובנר שאל את הרב עמיטל איך הוא יכול להמשיך להאמין באלוקים לאחר השואה, והרב עמיטל שאל אותו איך הוא יכול להמשיך להאמין באדם. "אני מאמין בקב"ה", אמר הרב לקובנר. "איני יכול להבינו. אבל אנו אמורים להבין את האדם."

חום יולי-אב תשע”א

וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: (דברים ח/ה’)

מחאת האהלים

עבורי חודש אב החל כבר בתמוז עם מחאת הדיור ששטפה את הארץ (מאמצע תמוז). אני מודה שעצם המחאה הפתיעה אותי, ועד היום אני די חשדן כלפיה. היא החלה דווקא כמחאה על הזכות לשכור דירה באזור יקר מאוד בתל אביב (ותל אביב עצמה יקרה!). כבעל מוצא רוסי ואוריינטציה ימנית, יש לי רתיעה אינסטינקטיבית כלפי סיסמאות חברתיות, והמושג “צדק חברתי” הוא אורווליאני. צדק פירושו לתת לאדם כפי המגיע לו לפי מעשיו. “צדק חברתי” הוא למעשה צדקה ממוסדת בעברית תקנית. לכן השימוש במושג “צדק” להשיג הטבות לחלשים הוא דמגוגי, וכאן המקום להביע צער על רבנים שמסכימים למינוח המעוות הזה. בשולי המחאה (או שמא כבר בראשה) כבר מתארגנות קבוצות שמאל קיצוניות שמנסות לנכס אותה לצרכים פוליטיים אנטי ישראלים.

רק כדי לסבר את האוזן, אספר שאני “בוגר” מחאות צודקות בתקופת הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה. הראשונה הייתה מחאת הסטודנטים הגדולה שהשביתה את הלימודים. לבסוף קיבלנו מעט מדי אך היא היוותה קרש קפיצה פוליטי עבור אהוד ברק שניצח את נתניהו בבחירות תוך הסתייעות בזיכרון המחאה (וכמובן שהוא עצמו לא מימש את הבטחותיו…).
המחאה השנייה בה השתתפתי אז הייתה הפגנת תמיכה בבג”ץ נגד החרדים (כמובן, לא הייתי אז שומר תו”מ). על ההפגנה ההיא השתלטו ארגוני שמאל שסילקו את צחי הנגבי שהיה אז שר המשפטים (מטעם הליכוד) ובא לתמוך במפגינים למען שלטון החוק (מאז גם המושג הזה הפך לבזוי הודות למאמציו של השופט אהרון ברק). הגענו לגן סאקר בירושלים, רק כדי לגלות שזהו דיסקוטק ענק של תנועת מר”ץ. זה היה טרום עידן ה”קרן לישראל החדשה” אך היא לא המציאה את השיטה. מר”ץ כבר אז ידעו היטב לחטוף מפגינים לצורכי תעמולה.

ועם כל זאת, המחאה מוצדקת שכן יוקר המחייה בארץ הוא מוגזם. אמנם ישנו שפע כלכלי אך הוא לא מורגש בקרב כלל האוכלוסייה למעט האבטלה הנמוכה. ומאחר בחודש אב עסקינן, למדתי מהרב שרלו שצדקה וסולידריות חברתית הם תנאי מקדים לכל התפתחות רוחנית עתידית (ראו כאן). הציונות הדתית, שכהרגלה בקודש איחרה לקפוץ על עגלת המחאה (לטוב ולרע – כאמור המחאה צודקת אך יש לבחון מי עומד בראשה ולאן היא מופנית), יכולה לתרום בעיקר במישור של אותה סולידריות וחזרה לערכים “שמרניים” של הסתפקות במועט, מיתון החומרנות ותרומה לזולת. באותה מידה, הגיע זמן שהציונות הדתית תפסיק להתמקד רק בשלמות הארץ, ותפנה גם לאפיקים מוזנחים אחרים. כאן המקום להזכיר שוב את הרב יהודה עמיטל זצ”ל:

מפליא הדבר, שחזון הגאולה של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שעיקרו היה תחייה רוחנית של עם ישראל עם השיבה לארץ, נצטמצם בשנים האחרונות אצל אלה שרואים עצמם כתלמידיו וממשיכי דרכו, למצוות יישוב ארץ ישראל בלבד. יעיין כל אחד בספר 'אורות' ויבחן כמה מקום תופס בו הנושא של ארץ ישראל (שלא לדבר על גבולות הארץ) לעומת נושא 'התחייה הרוחנית של עם ישראל'.

יש סולם ערכים ביהדות ומי שלא מבדיל בין קודש לקודש סופו שלא יבדיל בין קודש לחול. הסדר הוא: עם ישראל תורה וארץ ישראל…. האינטרס של עם ישראל קודם לאינטרס של ארץ ישראל.

 

לשכנו תדרשו

ביום חמישי שעבר שהיה גם היארצייט של אמי ז”ל, עליתי להר הבית עם אבי (חודש אב כבר אמרנו). במקרה זכינו לעלות להר יחד עם הרב דב ליאור (רבה של קריית ארבע). הפתיע אותי עד כמה חרדים רוכשים לו כבוד למרות שהוא ציוני, והצטרפו אליו לעלייה (רוב הציבור החרדי מתנגד לכך, אם כי בקבוצה שלנו היו חסידים וייתכן הפסיקה המתנגדת לעלייה שייכת ברובה לחוגים ליטאיים). הוא הסביר את חשיבות העלייה להר דווקא לבעלי חזות דתית שלא עולים כתיירים אלא כבעלי המקום העתידים לחזור ולתבוע את מה שלהם בזכות. הציבור הלא דתי והציבור החרדי – רובם ככולם מדירים רגליהם מההר, ומתמקדים בכותל המערבי. (ואמנם, בזמן שחיכינו לקבוצה להתכנס, ראינו  כ-3 תהלוכות בר-מצווה “תנ”כיות” עם תופים, שופרות ולבוש “עתיק” שמגיעות עד העלייה להר, אך פונות לכותל). בכך הם מפקירים את ההר למוסלמים שעושים בו ככל העולה על רוחם ומתכחשים להיסטוריה היהודית ואמנם נוכחותנו עוררה כעס אצל המוסלמים, וכמה נשים, בראותם אותנו, החלו לזעוק “אללה הוא אכבר” ועוד קריאות גנאי.

תוספת 28/08:

כמעט שכחתי את ההשפלה שעוברים יהודים בעלייה להר. אסור לנו לעלות עם חפצי קודש או להתפלל עליו. זה מאין סטטוס- קו בזוי בין מדינת היהודים לוואקף. נוצר מצב שבמקום הקדוש ביותר ליהודים (שזה לא הכותל!) אסור ליהודים להתפלל. ממשיכים את מצב הד’ימיות שהאסלם כפה על נתיניו הלא-מוסלמים. אח”כ מתפלאים מדוע שכנינו מתגרים בנו כל הזמן.

מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? הלוֹא ה' זוּ חטאנו לו ולא אָבוּ בדרכיו הָלוֹך, ולא שמעו בתורתו

מעניין עד כמה הנוכחות באזור הזה ובזמן הזה מעוררת דיונים על נחיצותו של המקדש ליהדות המודרנית. ידוע שגם יהודים דתיים מסתייגים מהמקדש – בעיקר משום שלא יודעים מה הוא נושא בחובו. המקדש על קורבנותיו חוזר לפרימיטיביות (אני לא אומר זאת לגנאי), שלנו כבני המערב קשה איתה. התרגלנו ליהדות די אנמית ופילוסופית של תפילות, בכיה ולימוד. מקדש זה דם שזורם כנחלי מים (בעיקר בפסח שבו מיליוני עולים לרגל מביאים זבחים), שירות של לויים, חצוצרות, שופרות וקטורת.

קמאי? ועוד איך! אם האלילות פנתה לרבדים הכי נמוכים באדם, גם היהדות כדת מונותאיסטית אמיתית לא יכולה לוותר על אף נימה אנושית שאלוהים ברא בעולמו. (ראו דיונים קודמים על כך שה’ הוא האלוהים) עבודת ה’ היא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כולל תאוות הבשר וזעזוע דם הבהמות הנשפך והאקסטזה הנלווית לכך. (רשמים מכך אפשר לראות כל יום עצמאות, איך ישראלים נכנסים לאטרף של מנגלים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן…) ועם כל זאת, כפי שכתבתי לעייל, דווקא המחאות מזכירות את התנאי החברתי והמוסרי המקדים שעלנו לקיים כדי להקים את המקדש במהרה בימינו. אחד הניסים שהיו במקדש היה שכאשר כל העם התכנס והשתחווה אף אחד לא אמר “צר לי המקום”. לא שלא היה צפוף, אך הסולידריות אפשרה להם להצטופף ולא להרגיש מחנק מזולתו. לכן היום דווקא עלינו לבנות את הקומה העליונה (רק כביכול – המקדש מהווה קומה מאוד גבוה בעבודת ה’) ורק אח”כ לצלול לתהומות נפשנו הקמאית.

באר שבע

את סוף שבוע שעבר ביליתי אצל חמי בבאר שבע (אני במקור משם, אך כיום גר ברחובות) בין האזעקות על מתקפות הטילים יצא לי להתפלל בבית כנסת הספרדי הקרוב. בכך מילאתי איזה חסך שהיה לי שעדיין אני לא יכול לזהות (משום מה ברחובות אני מתפלל רק עם אשכנזים) כבר הזכרתי ברשומה קודמת (הערה 3 למטה), את ההבדלים בין בתי כנסת ספרדיים לאלו האשכנזיים. במנחה גדולה של שבת היו כמה מתפללים שחזותם לא הסגירה את היותם דתיים, אך הנה הם התייצבו לתפלת מנחה. בבתי כנסת אשכנזיים כמעט ולא תראה כאלו, וחבל! הם הזכירו לי את מאמרו של הגרי”ד סולובייצ’יק “איש האמונה” בו הוא מתאר את מיזוגם של איש האמונה הבודד ואיש ההדר לאישיות אחת אצל כולנו. איש ההדר המעורב בדעתו בעולם החול והעשייה בחוץ, משאיר כל זאת מאחוריו כאשר הוא נכנס לבית הכנסת – ממלכתו של איש האמונה – כדי לעמוד מול בוראו, בודד.

הרב יהודה עמיטל – על דרך ארץ ומיסטיקה

השנה זכיתי להיות שוב בימי עיון בתנ”ך המתקיימים בישיבת הר עציון שבאלון שבות מזה 20 שנה. לפני כ 3 שנים, חילקו שם את הספר “והארץ נתן לבני אדם” של הרב יהודה עמיטל זצ”ל. הספר עוסק רובו ככולו בשילוב הנדרש בין תורה לדרך ארץ. השנה רכשתי חוברת “קול יהודה” המאגדת את אמרותיו לאורך השנים. לדוגמא, אחת משיחותיו המצוטטת שם נקראת “לא הכל הלכה” שרק שמה מעיד על גישתו הייחודית של הרב.

השבוע שתי אמירות צדו את עיני:

באידיש ישנו ביטוי מיוחד, שבו משתמשים גם דוברי שפות אחרות, שקשה מאוד לתרגמו – ‘מענטשליכקייט’. כפרפראזה על הביטוי “לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר ובגלוי” נהגו במזרח אירופה לומר – “לעולם יהא אדם”, כלומר – קודם צריך להיות ‘בן אדם’ ואחר כך – ירא שמיים. התורה מחזקת ומעמיקה את ה’מענטשליכקייט’, אך תכונה זו נדרשת מן האדם לפני שהוא מגיע לתורה.

האמונה במיסטיקה ובכוחות מאגיים גורמת לאנשים להאמין באפשרות של פתרונות מיידים. כל בעיה חייבת להיפתר מיד ואם היא לא  נפתרת מיד אז מישהו אשם, ואת האשם יש להוקיע…
כל בעיה חייבת להיפתר מיד ואם היא לא נפתרת בדרך הרגילה יש להפעיל כוח, שהרי אין דבר שאי אפשר לפתור באמצעות כוח., וכך חודרת הכוחניות ומשתלטת על חלקים נרחבים של הציבור.

כמה חכמה יש בהבחנות פשטות אלו. לצערי נזכרתי בהן יחד עם האירועים הקשים של השבועות האחרונים. בראשון, נרצח הרב אליעזר אבוחצירא, ע”י אדם שעצותיו לא התאימו לו. בשני, התגלתה (שוב) כת דתית שמתעללת בילדים ובנשים. הכל מטובל בטענות מיסטיות.

נקודה למחשבה:

ברוב המקרים הללו מעורבים חוזרים בתשובה שהתחרדו. מי או מה גורם להם לזנוח את דרך הארץ אותה ידעו מחייהם החילוניים? האם ההתחרדות היא תוצאה של בריחה מהחיים אל אלוהים. מדוע הם זונחים את השכל הישר והמוסר הבסיסי?