לפני כמה חודשים, בעת שנושא גיוס החרדים עלה שוב, אחד מהמתפללים בביה"כ הראה לי חוברת שכתב רב כלשהו (שמו לא זכור לי) שמוכיח שיש חובת גיוס מהתורה! רק רפרפתי וראיתי שם סקירה של מקורות מרובים מהמקרא, דרך גמרא, ראשונים ועד ימינו. עניתי: למה לי קרא? סברא הוא! החוברת הינה תעודת עניות ליהדות בכלל ולציונות הדתית בפרט. וכי עלי לנבור בתורה כדי להוכיח משהו כה מובן מאליו שיש להגן על המדינה בה אני חי – ועוד מדינת היהודים?! משיחות שהיו לי עם חב"דניקים משיחיסטים, הבנתי שבעזרת מניפולציה של מקורות ניתן להוכיח כל דבר ממש ממ"ש. כידוע, ניתן לטהר שרץ בק"נ (150) טעמים, וכך גם לטמא את הטהור. העוגן אם כך, אינו התורה עצמה אלא השכל הישר. דרך ארץ.
כותרת משנה: זאת המטפיזיקה!
אם יש משהו חיובי שעשוי (כך אני מקווה) לצאת מן ההפגנה הגדולה של החרדים, הרי שזה חידוד ההבדלים בינם ובין שאר היהודים שומרי תו"מ על גווניהם, עד כדי נתינת גט כריתות בינם ובין האורתודוקסיה המודרנית (דתיים לאומיים). אני מניח שרבים וטובים משתהים למראה ההתלהמות והתעמולה (מלאת השקרים והגידופים). אזכורים של "שמד" "שואה" ו"כיבוי נר התורה" הושמעו על רקע של שירות בצבא שמגן על מדינת היהודים. השקר הגדול, לדעתי, מכולם הוא שמדובר באיזו שהיא צורת יהדות אותנטית. אך אמת היא שהחרדיות וחברת לומדיה קיימים כ 60 שנה בחסדי המדינה. עיקר העיוותים שאנו רואים, נובעים מהגישה ה"אופקית" (כפי שהגדרתי המקום אחר). לדידה התורה והעולם/דרך ארץ עומדים זה מול זה, ובהרבה מקרים אף עוינים. זאת בניגוד לגישה ה"אנכית" שרואה בתורה קומה מעל דרך ארץ ופועלת עמה ומכוחה.
בגיליון האחרון של "מקור ראשון" הופיעו שלשה מאמרי דעה שמוסיפים זוויות נוספות להבחנות הנ"ל. הרב אלחנן ניר בחן את התיאולוגיות העומדות ביסוד החרדיות (ואף החרד"לות):
- החסידות רואה את כל העולם כמלא בחיות אלוהית – שהיא המציאות האמתית והיחידה - ועליו להתמזג בתוכה ("הביטול" כמיזוג מיסטי ממש). האדם עושה זאת באמצעות התורה שמאירה לו את הדרך, והיא אותה הארה מאותה מציאות.
- המתנגדוּת, לא רואה כל אלוהות נוכחת בעולם, ולכן כולו הבל הבלים. רק לתורה – ובעיקר ללימודהּ האינטנסיבי – יש משמעות
שתי התיאולוגיות הללו הן "אופקיות" מובהקות. על פי החסידות כל מה שלא מתבטל לאלוהות הוא "סטרא אחרא", ועל פי המתנגדוּת, כל מה שהוא לא תורה הוא פשוט רע. אין דרך ארץ, אין נימוס ואין גוונים מחוץ לתורה.
הרב קוק, לעומתם רואה אור מכל העולם כולו:
המחשבה הא־להית משלמת היא את העולם, היא נותנת לההויה כולה את ערכה הנכון. מצד מחשבה שממקור חסד כזאת, הולכת אהבת העולם וכל הבריות ומתגברת, בכל המילוא שהאהבה הא־להית, והמחשבה הצלולה בענין הא־להי, מתמלאת ותופסת יותר מקום בעולם. בזה החושב לא נפרש מן העולם, אלא מעלה את העולם אל העדן העליון, העדנה והרוממות הא־להית.
כל העולם כולו מועמד להתרוממות אל האידאל האלוהי. עליו לעבור אמנם תהליך של זיקוק, אך הטוב קיים בו בכח.
אם כך,מדוע החרד"לים (ישיבות הקו) מזדהות עם מאבקם של החרדים? על פי הרב ניר, נושאי דברו של הרב קוק רואים בהצהרתו הנ"ל אידאל לעתיד לבוא. מה שהחסידות מנסה לגלות, הרב קוק כבר ראה בעיניו. הטוב והקדושה כבר כאן. כל המציאות טובה. הם חרדים (תרתי משמע) מכך שתלמידים המזהים קדושה בכל מקום לא יפעילו שיקול דעת בפגישה עם העולם המערבי. על האדם לעבור השתלמות בדרך החרדית לפני שהוא מגלה קדושה בשאר המציאות.
יוצא, שהפחד מהשלכות דברי הרב קוק, שלכאורה הם "אנכיים" מובהקים, גורם לחלק מישיבות לאמץ קו "אופקי" מסתגר. [1]
מכאן נעבור לדבריו הנכוחים של יואב שורק. הוא מזהה בחרדיות דת ב"גישה אזוטרית", לעומת הציונות הדתית בה הגישה היא "אנושית"
כל דת, אידיאולוגיה או תפיסת עולם מבקשת להביא את מאמיניה, ולרוב את העולם כולו, לתיקון, לאושר ולגאולה. ההבדלים, כמובן, הם בדרכים להשגת הישועה והתיקון… גישה אנושית היא תפיסת עולם המשתלבת עם החתירה האנושית הטבעית לתיקון. … עשויה להחזיק ב"תורה" או לא, אבל תמיד יהיה בה "דרך ארץ" שקודם לתורה, ותמיד התורה עצמה תהיה בה מכשיר להשגת אותם יעדים שה"דרך ארץ" מבקשת.
לעומת זאת, גישה אזוטרית היא כזו הניצבת מנגד למאמץ האנושי הזה, וסבורה שהאמת נמצאת במקום שאין לו דבר עם הניסיון האנושי והתבונה האנושית. ישנו איזה קוד מסתורי, התגלות ליחידי סגולה, מפתח עלום, שהוא המביא את האושר וההצלחה – בניגוד גמור לרשמים המבלבלים העולים מן החושים והתבונה. אם רק ידבק האדם בקוד הזה הוא יזכה לישועת נשמתו ולהצלחה, ואם לא, יישאר טבוע בצרותיו ונחיתותו כבשר ודם. על פי הדתות האזוטריות אין משמעות ל"דרך ארץ", וכל בני האדם המנסים להיטיב עם העולם אינם אלא עיוורים המסתובבים במעגלים חסרי פשר. כל עוד לא עלו על הסוד ולא חברו אל ה"כת", הם משחקים משחק חסר משמעות.
דבריו הם תיאור אחר (ומוצלח) לחלוקה האנכית/אופקית שהזכרתי לעייל. הגישה האנכית היא "אנושית", ורואה בתורה אמצעי להשתלמות והטבה עם האנושות. הגישה "האזוטרית" היא האופקית. היא מביטה מן הצד על המציאות ולועגת למי שאינו חבר לסודותיה. בגלות, בקרב הגויים, עוד אפשר היה להחזיק בגישה אזוטרית. ממילא לא היינו אחראיים אלא על ד' אמותינו, והגויים הם אלו שהוציאו את הזבל. בארץ, בחזרתנו לריבונות, אין מקום לגישה כזאת כאשר קיומך תלוי גם המעשים יומיומיים של חול. יהודים שמוצאים את עצמם בצבא, במשטרה ובפוליטיקה אינם יכולים לקבל הכרעות משמעותיות על סמך ידע אזוטרי.
דבריו של שורק משתלבים היטב עם מאמרו של הרב ניר. ראיית העולם כולו כטומאה או סיטרא אחרא, מניבה בהכרח תורה אזוטרית (יש לומר בזהירות שיש כאן מידה מסוימת של גנוסטיות ואכמ"ל). אם המעשה המשמעותי היחיד הוא המצוות, והן מהוות סוג של "תיקון", הרי שאין הכרח להתחשב במציאות, אלא אף להתנגד לה.
אחרון המאמרים היה של הרב מיכאל אברהם (מיכי). זה כבר כמה מאמרים שהוא מקדם את הבחנה בין פסיקה "מסדר ראשון" ופסיקה "מסדר שני":
התפיסה הרווחת שבלי תקדימים אי אפשר להתיר כונתה אצלי שם פסיקה מסדר שני. במאמרי קראתי לחזור לפסיקה מסדר ראשון, כלומר פסיקה שלוקחת את הנורמות התלמודיות ומיישמת אותן על המציאות, גם בלי תקדימים (לפחות במקום שבו אין תקדימים רלוונטיים כאלה). [2]
גם כאן הבעיה המטאפיזית מופיעה. מאמרי חז"ל שאמורים להיחשב כנורמות, או לפחות כקביעות המבוססות על מדע עתיק נקבעות כאמת בלתי משתנה. את האפליה של ההלכה כלפי גויים תולים בהבדלים מהותיים בינם ובין ישראל:
הפתרון המתבקש הוא להרחיק את עדותנו למחוזות המטפיזיקה, ולדבר על סגולה רוחנית פנימית ובלתי נתפסת של ישראל, וכנגדה על נחיתות לא פחות בלתי ניתנת לתפיסה של הגויים. זוהי הנקודה היהודית שלא בהכרח באה לידי ביטוי מעשי, אבל היא נמצאת אצלנו אי שם בפנים. ציטוט כזה או אחר מהכוזרי, המהר"ל או הראי"ה חותם את הדיון באופן מוחץ…
תשאלו: מה עם דברי חז"ל על טבעו של הגוי? ייתכן שמאותו מקום פלילי נובעת גם החשדנות שלי כלפי קביעות שהן תוצאה של מדידות שנערכו בתנאים שונים מאלו שלי. חז"ל קבעו את עמדתם לפי הגויים שהם הכירו, וכנראה שם היה הבדל שלא ניתן להתכחש לו. האם זה בהכרח תקף גם לימינו? ספק גדול בעיניי…
אם התלמוד אומר משהו על הגויים/הנשים/הכושים/העבדים/החירשים וכדומה, אזי זהו טבעם המהותי, ונגזר עליהם להיות כאלה בלא שינוי עד סוף כל הדורות. נשים עדיין רוצות להינשא בכל מחיר ("טב למיתב טן דו"), הגויים שסביבנו הם כחזיר שפושט טלפיו ואומר טהור אני. החירש הוא עדיין חסר דעת, על אף שכל בר דעת רואה שמדובר באדם אינטליגנטי ואחראי. כושי אינו הופך את עורו, ונמר לא בקלות מוותר על חברבורותיו. גם אם נדמה לכם שזה השתנה, זו פשוט בעיה באמונת חכמים שלכם. האמון בעיניים המטעות שלנו אינו אלא בחינה של "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
לעומת גישה מהותנית הרמב"ם, בהלכות נזקי ממון פרק ח/ה, נותן הסבר להפליה:
שור של ישראל שנגח שור של נוכרי, בין תם בין מועד–פטור [בניגוד לשור של ישראל שצריך לשלם חצי נזק בתם ונזק שלם במועד. א.א]: לפי שאין הגויים מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה, והרי אנו דנין להם כדיניהן.
ההלכה מפלה את היהודים לטובה משום שהם שייכם למועדון שכללי המשחק שלו שונים. אם הנורמות אצל הגויים משתנות, יש מקום לשנות את הפסיקה בהתאם.
נחזור ליואב שורק ואלחנן ניר. האזוטריות על גישתה המטפיזית היא זו שמאפשרת שמרנות קיצונית מהסוג שהרב מיכי מתאר. הרי אם המציאות הנגלית לעיננו היא שקר, ורק התורה וחז"ל הם אמת על-זמנית – אין מקום לשינויים ברוח הזמן. גם אם נגרם נזק ועוול, הרי זה העולם שלא מתאים לתורה ולא ההיפך.
במקום אחר, כתבתי שלא מעט מהבעיות נובעות מזניחת הגישה של הראשונים (רמב"ם, רס"ג וכו'), לטובת קבלה שטחית. והנה יואב שורק מתאר:
לפני כמה שנים נזדמן לי ללמוד את ספר המדע לרמב"ם עם יהודי בעל תשובה, שהגיע ליהדות דרך מורים חרדים. בחרתי בספר זה כי יש בו יסודות של תפיסת עולם – אמונה, מידות, בחירה חופשית, מטרתו של לימוד התורה וסדריו. לתדהמתי גיליתי פעם אחר פעם שהאופן שבו הצגתי את היהדות – על פי המקרא, מאמרי חז"ל, הרמב"ם והמסורת הרבנית שגדלתי עליה – היה בגדר חידוש מטלטל עבור בן שיחי. כמעט בכל מפגש "נתקלנו" בהלכה ברמב"ם, או בדברי חז"ל, שלא התיישבו כלל עם היהדות הפשטנית שאותה למד מרבותיו החרדים. הדת שאליה הוכנס הייתה אחרת. היהדות שלימדו אותו הייתה סטטית, ומה שהיא תבעה מן האדם היה ציות לחוקים שמימיים ותו לא. לא היה שם רמז לאחריות מוסרית של ממש, לאחווה עם שאיפות האנושות, לעולם מורכב של חיפוש, להשפעה הדדית של ההיסטוריה.
הערות
[1] מעניין לחקור מדוע הגישות הבינאריות הללו הופיעו דווקא ביהדות של מזרח אירופה. מחשבה של הדיוט: הייתכן שלפני 300-250 שנה הגויים היו כה נבערים, אכזריים וחסרי דרך-ארץ שהיהודים ראו רק "שחור" מסביבם, וברחו לתורה? מסופר על רבי נחמן לברסלב שנשאל ע"י תלמידיו על העולם הבא, ענה:
הכל אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא.
והנה בעולם הבא אנו מאמינים שישנו, אפשר שיש עולם הזה באיזה עולם?
כי כאן נראה שהוא הגיהינום.
[2] מעניין להשוות את גישתו לזו של הרב אליעזר ברקוביץ. הרא"ב טוען שביסוד התורה ישנן נורמות וערכים. יש ללמוד את הערכים (הלא כתובים) ולהתאים את ההלכה אליהם לאור המציאות המשתנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה