כשהשתחררתי מהסדיר התחלתי להתעניין שוב ביהדות.
נראה לי שהראשון שקראתי אותו היה ליבוביץ. מאוד אנליטי, קשה וקר. הוא ממשיכו של הרמב"ם במובן שהוא רוצה לזקק את היהדות מהמיסטיקה שדבקה בה. מיסטיקה שלדעתו אינה אלא עבודת אלילים. אם הרמב"ם משתמש בכלים של ימי הביניים - ליבוביץ הוא כבר קאנטיאני.
עבודת השם היא "צו קטגורי" שעושים אותה לשמה ואין לה ערך אחר. ה"לשמה" של ליבוביץ מפחידה בטוטליות שלה. אין טעמי מצוות (אפילו לא רמב"מיים). אין תיקון עולם, אין דבקות באלוהים. כלום. רק המעשה. למה? ככה אני רוצה! (לאלוהים אין רצון באמת)
כשהמשכתי ללמוד הבנתי, כדברי הרב שרלו, שליבוביץ הוא אמנם פילוסוף דגול - אך לאו דווקא של היהדות. אפילו הרמב"ם אינו כה קשוח. יש בו ניואנסים אנושיים.
אמנם אני לא ליבויציאני, אך תמיד כשאני עושה מצווה או לומד, רוחו של הקשיש עומדת מעבר לכתף ולוחשת:
אתה באמת עושה את זה לשמה?...
יהי זכרו ברוך.
התפתח דיון מעניין ב facebook
השבמחק