לפרשת בראשית, על צלם אלוהים

צלם אלוהים ולא צלם י'הוה.

בכל מקום שבו מופיע המונח "צלם" בהקשר של האדם במקרא, הוא בא בשם אלוהים (ולא יְ'הוָה).

מה מבטא השם אלוהים?

כאשר יְ'הוָה מבקש להדגיש את קרבתו לאדם או לעם ישראל, הוא משתמש בצירוף יְ'הוָה אֱלֹהִים / יְ'הוָה אֱלֹהֵיכֶם – בניגוד להצהרה הישירה "אֲנִי יְ'הוָה". דוגמה מובהקת לכך מופיעה בנחמיה ט', בפסוקים שאנו אומרים בסיום פסוקי דזמרה:

אַתָּה־הוּא יְ'הוָה לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל־צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל־אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל־אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת־כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים׃

אַתָּה־הוּא יְ'הוָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם׃

כלומר, בפנייתו אל האדם הוא יְ'הוָה אֱלֹהִים, ולא יְ'הוָה כבורא העולם בלבד.

רש"י (על בראשית ו, ב) כותב במפורש: "כל אֱלֹהִים שבמקרא לשון מרות".

הרמב"ם במורה נבוכים מבאר זאת פעמים אחדות ומדגיש כי השם אלוהים משותף לאל, למלאכים ולשופטים-מנהיגים. הוא מביא את תרגום אנקלוס על "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" – "וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין" (כגדולים, כמנהיגים נכבדים), ומציין כי המונח מושאל גם למלאכים משום שהם "מנהיגים-שופטים" בעולם העליון. [1]

לדעתי, המושג הקרוב ביותר כיום ל"צלם אלוהים" הוא סוכן מוסרי – ישות בעלת יכולת בחירה מוסרית ואחריות כלפי הזולת [2].

כל פרק א' בבראשית אינו מתאר בריאה יש מאין, אלא סידור ומיון של המציאות מתוך התוהו תוך שיפוט מתמיד של "טוב". בני אדם, כאשר הם יושבים לדין ומפעילים שיפוט מוסרי, נקראים לעיתים אלוהים (ראה שמות כב, ח ועוד).[3]

מכאן גם מובן מדוע הלל הזקן כלל את הגוף הפיזי בצלם האלוהים [4] – שכן דרכו פועל האדם בעולם.

המסורת אינה מציעה לנו לנסות לפענח את "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" במונחים מטאפיזיים מופשטים, אלא להידמות דווקא למידות המוסריות של הקב"ה – אותן מידות שהופכות אותו לאלוהים ביחס אלינו.

וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״! אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״ — אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים. 

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״ — אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים. - (סוטה י"ד א')

כָּךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ. מַה הוּא נִקְרָא חַנּוּן אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן. מַה הוּא נִקְרָא רַחוּם אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם. מַה הוּא נִקְרָא קָדוֹשׁ אַף אַתָּה הֱיֵה קָדוֹשׁ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קָרְאוּ הַנְּבִיאִים לָאֵל בְּכָל אוֹתָן הַכִּנּוּיִין אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד צַדִּיק וְיָשָׁר תָּמִים גִּבּוֹר וְחָזָק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵן דְּרָכִים טוֹבִים וִישָׁרִים וְחַיָּב אָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בָּהֶן וּלְהִדַּמּוֹת אֵלָיו כְּפִי כֹּחוֹ: - (רמב"ם הלכות דעות א' [5])

הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. (תומר דבורה א').

הרב אליעזר ברקוביץ מסכם זאת כך:

המופת לכל המפגשים הוא מפגש האדם עם אלוהים. אלוהים פוגש את האחר מתור עניין ומעורבות. אופן מעורבותו של אלוהים בעולם הוא המופת הנצחי לאופן שבו יש לפגוש את האחר. מכל ה״אחרים״ שהאדם עשוי לפגוש בעולם הזה, אף אחד לא יהיה זר לו כפי שהוא עצמו זר לאלוהים. ובכל זאת אלוהים מרומם את האדם לדרגת ״שותפות״ עימו עצמו. פגישת האחר לאור דמות המופת של כל המפגשים היא אקט של שותפות יצירתית מתיר מעורבות אכפתית. זוהי מהותו של אורח החיים הדתי. זהו מושג חיקוי האל, שאפלטון הכניס לחשיבה המערבית.

בלשון חז״ל בתלמוד: ״מאי דכתיב ׳אחרי ה׳ אלוהיכם תלכו׳ -וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?

והלוא כבר נאמר: ׳כי ה׳ אלוהיך אש אכלה הוא׳? אלא להלך אחר מידותיו של הקב״ה. מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים. הקב״ה ביקר חולים… אף אתה בקר חולים.

ה״מידות״ הן כמובן תכונות הייחוס של אלוהים, אותן תכונות שלו הבאות לידי ביטוי ביחסיו עם העולם. משמעותן העליונה היא שהן מתוות את הדפוס המקורי לכל מערכת יחסים עלי אדמות…

את אלוהים ניתן להכיר על סמך תכונות הייחוס שלו בלבד: על פי אופי מעורבותו בבריאה, על פי העובדה שהוא עושה ״חסד, משפט וצדקה בארץ״. ברם החשוב מכל הוא משפט הסיכום: ״כי באלה חפצתי, נאם ה׳״. העובדה שאלוהים מתייחס אל העולם משום היותו חפץ ב״אלה״ מכוננת את חיקוי האל כחוק האלוהי החל על האדם. על שום שאלוהים חפץ ב״אלה״, תכונות הייחוס הופכות דגם לחיקוי. המפגש מגלה לא רק את העניין האלוהי באדם אלא גם את דרישותיו של אלוהים ממנו.

תמונות באדיבות NotebookLM

דיאגרמות סיכום

הגדרת המונח אלוהים

אופן חיקוי אלוהים

האדם כצלם אלוהים

מקורות

הערות שוליים

פרת כי תשא תשע"ג

 

מכתב לחוזר בתשובה

לאחרונה פנה אלי מישהו שנמצא בתהליכי חזרה בתשובה. הוא ראה את הנוכחות שלי בכל מיני פורומים דתיים כמו תלמידי הרב שרקי, וביקש ממני הנחיות. עכשיו, ממרחק של כ 18 שנה שאני בתהליך החזרה, ראיתי לנכון לנסח כמה כללים. אמנם נעזרתי בכמה חברים, הם על אחריותי בלבד.

אמונה

אני מציע לזנוח את הניסיונות למצוא הוכחות חמורות להצדקת היהדות. הייתי שם*, וזה רק עיכב את ההתפתחות הרוחנית שלי.

אמנם אין הוכחות חותכות, אבל יש ראיות סבירות מאוד. תסתפק בהן. האמונה היא תחושת וודאות וידיעה פנימית, שלא תמיד אפשר להמירה למילים ולנוסחאות מדויקות. היא צריכה להתבטא במעשים: מוסר ומצוות, ודווקא בסדר הזה!

אל תחפש את "התשובה" ו"המשמעות" בה"א הידיעה, אלא תשובות.

אלוהים גדול מכל נוסחה או ספר, והוא מדבר אחרת אל כל אחד ואחת לפי מקומם וזמנם.

באותה נשימה, אציין שעדיף שהאמונה תהיה יחסית רזה. הרב שרקי רומז באחד השיעורים שלו שאת כל 13 העיקרים של הרמב"ם ניתן לצמצם לעיקר אחד שזה "תורה משמיים".

שים לב, שאין כאן התייחסות ספציפית לתוכן התורה, אלא רק לעצם ההתחייבות העקרונית שלנו אליה.

עליך להחזיק אמונה כזו ש"תצדיק" קיום מצוות.

ההלכה היא היא הביטוי לאמונה: נאמנות לדבר ה' כפי שהתגלה לעם ישראל.

תנ"ך

יש להכיר את סיפורי התורה ונביאים ראשונים (ההיסטוריים), ועל הרקע הזה יש לנסות ולהבין את היהדות המורחבת יותר (ההלכה/ החסידות/ מחשבת ישראל). זה משאיר אותך על קרקע המציאות והלאומיות.

הרב אליעזר ברקוביץ'

מסיבות של תהליך התשובה האישי שלי, הרב ברקוביץ' הוא עמוד השדרה של האמונה שלי, ואליו אני חוזר. האסופה "מאמרים על יסודות היהדות" היא בעיני חובת הדור. הוא מייצג נורמליות, ואת ערכי החיים הפרטיים והלאומיים, תוך שילוב הלכה עם מוסר.

הוא אפילו נוגע בתנ"ך ובשאר פינות היהדות בשפה ברורה.

עבורי המאמר על משמעות הקדושה, הוא מכונן.

הרב אורי שרקי 

עם הרב שרקי טוב ללמוד סדרת שיעורים שלמה. למדתי את הכוזרי ושמונה פרקים לרמב"ם.

רבים ממליצים ללמוד את שיעוריו על התורה.

תן את הדעת, שמה שלא תלמד אצלו, אתה לומד את הרב קוק ומניטו.

לכן, תפעיל שיקול דעת ותנסה להבין את הטקסטים בעצמך.

רמב"ם

איך אפשר בלי רבנו הדגול? אני ממליץ בחום להצטרף ללימוד רמב"ם יומי. הוא לא פשוט, אבל בהחלט יעניק לך מבט כללי על כל התורה, תוך כדי חשיפה ליהודי הענק הזה, שמהווה את עמוד השדרה של היהדות.

---

אין לי די מילים להדגיש שעליך לשמור על ראש פתוח, ולדעת שיהיו לך משברי אמונה. אם הם לא ישברו אותך, אז הם חלק מפעולת תיקון, שהיא תהליך כואב אך בסוף הדרך מחכה תשובה (תרתי משמע).

[למעשה, בעצם ימים אלו אני נמצא באמצע תהליך בירור כזה. כבר לא כל כך מתרגש, ונראה כי הוא פחות כואב מהקודמים.]

הלכה

תתחיל לאט לאט. תלמד לשחות ואל תקפוץ ישר למים עמוקים.
בנוסף, אתה חייב ללמוד כדי שתהיה לך התמצאות בסיסית ליום יום.
אמנם לא היו לי רבני הלכה מובהקים, אבל תמיד היה לי מישהו לשאול. ככלל אני הולך לפי "פניני הלכה" של הרב אליעזר מלמד. הלימוד יעניק לך מבט רוחבי ושיקול דעת.
בשלב הזה גם אל תיתפס לכל מיני מנהגים "על פי הקבלה" ועוד חומרות. זאת לא דרך לרבים ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול!

מוסדות לימוד

בגלל שלא למדתי בישיבה ובאופן מסודר, ישנם שני דברים שאני חש בחסרונם בעולמי הדתי:

1. דבקות בתלמידי חכמים.

אני שומע בהתפעלות סיפורים על ת"חים כמו הרבנים יהודה עמיטל, הרב נחום רבינוביץ זצ"ל ועוד. אני מוצא שחסר לי משהו. בהחלט ישנו מימד בתורה שמקבלים באופן בלתי אמצעי, רק בנוכחות ת"חים. 

אם תוכל, תמצא תלמיד חכמים שתוכל ללמוד ממנו באופן צמוד. (רק אל תסגוד לו, שאם הוא יכשל בדבר מה, שלא יגרור אותך עמו חלילה.)*

2. לימוד גמרא.

לא יעזור כלום, הגמרא היא הבריח התיכון של היהדות. אני מתקשה בארמית, ואם אני לומד, אז זה עם פירושים החדשים (שטיינזלץ, שוטנשטיין).

גם אז קשה לי להתעמק.

תמיד תמיד תפעיל שיקול דעת.
אסור שבשום פנים ואופן התהליך יפגע בקשרים החברתיים ובמיוחד משפחתיים. תתייעץ עם רבנים איך להתגבר על קשיים הלכתיים שעשויים לצוץ.

חלילה לנו מאל שנאמין בנמנע, ובמה שהשכל מרחיקו ורואינו כנמנע.

* אולי כבר שמעת את השם של הרב מיכאל (מיכי) אברהם .

הוא ת"ח רציני, ואף העמיק לי את האמונה בכך שחילץ אותי מאותם ניסיונות ההוכחה העקרים.

עם זאת, אני מציע שבינתיים לא תלמד את תורתו. הוא כמו תרופה חזקה, שעלולה להזיק לאנשים בריאים.

כשפים

לקחתי את הבן שלי לראות את הסרט דר' סטרנג'. הוא מספר על רופא מבריק ורציונליסט שנחשף לעולם הכשפים, ונקלע למאבק רב ממדי ויקומי בין טוב לרע. בדרך חזרה דיברתי אתו על כך שלפי התורה הכישוף אסור (כן, גם של הארי פוטר!). אם כך כיצד להתייחס למה שראינו אם נשאר בעולם הדמיוני בו הכל התרחש?

קיימות שתי גישות עיקריות לכישוף:

דעתו של הרמב”ם נחרצת: הוא רואה בזה הבל הבלים, והתורה אסרה את זה כי היא מרחיקה את האדם משקרים ומדמיונות שווא:

כל המאמין בדברים אלו, וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן--אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, יידעו בראיות ברורות--שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינן דברי חכמה, אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה, כשהזהירה על כל אלו ההבלים, "תמים תהיה, עם ה' אלוהיך" (דברים יח,יג).

הרמב”ן מאמין שכשפים אמתיים. התורה אסרה בגלל הנזק שיכול להיגרם לאדם ולעולם, ובנוסף ה’ הוא הגורם הבלעדי שמותר לפנות אליו:

ועתה דע והבן בעניני הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם, כאשר הוא מנוסה בחכמת האיצטגנינות, ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם. והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד, גזירת עליונים אשר שם להם:

…. וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם (חולין ז:) שהם מכחישים פמלייא של מעלה, לומר שהם היפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין, ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו.

….ורבים [כוונה לרמב”ם ?] יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים.

וטעם תמים תהיה עם ה' אלוהיך - שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו רצוני לומר אורים ותומים.

צריך לשים לב שהרבמ”ן אינו אנטי-רציונלי. לדעתו יש מספיק עדויות לכך שישנם כשפים (וכל התופעות שמסביבם), ולכן אין טעם להתכחש לכך, אלא רק להבין מדוע התורה אסרה אותם. גם לא ברור אם הרמב”ם נוקט כאן בגישה רציונליסטית מבית מדרשו של אריסטו, לפיו כל מה שלא מסתדר עם ההיגיון לא קיים, או שהוא פשוט לא השתכנע מהראיות שהובאו לפניו וסבר שיש הסברים אחרים, ואכמ”ל.

ובכל זאת מה כל אחד מהם היה סובר לו היה במקומו של דר’ סטרנג’, ונגלו לפניו הסודות הללו?

הרמב”ן לא היה משנה את דעתו שכן כבר האמין בדברים הללו. לכל היותר היה חוזר ומדגיש שאסור ליהודים להשתמש בכוחות אלו.

והרמב”ם? האם לא היה מפקפק בשפיותו? האם לא היה משנה את דעתו?

אני לא יודע, אך יש לי השערה שייתכן שגם האסכולה שלו יכולה להכיל כישוף מהסוג שנראה בסרט. יש להבין שאיסור על כישוף הוא נגזרת של האיסור להתנהג באופן לא רציונלי – כלומר ללא ראיות סבירות לקשרי גומלין בין חלקים שונים של המציאות. אם יתברר שהכוחות הללו הם חלק מהמציאות, ואם מתגלים קשרים חדשים וברורים בין תופעות שונות, אפשר ורצוי לחקור אותם. לכן, בדיעבד הם אינם הבל כלל, אלא התרחבות של הידע האנושי, וממילא יהיה מותר להשתמש בהם!  יש כאן החלפת פרדיגמה, אך לא שלילת התבונה האנושית. ואמנם, בכל סיפורי הפנטזיה, הכשפים פועלים לפי חוקים ברורים ונחקרים ע"י אסכולות שונות. אמנם לא כל אחד יכול לשלוט ולהבין אותם, אבל גם לא כל אחד מבין את הפיזיקה המודרנית שלנו. אין כאן שבירה של המציאות, אלא הכרה יותר עמוקה שלה.

אנו נסכים עם אמרתו של ארתור ס. קלארק.

Any sufficiently advanced technology is indistinguishable from magic.

טעמי מצוות להלכה

(דיון בהלכה, ולא למעשה) 

בשבת האחרונה, הרב בבית הכנסת העביר שיעור בנושא הדלקת נרות בבית מלון. הוא הזכיר את הקשיים ההלכתיים נובעים מעצם אי יכולת הדלקת נרות בחדר (מטעמים בטיחותיים) והן מההדלקה בלובי בית המלון, שכן בד“כ לא סועדים שם. אם ישנה אפשרות, הכי טוב, כמובן, להדליק בחדר אוכל. 

מכאן עבר הרב לדיון בהדלקת נר חשמלי כנר שבת. והנה, לא מעט פוסקים חשובים (הרב שלמה זלמן אוירבך לדוגמא) התנגדו להדלקה של נורה המחוברת לשקע חברת החשמל. טעמם היה, כך הבנתי, שמדובר בזרם חילופין ולכן הוא לא רציף, וזה נחשב כאילו הנורה מתנתקת ומתחברת כל פעם. הם ראו זאת כסתירה להנחיה של המשנה במסכת שבת פרק ב‘ (“במה מדליקין ובמה אין מדליקין“), שאין להדליק נרות אלא במה שהוא דולק יפה ולא מהבהב. לפיכך הפוסקים העדיפו חיבור לסוללה, שהיא כמו נר. 

כמו כן, אם מדליקים נורה, היא חייבת להיות עם חוט להט שמדמה נר חם ולא פלורסנט שהוא קר יחסית. 

לדעתי קיים קושי לא מבוטל בגישה זו. אמנם אין לי את היכולת להיכנס לשקלא וטריא של ההלכה, ובכל זאת יש להעיר כמה הערות:

• מציאות:
  זרם/מתח החילופין איננו מקוטע. מדובר בתהליך רציף סינוסי, ולכן את ה 0V לא נמשך כלל להגדיר בזמן, אפילו לא אפסי. לכן בד“כ מתייחסים למתח האפקטיבי שהנורה ”רואה“. לפיכך הצרכן הביתי מתייחס אל המתח בשקע כאל 220V, כאשר מדובר למעשה בתנודות מתח של מ 310V ל 310V- חמשים פעם בשנייה.

ליודעי ח"ן: מאחר והתהליך הוא סינוסי, השינוי שלו (dV/dt) הכי גבוה דווקא ב 0V. לכן, גם בתהליך הרציף, בו לא ניתן למדוד נקודה באופן ברור, עדיין רגע ה 0V הכי "קצר".

• דעתו של אדם:
  בהמשך להערה הקודמת: ההלכה מתייחסת לדעתו של אדם רגיל (הדיוט) ולא לתהליכים מיקרוסקופיים או כאלו שקורים בחלקיקי שנייה. השוו, לדוגמא, שאין לחייב אדם לבדוק חרקים עם מיקרוסקופ. לפיכך, אין לאדם להתייחס לתנודות של מתח/זרם החילופין המתרחשות עשרות פעמים בשנייה.

• טעמי המצוות:
  אין זה סוד שאני אמון על הרמב“ם ולשיטתו שלמצוות יש טעם רציונלי-אנושי. אם זה נכון לגבי מצוות מדאורייתא וחוקים שטעמיהן לא מובנים מיד, הרי שזה נכון עוד יותר לגבי מצוות דרבנן שטעמיהן נגלו. כזו היא מצוות הדלקת הנר: 

הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק; ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון עירובי חצרות או נטילת ידיים לאכילה: אלא חובה. ואחד אנשים ואחד נשים, חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל--שואל על הפתחים, ולוקח שמן ומדליק את הנר: שזה בכלל עונג שבת הוא. וחייב לברך קודם הדלקה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת--כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים.
המדליק צריך להדליק מבעוד יום, קודם שקיעת החמה. ונשים מצוות על דבר זה, יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים, והן העסקות במלאכת הבית; ואף על פי כן, צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך, ולומר לאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך, הדליקו את הנר. ספק חשיכה ונכנס השבת, ספק לא נכנס--אין מדליקין. (הלכות שבת פרק ה/ הל' א, ג) 

הטעם הוא ברור, וכפי שהסביר לי פעם רב אחד: בזמנם הבעל היה בשדה כמעט עד השקיעה, בעוד האישה עמלה על הכנות שבת. חכמים חייבו הדלקת הנר כי לא היה ניתן להדליק לאחר כניסת השבת, ואם היה נשכח הרי שהיו נאלצים להעביר את הסעודה הראשונה בחושך – במפח נפש. 

המטרה היא עונג שבת, והאמצעי הוא האור. לא היה מקור אור אחר בזמנם חוץ מהנר. המשנה ואחריה הרמב"ם, מנחים באילו נרות להשתמש על מנת שהאור יהיה יפה ונוח לשימוש. וכך ממשיך הרמב"ם: 

פתילה שמדליקין בה לשבת, אין עושין אותה מדבר שהאור מסכסכת בו…..
שמן שמדליקין בו לשבת, צריך שיהא נמשך אחר הפתילה; אבל שמנין שאין נמשכין אחר הפתילה--כגון זפת, ושעווה, ושמן קיק, ואליה, וחלב--אין מדליקין בהן. ומפני מה אין מדליקין בפתילות שאין האור נתלית בהן, ולא בשמנים שאין נמשכים אחר הפתילה--גזירה, שמא יהיה אור הנר אפל, ויטה אותה, בשעה שישתמש לאורה. 

אמנם, עם הזמן הדלקת נר רגיל הפכה להיות חלק מהווי השבת, וזאת למרות שהבית כולו מואר באמצעות חשמל. אין זה דבר מה בכך, וזה לענ"ד הטעם האמיתי שיש להשתדל להדליק נר לכבוד שבת. אחרי הכל, היהדות איננה רק דת אישית אלא המשפחה והמורשת הן לחם חוקה. 

עם זאת, אני לא סבור, שבשעת הדחק יש לפסול נורות חשמל.

בין חב"ד לרמב"ם (3) – על שפה דתית

עיבוד של דיון ב facebook:

 

לאחרונה ראיתי סרטון של הרב אורי שרקי. זהו פרק 12 בסדרה "בין קבלה לפילוסופיה".

הרב מביא שם את דברי האדמו"ר הזקן, שבפרק ב' בספר התניא הוא מביא, ומעיר,על דברי הרמב"ם בהל' יסוה"ת ב/י. (אני מביא כאן את כל דבריו):

הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתו, ויודע אותה כמות שהיא. ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד. אבל הבורא--הוא ודעתו וחייו אחד, מכל צד ומכל פינה:  שאלמלא היה חי בחיים ויודע בדעה, היו שם אלוהות הרבה--הוא וחייו ודעתו; ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד.

נמצאת אומר:  הוא היודע, והוא הידוע, והוא הדעה עצמה--הכול אחד.  ודבר זה--אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו, על בורייו.  ולפיכך אומרין "חי פרעה" (בראשית מב,טו; בראשית מב,טז) ו"חי נפשך" (שמואל א א,כו; ועוד הרבה, בצירי), ואין אומרין חי ה' אלא "חי ה'" (שופטים ח,יט; ועוד הרבה, בפתח)--שאין הבורא וחייו שניים כמו חיי הגופות החיים, או כחיי המלאכים.

ועל כך מעיר בעל התניא (פרק ב', בהגהה):

והודו לו חכמי הקבלה כמ"ש בפרדס מהרמ"ק וגם לפי קבלת האר"י ז"ל יציבא מילתא בסוד התלבשות אור א"ס ב"ה על ידי צמצומים רבים בכלים דחב"ד דאצילו' אך לא למעלה מהאצילו' וכמ"ש במ"א שא"ס ב"ה מרומם ומתנשא רוממות אין קץ למעלה מעלה ממהות ובחי' חב"ד עד שמהות ובחי' חב"ד נחשבת כעשייה גופניית אצלו ית' כמ"ש כולם בחכמה עשית:

 

לעניות דעתי, יש משהו לא הוגן בביקורת של המקובלים נגד הרמב"ם. הם לוקחים שפה פילוסופית-דתית ומעתיקים את מושגיה לשפה אחרת.

פרשת בראשית תשע"ו

דברים שלהלן כבר "מתבשלים" כמה שנים. לאחרונה גם נחשפתי להגותה של חוקרת השפה רבקה שכטר (בלוג שלה), שחידדה לי כמה נקודות.

אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ,
וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת, וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה,
וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו.
אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ,
עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ – קהלת ח'

מי האלוהים?

מהו חטא אדם הראשון, שבגינו גורש מגן עדן?

את הרמז ניתן, לדעתי, למצוא בהבדלי שמות בין פרק א' לפרקים ב' וג' בספר בראשית.

בפרק א' בפרשת הבריאה הבורא נקרא פשוט "אלוהים". כבר עמדנו בעבר (בעקבות הרחבת פירושו של הרב אליעזר ברקוביץ , כאן1, כאן2, כאן3 ),שבשפת המקרא "אלוהים" איננו God, אלא מקור סמכות ומוסר – ולכן בהקשר דתי זהו מושא לסגידה – כלומר, אל אישי. לפיכך השימוש הבלעדי בשם אלוהים בפרק הבריאה אומר דרשני, שכן ראוי היה שיהיה שם י-הוה המתאים ליוצר העולם ומחיהו. לפיכך יש לתת את הדעת לכך שלאורך הפרק הבורא מבצע שיפוט מוסרי:

• וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
• וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.
• וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.
• וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.
• וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

המטרה של הפרק היא להורות שהמוסר והערכים כבר מוטבעים בבריאה, ושמעשה הבריאה הוא הטוב. לא בכדי המציאות היא דיבורו של אלוהים; פניה אל הזולת .לפיכך, הפרשה הזו לא מתעסקת בפיסיקה או מטפיזיקה, אלא במימד המוסרי של המציאות. יש לתת את הדעת שבבריאה אלוהים מפריד בין יסודות שונים (אור וחושך, יבשה וים, מאורות, ימים), וכן נותן שמות: ויקרא אלוהים…

הלכות רמב"ם

בשעה טובה, בשבוע שעבר סיימתי מחזור ראשון של רמב"ם יומי (התחלתי בהלכות שקלים בספר הזמנים). זכיתי ללמוד עם המהדורה המבוארת של "מפעל משנה תורה" (ראו גם כאן), שלדעתי קשה להגזים בחשיבותה. כבודם של הראב"ד והשו"ע במקומם מונח, אך המהדורה מאפשרת גישה בלתי אמצעית לבניין האדיר שהוא בנה. יש מקום להבין את הרמב"ם מתוך הרמב"ם ולהתייחס לענק רוח הזה ולחזונו הכביר להנגיש את התורה כולה לעם.

ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בירב מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אלו הספרים; וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני תורה: כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול--בלא קושיה ולא פירוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו.

עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים: כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, … לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה--לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם. (הקדמה)

אחד הדברים שהרשימו אותי הוא הגישה המדעית והראיה הרב-דורית של רבנו. לדוגמא, כאשר הוא מבאר את סממני הקטורת, הוא מבין שהעברית בימיו היא שפה שאין לה שימוש מחוץ מבית המדרש. לפיכך הוא טורח להביא את המלים הערביות שיאפשרו זיהוי חד ערכי של הסממנים. לעתיד לבוא.

במובן מסוים, כל הפוסקים (וכבודם במקומם) שבאו אחריו אינם אלא הערות שוליים, והם הרחבות של מנהגים על גבי שלד ההלכה שהרמב"ם יצר. שלוש שנות הלימוד הללו היוו חוויה רוחנית כבירה. להלן כמה הלכות שאימצתי מפאת החשיפה לאורו:

נבואה מחכה לגואל

לפני כמה ימים בסדר הנ"ך היומי קראנו את נבואת גוג ומגוג של יחזקאל (סדר כ"ג):

א וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל, וְהִנָּבֵא עָלָיו. ג וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל.
ד וְשׁוֹבַבְתִּיךָ וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ, וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ וְאֶת־כָּל־חֵילֶךָ סוּסִים וּפָרָשִׁים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל כֻּלָּם קָהָל רָב צִנָּה וּמָגֵן תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם. ה פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט אִתָּם, כֻּלָּם מָגֵן וְכוֹבָע. ו גֹּמֶר וְכָל־אֲגַפֶּיהָ בֵּית תּוֹגַרְמָה יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת־כָּל־אֲגַפָּיו, עַמִּים רַבִּים אִתָּךְ. ז הִכֹּן וְהָכֵן לְךָ אַתָּה וְכָל־קְהָלֶךָ הַנִּקְהָלִים עָלֶיךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְמִשְׁמָר. ח מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל־אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד, וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם. ט וְעָלִיתָ כַּשֹּׁאָה תָבוֹא כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ תִּהְיֶה, אַתָּה וְכָל־אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים רַבִּים אוֹתָךְ. …

יז כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הַאַתָּה־הוּא אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים, לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם. (?)

יחזקאל מנבא תרחיש של מלחמה עתידית בה עמים רבים יעלו על עם ישראל שחזר לארצו. המלחמה תהיה קשה אך גוג ינגף לבסוף. המטרה תהיה קידוש ה' (ולא רק קידוש השם ודוּק):

כב וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם, וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל־ אֲגַפָּיו וְעַל־עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ. כג וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים, וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה.

תורה, עולם קדום ומשה רבנו כפרומתיאוס.

בבלי, שבת דף פח/ע"א:

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי
בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם (תהילים ח) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים

זוהי תחילתו של מדרש מפורסם, על איך שהתורה קדמה לעולם ובא משה לקבלה. 974 דורות יחד עם 26 הדורות מבריאת העולם הם אלף דור שנאמר "דבר ציוה לאלף דור (מזמור ק"ה). המעניין הוא שבניגוד לדעה פילוסופית המקובלת, נראה שעל פי חז"ל קיים מימד של זמן עוד לפני בריאת העולם [1]. משמע שהבריאה האמורה בתורה איננה יש מאין [2], אלא תהליכית. כלומר, לפני שהעולם נברא הייתה מציאות אחרת וגם שם הייתה תורה.

המלאכים טוענים שהתורה שייכת לתקופה הקודמת, שאיננה בארץ אלא בשמיים (השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם).

חווית לימוד

לומד פרק רמב"ם יומי ב"משנה תורה" ועוד שני פרקי משנה.
אתמול נזקקתי לפירושו של הרמב"ם (בתרגומו של הרב קאפח).
אני לא יודע אם זה בגלל השעה המאוחרת, אך לעתים אני חש איך הוא חשב עלי ומדבר אלי. ממש כך. מושיט יד מעבר לתהום של 800 שנה.
עידן אחר. אני בישראל המודרנית והוא פליט נודד, בן לעם נרדף.
גם הוא נתקל בקשיים ולכן החליט לכתוב ביאורים עבור חפצי ה' שיבואו אחריו.
תראו איך המורה אומר לתלמיד, כלומר לי:

- "כבר הודעתיך..."
- "ואם הבנת מה שקדם בהלכה שלפני זו, יתבאר לך כל מה שאמרנו"
- "זה פשוט ומובן. ומה שאתה צריך לזכור תמיד ולא הצטרך לחזור עליו בכל מקום..."

ומה אנו לומדים במשניות היום? הלכות נגעים וצרעת שכבר כ 2000 שנה לא הופיעו. אך שנינו, מורה ותלמיד, צועדים לתוך ההיסטוריה ומתחברים למורים שקדמו לנו אלפי שנים.
הזכרתי תהום? והנה מתוכי עולה הבנה חדשה לפסוקים הראשונים בתורה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר.

גילוי "סודות" התורה לילדים או איך ללמד אותם אגדות חז"ל

לאחרונה למדתי עם בתי (כמעט בת 9) לקראת בוחן בפרשת "בשלח". תוך כדי קריאה על המן, "פתאום" היא החלה לספר לי כיצד הוא נמס בשמש והופך לנהרות, ונאכל ע"י בע"ח ואח"כ ע"י הגויים. הופתעתי. מדובר בפירוש רש"י, אך בתי לא הבדילה בינו ובין כתוב עצמו:

חם השמש ונמס -
הנשאר בשדה נמוח ונעשה נחלים ושותין ממנו אילים וצבאים ואומות העולם צדין מהם וטועמין בהם טעם מן ויודעין מה שבחן של ישראל (מכילתא).

מאחר ואני אמון על גישתו של הרמב"ם והראשונים בפירוש מדרשים ואגדות חז"ל לא התלהבתי, בלשון מעטה, מהגשת מדרש כפשוטו וללא "דרישתו" כראוי. אינני יודע אם המורה עצמה מאמינה ב"פשט" של המדרש או לא, אך אני דוגל בעיקרון שלא צריך להרבות בניסים (בבחינת לא דייך מה שהתורה סיפרה שאתה ממציא לך סיפורים אחרים) שכן זה הופך את ה' לדאוס-אקס-מכינה ( deus ex machina) שתפקידו להתיר את סבך בעיותיו של האדם.

בנוסף לכך, הילדים לא כה תמימים כפי שניתן לחשוב. בשנה שעברה, מורה אחרת סיפרה במסגרת פרשת נח שעד שנולד נח, אצבעותיהם של בני האדם לא היו פרודות. היא כמובן הסתמכה על מדרש אבכיר (והדבר מופיע גם בניסוחים אחרים, ראו כאן)

כל הנולדים קודם נח היו ידיהם אדוקות שלימות מבלי פירוד וחילוק אצבעות, כי לא היו צריכים לעבוד אדמה, ונח נולד עם חתוך אצבעות, ומזה הבין למך שיהיה זה צריך לכך לעבודת אדמה.

אלא שהפעם, הבת שלי לא קיבלה זאת בהבנה יתרה (היא כבר ראתה את העונה הראשונה של "היה היה" כך שיש לה מושג שבני אדם לא השתנו כבר אלפי שנים). אתמול, לפני השינה, נזכרנו בזה שוב ואז התאמת לי מה שחששתי ממנו. היא די זלזלה בסיפור הזה, ואפילו כשאמרתי לה שחז"ל סיפרו אותו היא לא גילתה הבנה ולדעתה הם בדו אותו "סתם כך"! כעת אני נדרש לחזור ולבנות לילדי "אמונת חכמים" מושכלת יותר. קרי, גם אם לא מבינים אותן במבט ראשון, האגדות מכילות גרעין של אמת. יש לשלב הסבר גם על התושב"ע בכלל ומיהם חז"ל וכו' וכו'. יש להודות שאלו נושאים שגם למבוגרים קשה עמם.

פרשת ויצא תשע"ד: ירידה מהסולם

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.  וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ….
וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.

מה משמעות החלום הזה?

במו"נ א/טו' הרמב"ם מפרש את החלום כמתאר את מצבם של הנביאים:

…על הסולם אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון על הארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שהוא משיג בהכרח את מי שעליו, מכיוון שהוא קבוע ומתמיד בראש הסולם, וברור שמה שאני אומר "עליו" הוא על דרך המשל הזה שהומשל. ומלאכי אלהים(בראשית כ"ח, 12) הם הנביאים, אשר נאמר עליהם בבירור: וישלח מלאך (במדבר כ', 16); ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (שופטים ב', 1).
מה מושלם דברו עולים ויורדים: העלִיָה לפני הירידה, כי אחרי העליה וההגעה אל שלב ידוע של הסולם, תבוא הירידה עם הצו שקיבל להנהיג את אנשי הארץ וללמדם. דבר זה מכנים בשם ירידה…

על פי הרמב"ם הנביאים עולים בסולם בהשגותיהם, אך אז הם מצווים לרדת ולהנהיג את יושבי הארץ. משמע, יעקב אבינו מקבל הוראה "לרדת". מדוע?

כבר ראינו בפרשת תולדות, שהברכות לא ממש הגיעו ליעקב אבינו. רש"י מביא:

"ישב אהלים" - אהלו של שם ואהלו של עבר

כלומר לומד "תורה". יעקב בחר להתעמק בהגות פילוסופית - דתית. וכמו שם ועבר לפניו, נראה שהוא לא פעל בזירה הציבורית*. מבחינת דרכו של אברהם, חזרה לאוהלי שם ועבר היא נסיגה. עצם העובדה שה' ראה לנכון לכרות ברית עם אברהם, היא העדות לכך שדרכם של שם ועבר נכשלה. העולם המשיך להתדרדר, למרות שהצדיקים הללו חיו בקרבו. זאת למעשה הסיבה שמלכתחילה יצחק רצה לברך את עשיו הפעיל. יעקב היה אדם פסיבי שנפעל ע"י אמו.

נמצא שעל פי הרמב"ם כל הזמן הזה יעקב עלה בסולם, ועתה חייבת לבוא הירידה – פעולה בקרב בני אדם. אמנם, כאשר הוא נשלח לפדן ארם, יצחק מברך אותו בברכת אברהם, אך חלום הסולם מודיע לו שהברכות עדיין תלויות במעשיו. ואמנם אנו יודעים שיעקב לא היה בטוח שה' ישמור עליו (בפרשת וישלח ).

הפעולה בקרב בני האדם היא המאפיינת את אברהם. ועם זאת החידוש העיקרי של אברהם והאבות הוא ההבנה שיש ליצור אומה שלמה שמתפקדת כמו המלאכים בסולם (מו"נ ג/נ"א): 

כי באשר לארבעה אלה, האבות ומשה רבנו, התברר שהתאחדו עם האל, כלומר השיגוהו ואהבוהו, כמו שמעידים הכתובים. כן השגחת האל עליהם ועל צאצאיהם אחריהם רבה. עם זאת עוסקים היו בהנהגת האנשים, בריבוי הממון ובהשתדלות למען הקניין. לדעתי זאת ראיה שעשו מעשים אלה באיבריהם בלבד בשעה ששכליהם לא פסקו מהיות לפניו יתעלה…. הוא שבכל המעשׂים האלה מטרתם היתה להתקרב אליו יתעלה. ואיזו התקרבות! שכּן תכלית מאמציהם במשך קיומם היתה להביא לידי מציאות אומה היודעת את האל ועובדת אותו: [ וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.]  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו. (בראשית י"ח, 19). התברר לך אפוא שתכלית כל מעשׂיהם היתה מופנית להפיץ את ייחוד השֵם בעולם ולהדריך את בני-אדם לאהוב אותו יתעלה.

ועל פי ההסבר הנ"ל של הרמב"ם, הרי שה"ירידה" של הנביאים הופכת אותם למלאכיו - שלוחיו של אלוהים. המהלך השלם הוא העלייה בסולם לצורך ירידה, ובכך להשפיע על אחרים לעלות ולרדת בתורם. זהו גם תפקידו של עם ישראל, לעלות באמצעות התורה, אך תמיד לרדת ובכך להציב סולם לכל באי העולם לעלות אל ה'.

---

* הרי למעט הזכרתם בשושלות היוחסין לא ידוע דבר על מעלליהם של שם ועבר. ועם זאת ניכר מברכותיו של נח ששם הוא הבן "הצדיק".

סיום ספרי העבודה והקורבנות לרמב"ם

במסגרת "רמב"ם יומי" סיימנו ללמוד את ספרי "העבודה" ו"הקורבנות" במשנה תורה. יש להודות שלאחר וכבר קראתי את "מורה נבוכים" (מו"נ), אני רק יכול להיות מלא הערכה כלפי פועלו של הרמב"ם. דעותיו בנושא טעמי מצוות קורבנות ידועות, ועיקרן לעקור עבודה זרה מישראל. לכאורה אפשר היה לראות בקורבנות ספיח היסטורי שמסיבות שונות לא ניתן למחקו [1]. אך הנה, הרמב"ם יורד לתוך אינסוף הפרטים של העבודה במקדש: בגדי כהנים, מידות הכלים, סדר העבודה, הלכות מעילה, קינים ועוד ועוד. אם הוא באמת חשב העבודה הזאת כבר לא רלוונטית, לא ניתן להבין כיצד הוא השקיע מאמץ כה כביר (ויחידאי) כדי לפרש ולהנהיר את ההלכות הללו. להלן גם נראה שהוא גם לא הצליח לתת טעמים לכל הפרטים הללו. יכול היה בנקל לכתוב "שולחן ערוך" עם ההלכות הנהוגות "בימינו".

על המתח בין הרמב"ם של המשנה תורה ובין המו"נ כתב הרב קוק ב"מאור האחד לדמות דיוקנו של הרמב"ם ז"ל". הוא תקף את אלו שכתבו שלא ייתכן שאדם אחד כתב הן את המו"נ ואת היד החזקה. דבריו גם נכונים כלפי אלו שחושבים שהרמב"ם כתב את ההלכות להמון העם בלבד, ואת דעותיו האמיתות, שהקורבנות בטלים, יש למצוא במו"נ:

מבקרים" עזי נפש היו בוודאי רוצים להפוך באמת את האישיות המוצקת הזאת לתמונה אגדית, אשר רק בדמיון המופרז יכול להיות לה מקום ולא במציאות הרגילה בהגבלתה. כי כיצד יכול המוח הרגיל לחשוב, שאותו הגאון התלמודי, אשר יצר את פירוש המשנה הנפלא, את ספר המצות ואת היד החזקה, עם כל מלא מרחבו ורוב פרטיו ודקדוקיו, הוא הוא אותו הפילוסוף הנשגב, המתרומם לאותה ההכללה וההפשטה העליונה המתגלה לנו במורה הנבוכים, והוא הוא אותו גדול הרפואה, שרשומו היה כל כך ניכר בזמנו בין אבירי הרופאים, ושאותות גדולתו ושקידתו גם במקצוע זה נשארו לדורות?…

הלא באחת יד היו מפרידים את היד החזקה מהמורה, באמרם, שאותו הפוסק הגדול, שעסק בכל כך אהבה ומסירות נפש בקביעת כל תג ותג שבתורה המעשית לכל פרטיה ודקדוקיה, לא יוכל להיות אותו הפילוסוף המתנשא לרום פסגת ההפשטה וההכללה של המחשבה האצילית, המרקיעה לשמי הבקורת והנתוח השכלי העליון, ובאחת יד היו מתרצים בזה את כל הדברים, שלפי ההשקפה השטחית הם נפגשים כמו סתירות בין אלה שתי היצירות הגדולות. ומזה אך צעד אחד להחליט, שגם הספר הגדול והמקיף הזה, היד החזקה, משנה התורה, גם הוא איננו מעשה יד פועל אחד, ורק הדמיון האגדי הוא שיחס אותו לרבי משה בן מיימון, ובאמת רק במשך דורות רבים נצטברו חלקים חלקים מעורכים שונים, עד אשר נצטרף מין "קאנון" מקיף זה. מה נקל יהיה להם אז לישב את כל הסתירות הנראות בין ספר המצות ובין החבור הגדול ובין פירוש המשנה לשניהם ובין חלקי החבור גופו, ולמה להם לנוד אחרי החדושים והפלפולים הרבים, אשר העלו המפרשים השונים, במשך דורות רבים, איך לישר את הדברים?

יום כיפורים תשע"ד - יהי רצון

לקראת יום כיפור, בו אנו פוגשים את עצמנו עם יהוה, שהוא הקיום והוא ההוויה.
הכהן הגדול מתפלל שם בהיכל אחר שיצא (מקודש הקודשים), תפילה קצרה--שלא להבעית את העם, שמא יאמרו מת בהיכל:

וכך היה מתפלל: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו--
שאם הייתה שנה זו שחונה, תהיה גשומה;
ולא יסור שבט, מבית יהודה;
ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה,
ואל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים.

בקשות פשוטות, והרמב"ם שמלמד אותנו את דרך האמצע בחיים מפרש אותם:

... היה מתפלל שימצע ה' את אויר שנה זו, וזו טובה גדולה כללית לאדם ולבהמה, כי כשמזג האויר ממוצע מבריאים גופות החולים, ומתמדת בראיות הבריאים...
... מתפלל בהתמדת שלטון הצדק והאמת, וזהו תכלית הכל.
... שיצליח ה' לכל אדם בעבודתו, ושיצליחו עסקיו ומסחרו כדי שלא יצטרך לשאול ולבקש מזולתו.
… ואל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים, לפי שאינם מתפללים אלא להתמדת השמש

מבקשים בריאות, ומזג אוויר נוח.
ממשלת צדק ואמת (אמת = אמינה ולא תזזיתית) - לא צדקה.
לא להיות תלויים בחסדי אחרים, אלא רק בעמלנו.

ומהי תפילת עוברי דרכים? אלו שמבקשים שלא ירד גשם בגלל עסקיהם האישיים.

כולנו עוברי דרכים בעולם הזה ורובנו רואים רק את השביל שלנו, ואת הרגע המידי.
נבקש שגם כשקשה לנו והזיזו לנו את הגבינה, נצליח לזכור שאנו חלק מרקמה אחת. נתחשב בזולת, שהצרכים והרצונות שלנו לא יבואו על חשבונו.

גשמי קיץ (3)

רק כתוספת לעניין אחריות האישית שהעליתי ברשומה הקודמת: בפירושו לפרשת המלך, דון יצחק אברבנאל מביא את דעתו של הר"ן מדוע חטא העם ברצותו מלך (אמנם אברבנאל דוחה אותה , אך היא חשובה לדיון):

והדעת הד׳ הוא להר״ן שכתב שכפי השורה היה דבר המשפט התמידי מסור לשופטים  ועניין המלחמות מסור למלכים. שישראל חטאו  במה ששאלו מלך לשפוט, כי אלו שאלוהו סתם  או להילחם, לא היה רע בעיני ה׳ גם בעיני שמואל.

על פי הר"ן, טבעי הוא שצריך מנהיג כדי לאגד את העם ולנהל מלחמות עם אויביו. אך הסכנה היא כאשר המנהיג הזה מקבל לידיו גם סמכויות שיפוטיות, שעד כה היו מבוזרות בין השבטים. יש כאן, כאמור, מעיין התנערות של העם מהמנהיגים המקומיים ואף מאחריותו שלו לניהול ענייניו הפנימיים.

2. על דמות המלך (המשך מרשומה קודמת)

התורה מצווה בדברים יז:

יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. 

טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. 

כך פותחת התורה את הציווי להמליך מלך. עם זאת לא ניתן להתעלם מהנימה הביקורתית על "ככל הגויים". בד"כ בתורה, וביתר שאת בספר דברים שנכתב ערב הכניסה לארץ, הגויים נזכרים בהקשרים שליליים:

שבועות: חג מתן תורה. שבע"פ. (2)

המשך מרשומה קודמת.

גמרא

במסכת מנחות מובא הוויכוח בין הפרושים לצדוקים/בייתוסים לגבי ההבנה של "ממחרת השבת". הצדוקים הבינו ששבת היא שבת בראשית "רגילה" החלה בתוך שבעת ימי פסח. [1] הגמרא מציעה כמה טיעונים כדי להתמודד עמם:

שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטים מנין לכם ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט … ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם כתוב אחד אומר (ויקרא כג) תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר (ויקרא כג) שבע שבתות תמימות תהיינה הא כיצד כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת.

ריב"ז אמנם מסכים ששבת האמורה היא שבת בראשית, אך הוא טוען שהביטוי "תספרו חמישים יום" הוא מיותר, ולכן יש לשייך אותו לספירה שמתחילה באמצע השבוע, כאשר אין "שבע שבתות תמימות". אלא שהקושי הוא, שע"י כך הוא מייתר את הצורך בביטוי של "ממחרת השבת", שהרי ספירה של חמישים יום כבר מכילה את כל האפשרויות.

רבי אליעזר טוען טענה אחרת:

"רבי אליעזר אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר 'תספר לך' (דברים ט"ז,ט), ספירה תלויה בבית דין, שהם יודעים לחדש ממחרת השבת - מחרת יו"ט, יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם"

כלל לא לומד מהפסוקים בויקרא אלא בפרשת ראה:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.

כאן לא מוזכרת השבת, ולכן הוא תולה את הספירה בבית דין. ובכל זאת, גם ע"י הדרשה הזאת הוא מייתר את הכתוב בויקרא כ"ג שמציין בדיוק כיצד יש לספור את ספירת העומר.

הערה על הגישה ה"אנכית"– חולשת הדבקות

Well I live here with a woman and a child
the situation makes me kind of nervous.
Yes, I rise up from her arms, she says :
"I guess you call this love"; I call it service

… I was so easy to defeat, I was so easy to control,
I didn't even know there was a war.
Why don't you come on back to the war.

(— Leonard Cohen, There is a War)

______

ברשומה הקודמת, עיקר הביקורת שלי הופנתה כלפי הגישה ה"אופקית" שהפרידה בין תורה לדרך ארץ – ובכך עיוותה את את התורה, והפכה אותה ללא רלוונטית. ועם כל זאת גם הגישה ה"האנכית" לא חפה מבעיות.

לפני כ 3 חדשים פרסם אלחנן ניר מאמר "במקור ראשון" בשם "מות המתפלל". הוא העלה לסדר היום את תופעת עלוני השבת בבתי הכנסת, בהם רבים מן המתפללים מעבירים את זמנם בקריאת העלונים במקום להתפלל. רוב המגיבים באתר הודו שהתופעה נפוצה בעיקר בבתי כנסת אשכנזים-דתיים-לאומיים – הציבור הכי "אנכי" שמצליח, לכאורה, לשלב תורה עם דרך ארץ.  

אני שייך לציבור הזה, ואם ישנה סיבה לכך שכמעט איני קורא עלונים תוך כדי תפילה ומשתדל למעט בדיבור, זאת העובדה שאת "מורא מקדש" ספגתי מהתקופה שהתפללתי עם ציבורים "אופקיים": ספרדים וחסידי חב"ד. כאשר עברתי לעיר בה אני גר היום, וחיפשתי בתי כנסת, שיקול חשוב היה אווירת הרצינות שהייתה בהם – שהיא בהכרח הפוכה לדיבורים באמצע התפילה. היו כמה בתי כנסת שנפסלו לאחר תפילה או שתיים.

מדוע חסרה האינטנסיביות הראויה בקיום המצוות, ובעיקר בתפילה?

הדבר מובנה, לדעתי, ב"אנכית" עצמה. מאחר שאנכיות גורסת שאין ניגוד בין דרך ארץ לתורה, הרי שעלולה להיווצר אשליה נוחה ששתי הפעילויות הנ"ל הן שוות ערך. יתרה מכך, תלמוד תורה הופך לחלק מהשגרה של החיים: עבודה – לימודי חול – בילויים – משפחה. לא תמיד הוא יהיה בסדר העדיפות העליונה (יש הקוראים לזה התברגנות). באחת מהתגובות למאמר הנ"ל העירה אחת מהכותבות, שציבורים אחרים עדיין חשים שהם בגלות, ולכן התפילה וביה"כ שלהם מהווים מפלט מהמציאות. כשהם נכנסים לביה"כ הם חשים בקדושה שלו לעומת החול בחוץ.

על דרך ארץ ועל הרלוונטיות של התורה: חלוקה אנכית

את גרעין הרעיון המובא כאן קראתי לראשונה לפני כמה שנים במאמר של אריאל פינקלשטיין, ורק לאחרונה הבשיל לכדי רשומה.

ידועה אמירת חז"ל ידועה שדרך ארץ קדמה לתורה (ויקרא רבא). מה היא אותה דרך ארץ?

עיקר הנקודות העולות מתוך מאמרו של הרב יובל שרלו העוסק בה :

• שהביטוי "דרך ארץ" מקביל להתנהגות הטבעית היסודית של האדם המצוי, והוא מקיף את כל תחומי החיים, הכלכליים והחברתיים, חיי הפרנסה וישובו של עולם, החיים המוסריים וחיי אישות. צירוף הביטוי "טבעיות החיים" בכל מקום שם מופיע הביטוי "דרך ארץ" יאיר את משמעותו באור נכון.
• למעשה, הדבר מתאים מאוד להוראתו היסודית של הביטוי, כלומר: "דרך ארץ" - הדרך שהארץ נוהגת, כאשר מקורותיה של דרך ארץ זו נולדים מתוך המציאות הטבעית וההתנהגות הרגילה של תושבי הארץ. הדבר דומה מאוד להוראת הביטוי "עם הארץ", שהוא ביטוי הנראה מקביל ל"בעלי הקרקעות"…
  
  

לפי זה "דרך ארץ" היא הביטוי לחיים הנורמאליים הנהוגים בארץ. יש כמובן קושי מעשי לקבוע מהי אותה דרך הארץ, שכן דרך הארץ שונה מחברה לחברה, אולם קושי מעשי זה איננו יכול לבטל את עצם קיומה של דרך ארץ כללית ומוסכמת בתחומים רבים.

בשיעוריו, הרב אורי שרקי מסביר לא פעם את אמירת חז"ל הנ"ל באמצעות שילובה עם מאמר חז"ל נוסף:

זכה נעשית (התורה) לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המוות" (יומא עב:).

הוא מסביר שהמלה "זכה" היא מאותו שורש של "זך" וזיכוך". התורה מעצימה את אישיותו של הלומד. אם אדם ניגש לתורה ללא שזוכך בדרך ארץ – מוסר בסיסי, הרי שהתורה משחיתה אותו עוד יותר והורגת אותו. מאידך, אם אדם שהוא מוסרי שלא בהקשר דתי לומד תורה, הרי שהתורה תתקן אותו עוד יותר. החיים האמורים כאן הם כמובן דבקות בה' (ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום). המשמעות היא שהתורה אינה מבטאת את רצונו של הקב"ה אלא אם כן קדמה לה דרך ארץ.

כאן אני מעוניין להתייחס אל דרך הארץ על שתי מוקדיה הלא נפרדים: מוסר טבעי ושכל ישר. אמנם קשה להגדירם, אך בכל זאת לכל אדם ישנה תחושה ברורה במה מדובר.

לפי השיטות הנזכרות כאן, הבחנה מלאה בין תורה לדרך ארץ בלתי אפשרית ואף, כנראה, לא רצויה. ניתן להראות שגישה זו הייתה מקובלת גם על כמה וכמה ראשונים (רס"ג ורמב"ם – ראו להלן).

אני קורא לתיאור הנזכר כאן, "חלוקה אנכית" (שינויי עריכה) בין תורה לדרך ארץ (* שינויי עריכה :כלומר הקו המבדיל הוא אופקי). אצל האדם "הטוב" התורה היא רובד מאוחר שנרכש לאחר שכבר השתלם בדרך ארץ. עיקרה ההתייחסות חיובית לעולם וכלפי הקיום האנושי.

עד כמה קודמת דרך ארץ לתורה?

קודם כל על פי התורה עצמה השכל הישר ומוסר כללי מהווה קריטריון לאימותהּ (דברים ד'):

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי:  לַעֲשׂוֹת כֵּן--בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים:  אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

העמים, על חוכמתם ועם תחושת הצדק שלהם יעריכו את חוקי התורה, ויכבדו אותה ואת עם ישראל. אני מפנה כאן למאמר של דר' חיים משגב, שטוען עד כמה החוק הקדום, שלפני מתן תורה, מהווה תשתית לתורה עצמה, ולא במהרה היא משנה אותו.

הרס"ג פותח את ספרו "הנבחר באמונות ובדעות" בהכרזה הבאה, שאינה אלא הלל לה' על כך שחנן לאדם תבונה:

פתח מחברו ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל, האמת במובן האמיתות הברורה, המאמת לבני אדם מציאות נפשם בוודאות גמורה, ובאמצעותה מצאו את תחושותיהם מציאות וודאית, ובהם ידעו את ידיעותיהם ידיעה צודקת, ונסתלקו מהם בכך השיבושים, וסרו על ידי כך הספקות, ונתלבנו להם הראיות, ונזדככו להם ההוכחות. ישתבח מעל לכל תיאור נעלה ותהילה.

בהמשך הוא כותב מדוע צריך חקירה שכלית, וזאת כדי לאמת את מה שכתוב בתורה:

דע, יחנך ה' אתה המעיין בספר זה, כי מה שאנחנו חוקרים ומעיינים בענייני אמונתנו הוא לשני עניינים: האחד כדי שיתאמת לנו בפועל מה שידענו מפי נביאי ה' בידיעה. והשני כדי שנשיב לכל מי שיטען עלינו בענייני אמונתנו.

הרס"ג מגדיל לעשות ואף טוען שגם ללא ההתגלות, ניתן היה באמצעות התבונה להגיע לידיעות שנמסרו בתורה:

ובהכרח צריך לספח לעניין זה דבר שאין לעבור מעליו, והוא שנשאל ונאמר: אם כל עניני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון, וכפי שהודיעם ה', מה היא נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה, ועשה על כך מופתי האותות הגלויים לא המופתים השכליים? ונשיב בסיוע ה' יתעלה התשובה השלמה ונאמר, מפני שידוע לפני החכם שהלימודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך, ושהוא אם יפנה אותנו אליהם בידיעת הדת, היינו נשארים זמן רב ללא דת, עד אשר תשלם לנו המלאכה ויסתיים העסק בה. ואפשר שרבים ממנו לא תשלם להם המלאכה מחמת חסרונם, ויש שלא יסתיים לו העסק בה מחמת קוצר רוחו, או שישתלטו עליו הספקות ויביאוהו במבוכה ויעצרוהו. ולפיכך שיחרר אותנו יתהדר ויתרומם מיד מכל הטרדות האלה, ושגר אלינו את שליחו, ומסרם לנו בדרך הודעה, והראנו בעינינו עליהם אותות ומופתים מה שלא ישלוט בהם ספק, ולא תמצא שום דרך לדחייתם.

הסיבה לכך שהקב"ה נתן לנו את התורה, אליבא הרס"ג, היא פשוט לחסוך טרחה וסבל של האנושות עד שהייתה מגיעה לתובנות הנכונות.

על שני מאורות ואל אחד

אתמול זכיתי להיות באחד מימי עיון בתנ"ך המתקיימים השבוע במכללת הרצוג וישיבת הר עציון. שיעור מרתק במיוחד היה של הרב יואל בן-נון – שה' ישלח לו רפואה שלמה ויזכהו ללמד ולהאהיב את התורה עוד שנים רבות. השיעור עסק בלוח העברי שמשלב חודשים ירחיים עם שנה שמשית. בקצרה: המועדים שקשורים ליציאת מצריים, החל מחג המצות חלים בתאריכים בתוך הלוח הירחי, ועם זאת מצוות "זכור את חודש האביב" מכריחה אותנו גם להצמיד אותם לעונות חקלאיות, המשתנות לפי השמש.

החשיבות של הלוח הכפול היא רבה וישנה הקבלה מסוימת בינו לבין מצוות השבת, שכן גם בו נאמרו שמירה וזכירה:

שמות יב'-יג':

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:.. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:

דברים, טז':

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:

האם כמו השבת הלוח מלמד את ייחוד האל? כיצד?

נראה שעמים עתיקים נהגו על פי הלוח הכפול, אך עם הזמן הם עברו ללוח השמשי הפשוט יותר שלא מצריך חישובים ועיבורים מסובכים. היוצאים מן הכלל היו הבבלים, שכן הקפידו על הלוח הכפול. הם עשו זאת מסיבות דתיות שכן גם השמש וגם הירח היו אלים, ולא רצו להפלות אחד על פני השני. ואמנם ,מצריים התנהלה רק על פי השמש ורע אל השמש היה ראש פנתיאון שם. כאשר יצאו ישראל ממצריים חלק מהמרד שלהם כלל גם מעבר אל לוח ירחי. עם זאת, היעד שלהם היה בארץ כנען, בה צריך להיות חקלאי, וכך גם הלוח השמש נדרש.

סיבה נוספת, והיא ההפוכה מזאת של הבבלים, הוא לא לתת הגמוניה לאחד מהמאורות וזיהויו עם האל. החקלאי העברי הקדום אמנם התנהל על פי השמש בכל אורחותיו, אך החגים העיקריים אילצו אותו להתחשב בירח – כך לא זוהה אלוהים עם אף אחד מגרמי השמיים והם עצמם לא נתפסו כאלוהיים. במקדש לדוגמא הקפידו להפנות את הגב אל השמש העולה במזרח, שכן ההיכל היה ממערב לעזרה. ההתנהלות עם מערכת של שני כוחות המכוונים אל עיקרון או אל אחד מזכירה לי את טעמו של הרמב"ם להימצאותם של שני כרובים בבית המקדש. מורה נבוכים ג/מ"ה:

ציווה יתעלה שיעשו על הארון צורת שני מלאכים כדי שמציאות המלאכים תהיה איתנה באמונת ההמון, שזאת דעה נכונה, שנייה לאמונה במציאות האלוה, והיא עיקרון לנבואה ולתורה ומבטלת עבודה זרה, כמו שהבהרנו. ולו היתה צורה אחת, כלומר, צורת כרוב אחד, היתה בכך התעיה והיו חושבים שזאת צורת האלוה שאותו עובדים, כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה, וכן (היו עשויים לחשוב) שהמלאך הוא פרט אחד, מה שהיה מביא במידת-מה לאמונה בשתי רשויות. ומכיוון שנעשו שני כרובים (שמות ל"ז, 7) עם האמירה המפורשת ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו', 4), התאפשר ביסוס הדעה שהמלאכים נמצאים ושהם מרובים, והושג ביטחון שלא יטעו לחשוב שהם אלוה שכן האלוה אחד והוא ברא את הריבוי הזה.

לפי הרמב"ם, הסיבה שישנם שני כרובים ולא אחד, הוא שלא יטעו ויחשבו שהם מיצגים את האל. כאשר נאמר שאל הוא אחד, אך רואים שני כרובים, אין חשש שיסגדו להם.

כך גם עם המאורות (שאליבא הרמב"ם הם שכלים = מלאכים*). המערכת המסובכת המתחשבת בשני המאורות מבטלת את העליונות של האחד על גבי השני, ומכוונת את התודעה אל משהו נשגב ומופשט.

*מעניין שהשמש והירח מיצגים על פי חז"ל את העיקרון הזכרי והנקבי בהתאמה שכן הלבנה מקבלת את אורה מהשמש. כך גם הכרובים – הן היו פסלים של ילד וילדה הפונים אחד אל השני. אלה ואלה מסמלים את הקשר בין עם ישראל לה'.