צלם אלוהים ולא צלם י'הוה.
בכל מקום שבו מופיע המונח "צלם" בהקשר של האדם במקרא, הוא בא בשם אלוהים (ולא יְ'הוָה).
מה מבטא השם אלוהים?
כאשר יְ'הוָה מבקש להדגיש את קרבתו לאדם או לעם ישראל, הוא משתמש בצירוף יְ'הוָה אֱלֹהִים / יְ'הוָה אֱלֹהֵיכֶם – בניגוד להצהרה הישירה "אֲנִי יְ'הוָה". דוגמה מובהקת לכך מופיעה בנחמיה ט', בפסוקים שאנו אומרים בסיום פסוקי דזמרה:
אַתָּה־הוּא יְ'הוָה לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל־צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל־אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל־אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת־כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים׃אַתָּה־הוּא יְ'הוָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם׃
כלומר, בפנייתו אל האדם הוא יְ'הוָה אֱלֹהִים, ולא יְ'הוָה כבורא העולם בלבד.
רש"י (על בראשית ו, ב) כותב במפורש: "כל אֱלֹהִים שבמקרא לשון מרות".
הרמב"ם במורה נבוכים מבאר זאת פעמים אחדות ומדגיש כי השם אלוהים משותף לאל, למלאכים ולשופטים-מנהיגים. הוא מביא את תרגום אנקלוס על "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" – "וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין" (כגדולים, כמנהיגים נכבדים), ומציין כי המונח מושאל גם למלאכים משום שהם "מנהיגים-שופטים" בעולם העליון. [1]
לדעתי, המושג הקרוב ביותר כיום ל"צלם אלוהים" הוא סוכן מוסרי – ישות בעלת יכולת בחירה מוסרית ואחריות כלפי הזולת [2].
מכאן גם מובן מדוע הלל הזקן כלל את הגוף הפיזי בצלם האלוהים [4] – שכן דרכו פועל האדם בעולם.
המסורת אינה מציעה לנו לנסות לפענח את "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" במונחים מטאפיזיים מופשטים, אלא להידמות דווקא למידות המוסריות של הקב"ה – אותן מידות שהופכות אותו לאלוהים ביחס אלינו.
וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״! אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״ — אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״ — אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים. - (סוטה י"ד א')
כָּךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ. מַה הוּא נִקְרָא חַנּוּן אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן. מַה הוּא נִקְרָא רַחוּם אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם. מַה הוּא נִקְרָא קָדוֹשׁ אַף אַתָּה הֱיֵה קָדוֹשׁ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קָרְאוּ הַנְּבִיאִים לָאֵל בְּכָל אוֹתָן הַכִּנּוּיִין אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד צַדִּיק וְיָשָׁר תָּמִים גִּבּוֹר וְחָזָק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵן דְּרָכִים טוֹבִים וִישָׁרִים וְחַיָּב אָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בָּהֶן וּלְהִדַּמּוֹת אֵלָיו כְּפִי כֹּחוֹ: - (רמב"ם הלכות דעות א' [5])
הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. (תומר דבורה א').
הרב אליעזר ברקוביץ מסכם זאת כך:
המופת לכל המפגשים הוא מפגש האדם עם אלוהים. אלוהים פוגש את האחר מתור עניין ומעורבות. אופן מעורבותו של אלוהים בעולם הוא המופת הנצחי לאופן שבו יש לפגוש את האחר. מכל ה״אחרים״ שהאדם עשוי לפגוש בעולם הזה, אף אחד לא יהיה זר לו כפי שהוא עצמו זר לאלוהים. ובכל זאת אלוהים מרומם את האדם לדרגת ״שותפות״ עימו עצמו. פגישת האחר לאור דמות המופת של כל המפגשים היא אקט של שותפות יצירתית מתיר מעורבות אכפתית. זוהי מהותו של אורח החיים הדתי. זהו מושג חיקוי האל, שאפלטון הכניס לחשיבה המערבית.
בלשון חז״ל בתלמוד: ״מאי דכתיב ׳אחרי ה׳ אלוהיכם תלכו׳ -וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?
והלוא כבר נאמר: ׳כי ה׳ אלוהיך אש אכלה הוא׳? אלא להלך אחר מידותיו של הקב״ה. מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים. הקב״ה ביקר חולים… אף אתה בקר חולים.
ה״מידות״ הן כמובן תכונות הייחוס של אלוהים, אותן תכונות שלו הבאות לידי ביטוי ביחסיו עם העולם. משמעותן העליונה היא שהן מתוות את הדפוס המקורי לכל מערכת יחסים עלי אדמות…
את אלוהים ניתן להכיר על סמך תכונות הייחוס שלו בלבד: על פי אופי מעורבותו בבריאה, על פי העובדה שהוא עושה ״חסד, משפט וצדקה בארץ״. ברם החשוב מכל הוא משפט הסיכום: ״כי באלה חפצתי, נאם ה׳״. העובדה שאלוהים מתייחס אל העולם משום היותו חפץ ב״אלה״ מכוננת את חיקוי האל כחוק האלוהי החל על האדם. על שום שאלוהים חפץ ב״אלה״, תכונות הייחוס הופכות דגם לחיקוי. המפגש מגלה לא רק את העניין האלוהי באדם אלא גם את דרישותיו של אלוהים ממנו.
תמונות באדיבות NotebookLM
דיאגרמות סיכום
הגדרת המונח אלוהים
אופן חיקוי אלוהים
האדם כצלם אלוהים
מקורות
הערות שוליים
תהלים ס"ב - אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם? וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם?! אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן ! וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ !יחזקאל כ"ח - בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְ'הֹוִה יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי, בְּלֵב יַמִּים, וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל, וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים.. הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי לִפְנֵי הֹרְגֶךָ וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל בְּיַד מְחַלְלֶיךָ
דָּבָר אַחֵר, וְכִי יָמוּךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יא, יז): גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטַר מִתַּלְמִידָיו הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבֵּנוּ לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, אָמְרוּ לוֹ וְכִי מַה מִּצְוָה זוֹ, אָמַר לָהֶן לִרְחֹץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, אָמְרוּ לוֹ וְכִי זוֹ מִצְוָה הִיא, אָמַר לָהֶם, הֵן. מָה אִם אִיקוֹנִין שֶׁל מְלָכִים שֶׁמַּעֲמִידִים אוֹתָן בְּבָתֵּי טַרְטִיאוֹת וּבְבָתֵּי קִרְקָסִיאוֹת, מִי שֶׁנִּתְמַנֶּה עֲלֵיהֶם הוּא מוֹרְקָן וְשׁוֹטְפָן וְהֵן מַעֲלִין לוֹ מְזוֹנוֹת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְגַּדֵּל עִם גְּדוֹלֵי מַלְכוּת, אֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת, דִּכְתִיב (בראשית ט, ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
יש כאן מתח עם תפיסות מאוחרות ודואליות יותר שמזהות את הצלם עם השכל או נשמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה