לפרשת בראשית, על צלם אלוהים

צלם אלוהים ולא צלם י'הוה.

בכל מקום שבו מופיע המונח "צלם" בהקשר של האדם במקרא, הוא בא בשם אלוהים (ולא יְ'הוָה).

מה מבטא השם אלוהים?

כאשר יְ'הוָה מבקש להדגיש את קרבתו לאדם או לעם ישראל, הוא משתמש בצירוף יְ'הוָה אֱלֹהִים / יְ'הוָה אֱלֹהֵיכֶם – בניגוד להצהרה הישירה "אֲנִי יְ'הוָה". דוגמה מובהקת לכך מופיעה בנחמיה ט', בפסוקים שאנו אומרים בסיום פסוקי דזמרה:

אַתָּה־הוּא יְ'הוָה לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל־צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל־אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל־אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת־כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים׃

אַתָּה־הוּא יְ'הוָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם׃

כלומר, בפנייתו אל האדם הוא יְ'הוָה אֱלֹהִים, ולא יְ'הוָה כבורא העולם בלבד.

רש"י (על בראשית ו, ב) כותב במפורש: "כל אֱלֹהִים שבמקרא לשון מרות".

הרמב"ם במורה נבוכים מבאר זאת פעמים אחדות ומדגיש כי השם אלוהים משותף לאל, למלאכים ולשופטים-מנהיגים. הוא מביא את תרגום אנקלוס על "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" – "וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין" (כגדולים, כמנהיגים נכבדים), ומציין כי המונח מושאל גם למלאכים משום שהם "מנהיגים-שופטים" בעולם העליון. [1]

לדעתי, המושג הקרוב ביותר כיום ל"צלם אלוהים" הוא סוכן מוסרי – ישות בעלת יכולת בחירה מוסרית ואחריות כלפי הזולת [2].

כל פרק א' בבראשית אינו מתאר בריאה יש מאין, אלא סידור ומיון של המציאות מתוך התוהו תוך שיפוט מתמיד של "טוב". בני אדם, כאשר הם יושבים לדין ומפעילים שיפוט מוסרי, נקראים לעיתים אלוהים (ראה שמות כב, ח ועוד).[3]

מכאן גם מובן מדוע הלל הזקן כלל את הגוף הפיזי בצלם האלוהים [4] – שכן דרכו פועל האדם בעולם.

המסורת אינה מציעה לנו לנסות לפענח את "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" במונחים מטאפיזיים מופשטים, אלא להידמות דווקא למידות המוסריות של הקב"ה – אותן מידות שהופכות אותו לאלוהים ביחס אלינו.

וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״! אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״ — אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים. 

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״ — אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים. - (סוטה י"ד א')

כָּךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ. מַה הוּא נִקְרָא חַנּוּן אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן. מַה הוּא נִקְרָא רַחוּם אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם. מַה הוּא נִקְרָא קָדוֹשׁ אַף אַתָּה הֱיֵה קָדוֹשׁ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קָרְאוּ הַנְּבִיאִים לָאֵל בְּכָל אוֹתָן הַכִּנּוּיִין אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד צַדִּיק וְיָשָׁר תָּמִים גִּבּוֹר וְחָזָק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵן דְּרָכִים טוֹבִים וִישָׁרִים וְחַיָּב אָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בָּהֶן וּלְהִדַּמּוֹת אֵלָיו כְּפִי כֹּחוֹ: - (רמב"ם הלכות דעות א' [5])

הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. (תומר דבורה א').

הרב אליעזר ברקוביץ מסכם זאת כך:

המופת לכל המפגשים הוא מפגש האדם עם אלוהים. אלוהים פוגש את האחר מתור עניין ומעורבות. אופן מעורבותו של אלוהים בעולם הוא המופת הנצחי לאופן שבו יש לפגוש את האחר. מכל ה״אחרים״ שהאדם עשוי לפגוש בעולם הזה, אף אחד לא יהיה זר לו כפי שהוא עצמו זר לאלוהים. ובכל זאת אלוהים מרומם את האדם לדרגת ״שותפות״ עימו עצמו. פגישת האחר לאור דמות המופת של כל המפגשים היא אקט של שותפות יצירתית מתיר מעורבות אכפתית. זוהי מהותו של אורח החיים הדתי. זהו מושג חיקוי האל, שאפלטון הכניס לחשיבה המערבית.

בלשון חז״ל בתלמוד: ״מאי דכתיב ׳אחרי ה׳ אלוהיכם תלכו׳ -וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?

והלוא כבר נאמר: ׳כי ה׳ אלוהיך אש אכלה הוא׳? אלא להלך אחר מידותיו של הקב״ה. מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים. הקב״ה ביקר חולים… אף אתה בקר חולים.

ה״מידות״ הן כמובן תכונות הייחוס של אלוהים, אותן תכונות שלו הבאות לידי ביטוי ביחסיו עם העולם. משמעותן העליונה היא שהן מתוות את הדפוס המקורי לכל מערכת יחסים עלי אדמות…

את אלוהים ניתן להכיר על סמך תכונות הייחוס שלו בלבד: על פי אופי מעורבותו בבריאה, על פי העובדה שהוא עושה ״חסד, משפט וצדקה בארץ״. ברם החשוב מכל הוא משפט הסיכום: ״כי באלה חפצתי, נאם ה׳״. העובדה שאלוהים מתייחס אל העולם משום היותו חפץ ב״אלה״ מכוננת את חיקוי האל כחוק האלוהי החל על האדם. על שום שאלוהים חפץ ב״אלה״, תכונות הייחוס הופכות דגם לחיקוי. המפגש מגלה לא רק את העניין האלוהי באדם אלא גם את דרישותיו של אלוהים ממנו.

תמונות באדיבות NotebookLM

דיאגרמות סיכום

הגדרת המונח אלוהים

אופן חיקוי אלוהים

האדם כצלם אלוהים

מקורות

הערות שוליים

פרשת בראשית תשע"ו

דברים שלהלן כבר "מתבשלים" כמה שנים. לאחרונה גם נחשפתי להגותה של חוקרת השפה רבקה שכטר (בלוג שלה), שחידדה לי כמה נקודות.

אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ,
וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת, וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה,
וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו.
אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ,
עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ – קהלת ח'

מי האלוהים?

מהו חטא אדם הראשון, שבגינו גורש מגן עדן?

את הרמז ניתן, לדעתי, למצוא בהבדלי שמות בין פרק א' לפרקים ב' וג' בספר בראשית.

בפרק א' בפרשת הבריאה הבורא נקרא פשוט "אלוהים". כבר עמדנו בעבר (בעקבות הרחבת פירושו של הרב אליעזר ברקוביץ , כאן1, כאן2, כאן3 ),שבשפת המקרא "אלוהים" איננו God, אלא מקור סמכות ומוסר – ולכן בהקשר דתי זהו מושא לסגידה – כלומר, אל אישי. לפיכך השימוש הבלעדי בשם אלוהים בפרק הבריאה אומר דרשני, שכן ראוי היה שיהיה שם י-הוה המתאים ליוצר העולם ומחיהו. לפיכך יש לתת את הדעת לכך שלאורך הפרק הבורא מבצע שיפוט מוסרי:

• וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
• וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.
• וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.
• וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.
• וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

המטרה של הפרק היא להורות שהמוסר והערכים כבר מוטבעים בבריאה, ושמעשה הבריאה הוא הטוב. לא בכדי המציאות היא דיבורו של אלוהים; פניה אל הזולת .לפיכך, הפרשה הזו לא מתעסקת בפיסיקה או מטפיזיקה, אלא במימד המוסרי של המציאות. יש לתת את הדעת שבבריאה אלוהים מפריד בין יסודות שונים (אור וחושך, יבשה וים, מאורות, ימים), וכן נותן שמות: ויקרא אלוהים…

Cain and Abel – Rebuilding Eden

Disclaimer:
I haven't (yet) read Yoram Hazony's book "Philosophy of the Hebrew Scripture"; this post is a response to his promotional video.

In the said video Hazony makes the following interesting claims:

(1)  God has commanded Adam and his descendants to toil and be involved agricultural work, while the land produces only thorns and thistles.

(2)  Cain is the more pious of the two brothers: he obeys God's decree (1) and it's his idea to bring sacrifices.

hence:

(3)  Cain is the archetype of the submissive mankind, that makes dictators and the like (I believe Ayn Rand would have named him 'collectivist')

on the other hand

(4)  Avel (Abel) is the shepherd, who, using his intelligence leads an easier life.

(5)  He refuses to follow Gods decree (1) and has his herds do the work for him.

(6)  Avel is the archetype of the individualists, who break away from submissive societies, while also promoting and bringing blessed change to mankind.

(7)  God likes Abel types, more that Cain types.

I would like to challenge some of these claims in order to present a broader view of this and other Biblical narratives.

פרשת בראשית תשע"ב - פירוש הרמב"ן

למרות שכבר מזמן רציתי ללמוד את פירוש הרמב"ן לתורה, הרי שבקריאת ספרם של הרבנים סבתו וליכטנשטיין כבר גמרתי אומר לעשות זאת – מיד עם תחילת מחזור הפרשות החדש. הרב אומר שם כך:

הרמב"ן בשבילי הוא דמות אדירה לפי כל קנה מידה. כמובן, אני יודע, יש גם גדולי עולם אחרים, אבל את הרמב"ן אני מעריץ. אמרתי פעם, בשעה שלימדתי רמב"ן בישיבה, ואני אומר זאת גם היום, לו היה אבד הספר "מורה נבוכים", היה זה הפסד אבל לא כביר; עם ישראל היה מחזיק מעמד. אבל אם פירושו של הרמב"ן לתורה היה הולך לאיבוד, אני מרגיש שהייתה קטסטרופה.[ !!!]

עד כה ראיתי שתי מגמות לפירושו לתורה:

גילוי סודות התורה

הפירוש מזכיר את "מורה נבוכים" לרמב"ם במטרת חיבורו. שני ההוגים ראו צורך דחוף להפיץ את סודות התורה  (מעשה בראשית ומעשה מרכבה) לקוראים שכן זה מה שעשוי לסלק דעות שגוית, אך האיסור הקדמון לעשות זאת (ממסכת חגיגה י"א/ב) מאפשר להם להעביר רמזים בלבד (ראשי פרקים). השוו:

רמב"ם (פתיחה למו"נ):

אדם נבון לא ידרוש ממני, ולא יצפה, שבהזכירי עניין מסוים אשלים אותו, או שכאשר אתחיל לבאר משמעותו של משל מן המשלים אמצה את כל הנאמר באותו משל…

בחיבורינו ההלכתיים ביארנו משהו מעניין זה והעירונו על עניינים רבים. הזכרנו שם שמעשֹה בראשית הוא חוכמת הטבע, ומעשה מרכבה הוא חוכמת האלוהות. הסברנו את דבריהם [של חז"ל: אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשֹה בראשית בשניים,] ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו... מוסרין לו ראשי הפרקים.

לכן אל תדרוש ממני כאן אלא ראשי הפרקים. ואפילו התחלות אלה אינן מסודרות בספר זה ולא רצופות, אלא מבודדות ומעורבות בעניינים אחרים שברצוני להבהירם. שכן כוונתי שהאמיתות תופענה מבעד לראשי הפרקים ושוב תיסתרנה, כך שלא ננגד את המטרה האלוהית, שאי-אפשר לנגדה, אשר הסתירה את האמיתות המיוחדות להשׂגת האל מפני המון האנשים, שנאמר: סוד ה' לִיראיו (תהלים כ"ה, 14).

הרמב"ם שהרחיב לדבר על עניין הסודות מודיע מראש שספרו אזוטרי ועל הקורא לנסות ממש לעמול לפענח ולגלות את דעותיו ה"אמתיות" הצפונות בו - ע"י שימת לב לסתירות וקשרים סמויים בין הפרקים השונים (כידוע, הפענוח מעסיק חוקרים כבר למעלה מ 750 שנה).

רמב"ן (בראשית א/א):

ויש לשאול בה: כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", כי הוא שורש האמונה; ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל.

והתשובה: מפני שמעשה בראשית – סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו. לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא", והסיפור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם ועונשם, וסיפור גן עדן וגירוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים. וכל שכן ספור דור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול. ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ י): "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", ותישאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני, עם התורה שבעל פה…

ואי אפשר להאריך בפירוש זה העניין במכתב, והרמז רב הנזק, כי יסברו בו סברות אין בהם אמת. אבל הזכרתי זה לבלום פי קטני אמנה מעוטי חכמה, המלעיגים על דברי רבותינו.

מדברי הרמב"ן, נראה שברצף דיונו על מעשה בראשית הוא כולל אף את סיפור המבול ומגדל בבל שלדידו אף לתוכם נמשכים סודות בראשית. לכן ניתן להבין שתוכנם הוא לא היסטורי בלבד ויש מקום לדרוש (על פי מסורת בע"פ) ולהוציא מפשוטם חלק מהפרטים הנמסרים שם (נכון לכתיבת מלים אלו לא קראתי את פירושו שם).

האם גם פירוש הרמב"ן הוא ספר אזוטרי כמו ה"מורה"? על פניו לא נראה כך. הוא קיצר את הדיון בסודות, ועד כה הוא לא הבטיח לצפון סודות בפירושו, אלא הוא מצביע עליהם ומיד נותן רמזים. לדוגמא:

וזהו שאמר (אדם הראשון) "זאת הפעם" כלומר הפעם הזאת מצאתי עזר לי שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי וראוי שתקרא בשמי ממש כי נוליד זה מזה ובמלת "זאת" סוד יודע מדברינו בפרשת וזאת הברכה אם יברכני צורי להגיע שם ולכך החזיר "כי מאיש לקחה זאת" והבן.

ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' והבל הביא גם הוא. הבינו האנשים האלה סוד גדול מהקרבנות והמנחות וכן נח ורבותינו אמרו (ע"ז ח) שגם אדם הראשון הקריב שור פר וזה יחסום פי המבהילים בטעם הקרבנות ועוד ארמוז בו עיקר גדול ברצון הקב"ה

פירוש מדעי-עדכני לתורה

לכל אורך הפירוש הוא מתפלמס על רש"י, הראב"ע ורד"ק. הוא מודה להם כאשר פירושם נראה לו, ועם כל זאת, הוא לא פעם מציע פירוש משלו. למרות סודות התורה שנזכרו לעייל פירושו לפרק שואף לפשט של הכתוב:

ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת… והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן….

…וכבר נודע כי היסודות הארבעה – מקשה אחת, והעמוד שלה הוא עיגול הארץ. והמים מקיפין על הארץ, והאוויר מקיף על המים, והאש מקיף על האוויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה, והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים, והרוח מנשבת ותיכנס בחושך ותרחף על המים.

אמנם הוא נסמך לעיתים על מדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר), שעד כה, מתוך המובאות מתוכו, לא הכיל מושגים ישירים מהמדע הביניימי. לכן, למרות שתוכן פרק א' אמור להיות אזוטרי ומובן אך ורק לבעלי המסורת אמיתית שעברה בע"פ מסיני, הרמב"ן מציע פירוש "פשטי" ומתבסס על מדע של זמנו.

מדוע?

לדעתי, הפירוש הוא מבוא זהיר לקבלה.

כידוע בתקופתו של הרמב"ן הקבלה החלה להתפשט בחוגים לא מעטים בספרד. לא בלתי נמנע שהיא משכה לא מעט "סקרנים" (כמו היום…) גילוי מעט סודות (אמנם סודות של ממש עם כל האיסורים?) אמור להשביע חלק מאותה סקרנות, אך באותה מידה, יש לתת לאותם אנשים פירוש מושכל ומתאים לזמנם שמחבר את התורה עם הידע העדכני. הפירוש מהווה מעין "ראשי פרקים" שרק אחרי לימודו מותר להמשיך ולהיכנס בשער תורת הנסתר.