על האמת – כעקרון ההתמדה במציאות

התכוונתי להביא את ביאורו של הרב אליעזר ברקוביץ על מושג ה"אמת" במקרא (מתוך ספרו Man and God). אך הנה הרב יואל בן –נון עשה סקירה ממצה של הפסוקים באתר שלו. כל מה שנותר לי אלו ההבהרות של הרב ברקוביץ:

ה"אמת" המקראית איננה מושג מופשט מתחום האפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) כפי משמעותו בעברית המודרנית (כמו truth). זו היא מידה ששייכת לתחום המוסרי (בדומה למושג משפט). פירושה הוא יציבות, קביעות ובטחון. המושג "נאמן" [1] (ששמר על משמעותו המקורית) נגזר ממנה ומדובר במישהו שניתן לסמוך עליו. את ההיגד המפורסם בחבקוק "צדיק באמונתו יחיה" יש לפרש בהקשרו האמיתי :

עַל-מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל-מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה-יְדַבֶּר-בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל-תּוֹכַחְתִּי. וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה וַיֹּאמֶר כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל-הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ.  כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם -יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה-לוֹ כִּי-בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר. הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא-יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.

הנביא מחכה בסבלנות שחזיונו (על נפילת בבל - הכשדים) יתממש. ה' מודיע לו שהוא לא יכזב, ואף על פי כן יש את אלו שמתעלפים (שיכול אותיות של עֻפְּלָה )  (נחלשים). אך הצדיק חי באמונתו – בנאמנות שלו בה'. אך מדוע הוא צדיק? נראה שלא מדובר רק בנאמנות לה' אלא גם לזולת, וזאת ההיפך מזה ש"לא ישרה נפשו" – הוא לא ישר כלפי בני האדם.

על פרדיגמות: בין קארל פופר לוויקטור פראנקל

לפני ימים אחדים ראיתי יחד עם עמית לעבודה הפרסום באינטרנט על כך שחושדים שגילו חלקיקי ניטרינו המהירים מהאור. אמרתי שהנה יש כאן אפשרות לשינוי פרדיגמה, ותורת היחסות של איינשטיין תדחק או תתוקן – כפי שנעשה לתיאוריות של ניוטון בזמנו. מיד נזכרנו בחתן פרס הנובל הטרי דן שכטמן, שאף הוא טרם לשינוי פרדיגמה בתחום הגבישים. שוחחנו על כך שמאחורי הזכייה ישנו סיפור די עצוב. לקח לא מעט זמן עד שזכה להכרה, ובדרך הוא ספג לא מעט עלבונות – הן מעמיתיו והן מאוטוריטות בתחום (ראו כאן).

הערתי, שעמיתיו קידשו את הידע הנוכחי שלהם כדבר קודש בדת, זימנה כמובן את השאלה הצפויה: האם אנשים מאמינים מוכנים לשינוי פרדיגמות, ובעיקר לגבי נושא טעון כמו קיומו של הבורא? עניתי, כמי שלא נולד לתוך העולם הדתי, איני רואה עצמי מחויב להגות כזו או אחר. כמו כן, הוספתי בשם הרב קוק (כפי ששמעתי בשיעור של הרב אורי שרקי) שדעותינו היום עשויות להיראות כמופרחות בעיני דורות עתידיים. התפיסה על טבע הבורא משתנה תמיד ומוחקת תפיסות קודמות. עד כאן תקציר השיחה (שכמובן זיכתה אותי במחמאה שאני דתי פתוח וכו')

אלא, במחשבה שנייה, דחיתי אותו בקש, שכן הדברים אינם כה פשוטים וחלקים. שינוי דעות ותפיסות מהיר שייך למודל המתודה המדעית (ליניארית ונאיבית) של קארל פופר, לפיו כל ניסוי המפריך תיאוריה כלשהי מביא להחלפתה הכמעט מידית בתיאוריה שונה או מתוקנת. כאמור, בעולם האמיתי הדברים אינם כך. אני זוכר שבלימודים לתואר שני, עשינו ניסויים וקיבלנו לעיתים תוצאות שונות מהמצופה. לא תמיד טרחנו לחזור על הניסויים, אלא הסברנו את תוצאותיהם לאור התיאוריה – באופן אד הוקי למדי...
בספרו "אלוהים משחק בקוביות" הרב מיכאל אברהם קורא לתיאוריות/אמונות מסוג זה טאוטולוגיות פרקטיות (הוא אף מודה שהאמונה באלוהים היא גם כזו, ולכן, מעשית, היא בלתי ניתנת להפרכה*). האדם ינסה להסביר כל ניסוי או תופעה חריגה באמצעות הפרדיגמה/אמונה בה הוא אוחז.

(מסופר על המדען לב לנדאו, שניגש אליו פעם מאן דהו על מנת שיסביר לו תוצאות ניסוי בלתי צפויות. לנדאו הסביר לו בטוב טעם, אלא שאח"כ התברר שמרוב התרגשות הלה החזיק את התרשים הפוך. הוא חזר אל לנדאו שוב, הפעם עם התרשים בכוון הנכון – ושוב פעם קיבל הסבר שהצדיק את התוצאות…)

בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות" ויקטור פראנקל מתאר את חוויותיו הקשות במחנה ריכוז והסיבות שהוא שרד את אותה תקופה. הוא מגיע למסקנה (וממנה לשיטת טיפול) שבני אדם יכולים להתמודד עם קשיים רק אם הם מוצאים משמעות או תכלית לחייהם. הם חייבים לחוש שהם חלק ממשהו גדול או תכנית קוסמית בה הם נוטלים חלק.

כל תיאוריה, שאוששה באמצעות ניסויים, מוסיפה לאדם עוד נדבך להבנתו את היקום ומשם היא הופכת לחלק מהשקפת עולמו – לפרדיגמה (מושג שטבע תומס קון בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות"). מסתבר שכאשר לאדם יש תיאור מסוים ומניח את הדעת על היקום הוא יתקשה לזנוח אותו – גם כאשר עומדות לפניו עובדות המפריחות את ההסבר. ישנה קפיצה בלתי מוסברת (ושאינה לגיטימית מבחינה פילוסופית חמורה) מעובדות לערכים. לדעתי, כאן נכנסת הבחנתו של פראנקל. הפרדיגמה הופכת לחלק משהשקפת עולמו של המדען/ההוגה. היא נותנת לו תמונת יקום ומדרך רגל יציב כדי להמשיך ולהתמודד ולגלות דברים חדשים.

עד כמה האמונות חשובות לאדם? הוא מוכן למות, להרוג ולהעליב את עמיתיו  - רק כדי שלא יכריחו אותו להמיר אותן. יש לתת את הדעת שלא רק מאמינים "דתיים" מוכנים להילחם ולמות עבור אמונותיהם (כביכול מחכה להם גן עדן) – אלא אף אתיאיסטים (ראו את המרקסיסטים בעלי ההשקפה המטריאליסטית שמתו למען מהפכותיהם). אם נרצה להבין מדוע יצורי אנוש הורגים בבני מינם בסיטונאות – אין לחפש סיבות חומריות – אלא בחיפוש המשמעות האין-סופי.

במקרה החריג שאנו כן מצליחים להשתכנע שעל הפרדיגמה להשתנות – מיד היקום חוזר להיות מקום בלתי מוכר – וזה די מפחיד. התהליך של שינוי פרדיגמה הוא בהכרח כואב, ושהדי במרומים שבשיטוטי באינטרנט ובפורום עצכ"ח היו לי לא מעט רגעים כאלו…

למדתי את תורת היחסות של איינשטיין, אך מאחר והיא לא נדבך בהשקפת עולמי – הרי שתיקונה או החלפתה בתיאוריה אחרת לא מעורר בי חרדה כלשהי – אלא דווקא התלהבות. עם זאת אני בטוח שישנם כמה מדענים שהניסוי האמור בחלקיקי נויטרינו מדיר שינה מעיניהם. חלקם אף כנראה מתפללים (אל מי…) שהניסוי יתגלה כטעות.

 

 

הערות

---

*אגב, די לראות את הטוקבקים המתלהמים ב Ynet בטורים בהם מציג הרב אברהם את השקפתו לגבי הקשר בין האבולוציה (בה הוא מאמין!) ואמונה באלוהים. גם החילוניות על צורותיה היא טאוטולוגיה פרקטית.

אמת ויציב–על האמונה במקרא…ובמדע

בתורה

היה בדעתי להביא כאן ביאור של מושג ה”אמת” המקראי מתוך ספרו של רא”ב Man and God, אך ראיתי את מאמרו הנפלא של הרב יואל בן נון בנושא, והוא מגיע למסקנות דומות מאוד: אמונה היא בטחון, והאמת היא הדבר הקיים והיציב עליו ניתן לסמוך ולבטוח. ראוי לקרוא את המאמר הנ”ל כדי לעמוד על ההבדלים בין מושג האמונה כפי שהוא משמש היום לבין זה המקראי והחז”לי.

דוגמאות לאמונה מקראית: מזמור עח:

כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ:

העימות בין יוסף לאחיו (בראשית מ”ב):

שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם-לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם…

וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ-כֵן.

מזמור י”ט:

לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד.
הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל;    וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד הָרָקִיעַ.
יוֹם לְיוֹם, יַבִּיעַ אֹמֶר;    וְלַיְלָה לְּלַיְלָה, יְחַוֶּה-דָּעַת.
אֵין-אֹמֶר, וְאֵין דְּבָרִים:    בְּלִי, נִשְׁמָע קוֹלָם.
בְּכָל-הָאָרֶץ, יָצָא קַוָּם,    וּבִקְצֵה תֵבֵל, מִלֵּיהֶם;
לַשֶּׁמֶשׁ,    שָׂם-אֹהֶל בָּהֶם.
וְהוּא--כְּחָתָן, יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ;    יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר, לָרוּץ אֹרַח.
מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, מוֹצָאוֹ--וּתְקוּפָתוֹ עַל-קְצוֹתָם;    וְאֵין נִסְתָּר, מֵחַמָּתוֹ.
תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ;    עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי.
פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי-לֵב;    מִצְוַת יְהוָה בָּרָה, מְאִירַת עֵינָיִם.
יִרְאַת יְהוָה, טְהוֹרָה--עוֹמֶדֶת לָעַד:    מִשְׁפְּטֵי-יְהוָה אֱמֶת; צָדְקוּ יַחְדָּו.

המזמור משווה את שתי זירות ההנהגה (כך קראנו להן ברשומות קודמות – במקרא הן נקראים “משפטים”) בהן פועל ה’. הקביעות של הטבע (יוֹם לְיוֹם … וְלַיְלָה לְּלַיְלָה) היא עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה (ראו גם מזמור צ”ג). יחד עם “יִרְאַת יְהוָה, טְהוֹרָה--עוֹמֶדֶת לָעַד” במישור האנושי-מוסרי הרי ש: מִשְׁפְּטֵי-יְהוָה אֱמֶת צדקו יחדיו.

ההיפך מ”אמת” הוא עוול שכן כאשר אין חוקים קבועים הרי שהחברה מתמוטטת. על כן האמונה והאמת הן מרכיב מכריע בצדק:

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: (יואל ב’)

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (דברים לב’)

ב“על מושג המשפט במקרא” המופיע בתרגום עברי בספר ”מאמרים על יסודות היהדות” (ניתן לראות חלק מהמקור האנגלי כאן) הרב ברקוביץ’ מראה שהמשמעות הרחבה של המשפט המקראי איננו justice – צדק אובייקטיבי חמור סבר, אלא התנהגות נורמטיבית כלשהי (בד”כ חיובית). אצל אלוהים מדובר בעקרון איזון קוסמי המאפשר חיים בעולם^1.. הפסוק האחרון קושר משפט עם אמת וכך גם מזמור קי”ט (פסוק פט והלאה):

לְעוֹלָם יְהוָה--    דְּבָרְךָ, נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.
לְדֹר וָדֹר, אֱמוּנָתֶךָ;    כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ, וַתַּעֲמֹד.
לְמִשְׁפָּטֶיךָ, עָמְדוּ הַיּוֹם:    כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ.

כמו המשפט, גם האמת היא עקרון קוסמי המאפשר קיום. הלְדֹר וָדֹר המדוברים כאן איננו דורות של בני אדם, אלא של כל הברואים. אנו מאמינים – בוטחים בה’ שיתמיד במשפטו כדי שהיקום ימשיך להתקיים: יהיה אמת. אם המשפט היה משתנה, הרי שגם צורת היקום היתה שונה – היינו חיים ביקום שונה או בתוהו ובוהו, כפי שישעיהו טען (פרק נט’):

אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה בָּטוֹחַ עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר שָׁוְא הָרוֹ עָמָל וְהוֹלֵיד אָוֶן:

 

במדע

הטענה האחרונה הזכירה לי תובנות שלמדתי מספריו של הרב (דר’) מיכאל (מיכי) אברהם. הפילוסופיה של המדע נסובה (עד כמה שאני מבין…) סביב שאלה עקרונית: כיצד המדע אפשרי? השאלה נוסחה כנראה לראשונה ע”י דויד היום (David Hume) שתקף שתי תפיסות יסוד: האינדוקציה והסיבתיות. הוא טען:

1. האינדוקציה איננה ניתנת להצדקה: אי אפשר להסיק מסקנות כלליות רק מתוך התבוננות בפרטים. דוגמא: רק משום שהבחנו שכל האבנים ששחררנו מידנו נופלות לארץ, אנו מסיקים שגם האבן הבאה שנשחרר, תיפול גם היא. אין לנו הוכחה לכך שזה יקרה.
2. הסיבתיות איננה ניתנת להצדקה: בחושים שלנו אנו רואים אך ורק רצף של מאורעות, אך איננו רואים כיצד מאורע אחד גורם לשני. דוגמא: ראינו שבעיטה גורמת לכדור להתגלגל. אנו רואים רק בעיטה ואח”כ את הכדור המתגלגל אך אנו לא רואים שעצם הבעיטה גלגלה את הכדור.

לא ניתן להפריד את שתי ההנחות הללו אחת מהשנייה שכן כאשר אנו מזהים סיבתיות אנו מיד מכלילים אותה לכלל התופעות הדומות. בכוון שני, אנו נאמר ששחרור אבן מידנו הי הסיבה לנפילה.

הן את האינדוקציה והן את הסיבתיות לא ניתן להצדיק באופן לוגי, אך ללא שתיהן לא ניתן ללמוד דבר חדש על העולם! כל ניסוח של תיאוריה מדעית בהכרח מכיל הכללה (אינדוקציה) וטענה סיבתית הקושרת תופעות. בשתיהן ישנה הנחה מובלעת שביסודו, היקום מתנהג באופן אחיד ואנו רשאים לנבא התרחשויות עתידיות על סמך תצפיות מהעבר. שתי הנחות היסוד הנ”ל אינן נובעות מתצפיות החושים, ובכל ובכל זאת סומכים עליהן, ובהרבה מקרים אנו צודקים שכן המדע מתקדם^2.. אם אין כאן הכרח לוגי, הרי שיש כאן אינטואיציה חזקה מאוד, או אם תרצו – אמונה סמויה. ישנו מישור שאנו לא רואים בעינינו אלא בשכלנו (ראייה אידאית או “עיני השכל” בלשון הרמב”ם), ואנו סומכים על גורם כלשהו שמתאם בין השכל הישר שלנו (שכאמור מסקנותיו אינן נובעות מתצפית ישירה) למציאות. בספריו הרב מיכי קורא לו אלוהים. בעקבות לשון המקרא אני מעדיף את יהו"ה.

טוֹב, לְהֹדוֹת לַיהוָה; וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן.
לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ; וֶאֱמוּנָתְךָ, בַּלֵּילוֹת.

בבוקר, כאשר האדם בהכרה, הוא יכול להתבונן במציאות ולהודות על חסדי ה’. מה קורה בלילה כאשר האדם עוצם את עיניו ולא מתבונן? כאן נכנסת האמונה - הביטחון שה’ הוא נאמן וימשיך לקיים את המציאות כפי שקיים אותה לעינינו ביום. הנאמנות של ה’ (המצדיקה את אמונתנו בו) הופכת את היקום לאמת אובייקטיבית (במובן המקראי– מתקיים לאורך זמן). התופעות שראינו ביום ימשיכו להתקיים גם בלילה וביום שלמחרת.

על המתאם המדהים בין שכל האדם ליקום אמר איינשטיין:

The most incomprehensible thing about the world is that it is comprehensible.

הערות

---

1. כך ישעיהו מתאר את משפטו של ה’:

   מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם:
   מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ יְהוָה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ: אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ: (ישעיהו מ’)

   הקטע לא מתאר את יחסו של ה’ אל בני אדם, אלא לפעולתו ב’טבע’ (וראו את הסקירה שלי בנושא שם הוי”ה) עצמו ותיחום העולם ואיזון בין רכיביו. לכן, כאשר איוב בא בטרוניה לה’ על יסוריו, הוא מתגלה אליו ושואל:

   וַיַּעַן יְהוָה אֶת אִיּוֹב מִן סְעָרָה וַיֹּאמַר: אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי: הַאַף תָּפֵר מִשְׁפָּטִי תַּרְשִׁיעֵנִי לְמַעַן תִּצְדָּק:

   הוא ממשיך ומתאר את כוחו העצום והנהגתו הפרטנית. ואמנם איוב מקבל את מפגן העוצמה כתשובה לשאלתו. הסיבה לכך היא שהצדק אינו זהה עם ”משפט”. ואכן לא נעשה צדק עם איוב, אלא שמשפטו של ה’ חִייב שאיוב יסבול – ואיוב הבין זאת והבין שאת המשפט לא תמיד ניתן להבין. רעיו של איוב טעו לכל אורך הדרך בנסיונם להרשיע את איוב ולטעון שיסוריו מגיעים לו בצדק. גם ירמיהו מבין שהמשפט יכול להיות כואב, כאשר נדרש להחזיר את העם ממעשיו הרעים:

   כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְהוָה לְהוֹשִׁיעֶךָ כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ: (ירמיה, ל’)

   הייסורים והישועה אינם סותרים, הם חלק מהמשפט, ושניהם ביטוי לדאגתו של האל. זאת הסיבה שהמשפט מתקשר לא פעם לחסד ולרחמים כמו הפסוק הנזכר וכן ודוד פונה אליו ומיחל למשפטו

   קוֹלִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ יְהוָה כְּמִשְׁפָּטֶךָ חַיֵּנִי:

   רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְהוָה כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי: (מזמור קיט’)

   
   
2. טענות המבוססות עליהן נקראות משפטים סינטטיים-אפריוריים. סינטטיים משום שהם לוקחים שתי תופעות (בעיטה וכדור) ומחברים אותם יחד ליצור טענה שלישית שאינה נגזרת לוגית (אנליטית) שלהם. אפריוריים של שום שאינם תלויים בתצפית שהרי את הסיבתיות איננו רואים בחושים. עמנואל קאנט, ניסה לפתור את הבעיה ע”י כך שטען שהן האינדוקציה והן הסיבתיות תוצר של מבנה ההכרה האנושי, ולכן הן כפויות עלינו. הטענה הזאת לא נראית כל כך סבירה, שכן לכאורה לא נוכל לראות תופעות בלתי מוסברות…