במוסף "שבת" של פרשת קורח, כ"ז בסיון תשס"ט, ב'מקור ראשון' התפרסמה מסתו של דר' אלחנן שילה. המסה עסקה בשני נושאים. האחד, חוסר התמודדותו הכנה של הציבור הדתי-לאומי עם ביקורת המקרא. למעשה קרא המחבר להבנה מורכבת של יותר העיקרון "תורה משמיים", והביא לדוגמא את הרב אברהם יהושע השל שהפריד בין התוכן האלוהי של התורה לבין דרכי מסירתה. השל הבין שתורת משה נכתבה במשך כמה דורות וכל פעם העלו על הכתב חלק ממסורת שמקורה היה במשה אך הועברה מקודם בעל פה.
הנושא השני עסק בהתמודדות עם המסרים הלא הומניסטיים של התורה. דר' שילה קרא למי שערכי ההומניזם קרובים לליבו ליחס משמעות אלוהית רק לאותם מסרים שהם מתקדמים יחסית לדור של מתן תורה. את שאר המסרים (כגון סקילה של מחללי שבת ושריפת עיר נידחת) יש ליחס לכלי האנושי דרכו הועברה ההתגלות, ולא לאלהים עצמו.
שלחתי תגובה למקור ראשון והיא פורסמה השבת (פרשת בלק תשס"ט) תחת הכותרת הכנות ושברה. מטבע הדברים תגובתי עברה עריכה. העריכה הלשונית והסגנונית הייתה במקום, אך היתה גם השמטה של כמה רעיונות שרציתי להעביר. להלן תגובתי המקורית (ההערות למטה הן תוספת שלי עבור הבלוג):
"
בחציו הראשון של מאמרו ד"ר שילה טוען שאכן אין התמודדות ראויה וכנה עם נושא ביקורת המקרא במסגרות הדתיות-לאומיות. הדבר נובע, לדעתי, משתי סיבות עיקריות:
- הנטייה להתייחס לַמי ולא לַמה. החברה האורתודוקסית מתעלמת מהמלצתו של הרמב"ם לקבל את האמת ממי שאמרהּ, שכן הסמכות של הטקסט נובעת פעמים רבות (מדי) מהדובר ולא מתוכן הדברים והתאמתם למציאות. לפיכך הציבור הדתי לאומי לא מצליח להשתחרר מדוֹגמת שלוש-עשרה העיקרים של הרמב"ם, ולצערי אף אחד לא טורח להזכיר את העובדה, שבניגוד לתחום ההלכה, אין ולא יכול להיות פסק השקפתי.
האירוניה היא שהרמב"ם עצמו – כפילוסוף ראציונליסט - לא דרש אמונה "תמימה" או מס שפתיים, שכן הגדרתו את האמונה היא כך:האמונה אינה העניין הנאמר אלא העניין המצטייר בנפש כאשר מקבלים-כאמת הוא כך כפי שהצטייר.
(מו"נ א' נ').הרמב"ם חיפש ודאות והוכחות לוגיות וכך גם ניסח את העיקרים שלו בפירושו על פרק חלק. אין ספק שהיו הוגים בימי הביניים שהרמב"ם לא שכנע אותם, והם לא קיבלו את העיקר השמיני שלו. [1]
המשך המגמה העכשוית כרוכה גם בהתעלמות מהוגים לא אורתודוקסיים אך יראי שמיים, כדוגמת (הרב) אברהם יהושע השל, שכן ניסו להתמודד עם ביקורת המקרא ולשזור אותה יחד עם האמונה בתורה משמיים. - ביקורת המקרא המודרנית היתה מונעת לא פעם משנאת ישראל. שפינוזה ואחריו וולהאוזן החזיקו בדיעה שמרבית המקרא– אם לא כולו – נכתב ע"י עילית קלריקלית מושחתת וצינית שכל מגמתה לשעבד נתינים מסכנים ע"י שכתוב ההיסטוריה. גישה מינימליסטית זו שלטה בכיפה כמעט כל המאה ה-19. מבקרי המקרא לא ניגשו אל התנ"ך כאל מכלול וניסו להציגו כטלאי ע"ג טלאי ולא תוצר של הלך רוח עיקבי. וכן התעלמו מן העובדה שאת המקרא מלווה מסורת המועברת בעל פה. בימינו יש הדים לגישה זו בספרו של ריצ'רד א. פרידמן, "מי כתב את התנ"ך". הספר מצביע על כמה סתירות אמיתיות שיש בפסוקי המקרא (תוך התעלמות מהמסורת היהודית והפתרונות המוצעים על ידה), ומנסה להסביר את הבדלי הגירסאות בתיאוריות קונספירציה. אין תימה, אם כן, מדוע שלומי אמוני ישראל בחרו לאטום אזניהם ודעתם מביקורת המקרא שמגמתה להכפיש את קודשי ישראל. הביקורת הנגדית הסתכמה בעיקר בטענה (הנכונה) שמבקרי המקרא מתהלמים מרוח המקרא.
בחציו השני של המאמר ד"ר שילה חורג מאותה כנות בה דגל בתחילתו.
אחד מהדברים המקוממים בזרמים הליברליים, היא הנטייה לנהות אחר כל מה ששם הקידמה והנאורות מתנוסס עליו, ואף לאמץ באופן עקבי נקודת המבט "גויִת" חיצונית על היהדות. לכל אורך ההיסטוריה היהדות היוותה ניגוד לתרבויות שרחשו סביבה, תוך התעלמות ממה שנחשב "מתקדם". הקריאה להתעלם מאותם חלקים לא נעימים במקרא ולייחס התגלות רק לקטעים ה"מתקדמים" (במונחי המאה ה-21) היא תמימה במקרה הטוב, ובמקרה הרע גובלת בנוכלות אינטלקטואלית. כמו מבקרי המקרא לעייל שניסו לפרק את המקרא לטלאים, גם ד"ר שילה מתעלם מרוח המקרא – אותה תיזה מונותאיסטית שמהווה אנטיתיזה לכל אידיאולוגיה אחרת. פרופ' ישעיהו לייבוביץ' המנוח נהג להדגיש השקם וערב שהיהדות איננה הומניסטית, וההומניזם הוא אתיאיזם מוסווה. בעוד ההומניזם מתמקד בעיקר בפרט ומקדש את זכויותיו, מטרתה העיקרית של התורה היא להיות חוקה ולשעבד את האומה לרצון האל. הערך העליון במקרא הוא לא האדם כשלעצמו, אלא יחסיו של האדם עם האל, ולאור ערך זה יש להבין את הדרישה להשמיד עבודה זרה ולסקול מחללי שבת. אגב, את הקושי שיש בדימיון בין התורה לחוקות המזרח הקדום פותר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק לב')[2]. הוא מסביר שמטרת התורה להוביל מהלך בן אלפי שנים בו האדם משתחרר מהאלילות ודבק בה'. אם כך לא ניתן לנתק את התורה ומושגיה מהקשרם ההיסטורי והגיאוגרפי, בהם היא נכתבה, שכן היא ממוענת גם לאנשים שחיו אז. הדימיון לחוקות הקדומות הוא אם כך הכרחי ומהווה גם הוא חלק מדבר ה' לאדם.
ד"ר שילה שדוגל בשמיעה סלקטיבית והשמת דברינו שלנו בפי האל, מרוקן את ההתגלות מתוכנה. במקום לפגוש את האל – האחר המוחלט – כפי שהוא התגלה בעבר, אנו נקיים דיאלוג עם עצמנו על דיעותינו הנאורות העכשויות.
"
_____________
[1] את הרעיון שאבתי מספרו של מנחם קלנר: Must a Jew Believe Anything. בו הוא מבקר באופן משכנע את הדוגמטיות בציבור האורתודוקסי, שרובו ככולו כבר נטש את פילוסופיה של הרמב"ם אך עדיין ממשיך לדבוק בשלוש-עשרה העיקרים.
[2] ראו ציטוט ברשומה על קוסמולוגיה מקראית בימינו
מעניין ומצער שבתגובתו של שילה לדברים, הוא מציין שבעקבות הפרסום הוא פוטר מעבודתו במכללת אורות. מה שקשור להערה הראשונה שלך שהציבור האורתודוקסי לא מסוגל לשמוע את "האמת ממי שאמרה" - יש את הדוגמה ומי שחורג ממנה דינו להיות מנודה. לדעתי האישית זה לא יחזיק מים, רוב הציבור מספיק אינטילגנטי ולא יהיה מוכן לנצח לחזור על סיסמאות.
השבמחקכשקראתי את מאמרו של שילה, חשבתי לכתוב תגובה. לא עשיתי זאת מחוסר זמן ומוטיבציה, אך אני שמח שכתבת בדיוק מה שחשבתי.
השבמחקרובי,
השבמחקהעצוב עוד שהיו וישנם הוגים, בעיקר הראשונים כדוגמת הרמב"ם, והרבנים הירש וקוק בימינו, שכן הציעו דרך להתמודד עם ביקורות מהסוג הנ"ל - והם נחשבים לנורמטיביים בציבור. ובמקום זאת הציבור האורתודוקסי מעדיף אמונות ותפיסות אחרות. הפיטורין של דר' אלחנן שילה באמת מצערים ומהווים תעודת עניות לציבור הדתי.