מאחר והזכרתי את מאמריו של איתן דור-שב ברשומה הקודמת, הרי שפטור בלא-כלום אי אפשר. משמעות "שם יהוה" חייבת להיות רלוונטית גם לימינו, ללא קשר להשקפה קוסמולוגית עתיקה, כשהיא לעצמה כבר לא רלוונטית (דנתי בבעיה בפורום אנגלי בקישור הזה, ואני מתרגם ומוסיף כאן על דברי שם).
דור-שב מודע לבעיה הזאת, והוא כותב כך בסוף מאמרו "נשמה של אש":
במבט ראשון, הניסיון לקשור את מושג האדם לתמונה ארכאית של הקוסמוס עשוי לעורר תהיות. אנו רגילים לראות את השמים כרִיק מתפשט, ולא ככיפת אש. משום כך, קשה לנו לתפוס את הנשמות, למשל, כ”מאורות“ שמימיים. ואולם, לא כך היו פני הדברים בימי קדם. חכמי ישראל ראו בתמונת העולם הזאת ידע אמיתי ומוצק ולא מטפורה. לדידם, כשם שהכוכבים הינם חזותם הנצפית של המלאכים בשמים, כך משובצים יסודות האדם בתוך רובדי המציאות הקוסמית של העולם הנברא. שהרי אם היקום - שמים וארץ,עליונים ותחתונים - מקיף את כל העולם שנברא על ידי האל, הרי בהכרח גם הישויות הרוחניות נמצאות בתוכו ולא מחוצה לו.
אולם מה שהמקרא מלמד אותנו חורג מעבר לגבולות התפיסה העתיקה של היקום. הוא מורה לנו כיצד יכול כל אדם להבחין בתוך עצמו בגשמי (הגוף),בדינמי (הנפש), ביחסי (הרוח) ובאידיאלי (הנשמה), הבחנות המכוננות השקפת עולם בעלת השלכות פילוסופיות מרחיקות לכת. התפיסה המקראית מאפשרת ל”אני“ האידיאלי לא רק להשליך מעליו את הגוף הפיזי ואת ארעיות החיים, אלא גם את כבלי היחסים החברתיים, שהרי בממלכת האור כולנו מתעלים מעבר למאפייני המגדר, המעמד, השפה או הלאום. עם זאת, שלושת המרכיבים האחרים של קיומנו זוכים אף הם להמשכיות בדרכים שונות: הגוף באמצעות ההולדה, הנפש באנרגיית החיים של היקום והרוח בקיום הקיבוצי.…
פענוח המטפיזיקה המקראית מאפשר לנו לא רק לתקן את הרושם השגוי לגבי תפיסת גוף-נפש במחשבת המקרא, אלא גם את טעותנו לגבי הבנת הקנון כולו. התמונה שנפרשה כאן מאלצת את הקורא לשקול מחדש את הדעות המקובלות הרואות במקרא אוסף סיפורים בעלי מוסר השכל, אך נטולי חוט שדרה פילוסופי. כעת מתחוור שההפך הוא הנכון. חשיפת מבנה הקוסמולוגיה המקראית יכולה לבסס את מעמדו של הקנון העברי כיצירה הגותית שלמה ולא רק כמקבץ של תעודות.
…
תפיסת הקוסמוס האנתרופוצנטרית של העברים הקדמונים העניקה למקרא זווית הומניסטית רבת עוצמה, ובה בעת האירה קשרים סביבתיים ורוחניים עמוקים בין בני האדם ובין יתר יצורי הבריאה. קשה שלא להבחין ביופיו של הדגם הזה ולהתפעל ממנו עמוקות; גם בעת הזאת,תחת מרותו של המדע, הוא יכול לשמש לנו כמקור של השראה. הקוסמולוגיה המודרנית אינה יכולה לבטלו כלא־רלוונטי, כשם שניתוח לב לא יכול לשלול את מושג האהבה.
ובכל זאת יש להסביר כיצד יש להבין את העובדה שבתורה – דבר ה' – יש תמונת עולם לא עדכנית. את הגישה הנכונה לדעתי, לשאלות אלו מצאתי במורה נבוכים לרמב"ם:
דע שכאשר רוצה אחד השלמים לפי דרגת שלמותו להזכיר, בפיו או בעטו, דבר שהבין מן הסודות האלה (מעשה בראשית או מעשה מרכבה), אין הוא יכול להבהיר אפילו את המידה שהשׂיג הבהרה שלמה מסודרת כפי שהוא עושה בשאר המדעים שהוראתם מפורסמת. אלא יקרה לו כשהוא מלמד את זולתו מה שקרה לו כאשר הוא עצמו למד, כלומר, שהדבר יצוץ ויבהיק ושוב ייסתר, כאילו כך הוא טבעו של דבר זה, אם ירבה ואם ימעט. לכן, בהיות כוונתו של כל חכם המכיר את האל ויודע את האמת ללמד דבר-מה מעניין זה, לא ידבר בו אלא במשלים וחידות …
התבונן כיצד הם, ז"ל, אמרו מפורשות שהמשמעויות הנסתרות של דברי תורה הם המרגלית, בעוד הפשט של כל משל אינו כלום, וכיצד דימו את העובדה שהמשמעות הנמשלת מסתתרת בתוך פשט המשל למי שנפלה ממנו מרגלית בביתו, והוא בית חשוך מלא גרוטאות, ואותה מרגלית מצויה, אלא שאינו רואה אותה ואינו יודע על אודותיה. היא כאילו יצאה מרשותו, שכן נמנע ממנו להפיק ממנה תועלת עד שידליק את המנורה כפי שנזכר, שהדלקתה כמוה כהבנת משמעות המשל.
אמר החכם תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו(משלי כ"ה, 11) … ראה אפוא מה נפלא דיבור זה המתאר את המשל המשוכלל, שכן אומר הוא שדיבור בעל שתי פנים, דהיינו, שיש לו פשט ויש לו משמעות נסתרת, צריך שפשטו יהא יפה ככסף; ומשמעותו הנסתרת צריכה להיות יפה מפשטו, עד שמשמעותו הנסתרת תהיה ביחס לפשטו כזהב ביחס לכסף.
ידועה לך האמירה שלהם (חז"ל) הכוללת את כל סוגי הפירושים הקשורים בתחום זה, דהיינו, מה שאמרו: דברה תורה כלשון בני אדם. משמעות הדבר שכּל מה שבני-האדם כולם מסוגלים להבינו ולציירו במחשבה ראשונה, הוא אשר יוחס כהכרחי לאל יתעלה. לכן הוא תואר בתארים המצביעים על גשמות, כדי להורות על כך שהוא יתעלה נמצא. שכן אין ההמון משיג ברגע הראשון מציאות זולת מציאות של גוף דווקא. לדעתם מה שאינו גוף, או מצוי בתוך גוף, אינו נמצא.
3. חלק ג' פרק ל"ב:
… לשון התורה מביאה פרשה הדומה לזאת ממש. והוא שנאמר: ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא [כי אמר אלהים פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה]. וַיַּסֵּב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות י"ג, 17-18). כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מְכֻוֶּנֶת מראש, אל דרך אחרת - מתוך ציפייה למה שלפי הטבע לא היה ביכולת גופיהם - כדי שתתבצע הכוונה הראשונה, כן הטיל את המצוות שהזכרנו, בגלל ציפייה למה שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה, שהיא השׂגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה… כן אין זה מטבעו (של האדם) שיתחנך על מינים רבים מאוד של פולחן ומעשׂים שהתרגלו אליהם והנפשות הסכינו אליהם עד שנעשו כמושׂכל ראשון, ויפסיק אותם בבת-אחת.
הרמב"ם רוצה ללמדנו שלתורה יש מטרה פדגוגית ברורה, והיא לעקור עבודת אלילים וע"י כך לקרב את האדם אל הבורא. לא ניתן, אם כך, לנתק את התורה ומושגיה מהקשרם ההיסטורי והגיאוגרפי, בהם היא נכתבה. בנוסף לכך, התורה לא נוקטת בשיטת המהפכה, אלא של חינוך הדרגתי. על כן ייתכן שהשינוי בהרגלי החשיבה וההתנהגות יבואו לביטוי רק כמה דורות מאוחר יותר. אם העברים הקדמונים החזיקו בקוסמולוגיה (שגויה) כלשהי, הרי שהאל והתורה לא יצאו מגדרם כדי לשנות אותה שכן המטרה היא לבער את האלילות, ולאו דווקא להנחיל קוסמולוגיה כזו או אחרת. כמו כן, הרעיונות האמיתיים של התורה אינם נמצאים אך ורק בפשט, אלא ברובד נסתר.
את הרעיונות הנצחיים הלבישה התורה לראשונה בתוך מושגי הקוסמולוגיה המקראית. הרמב"ם אף אומר שלא ניתן לבטא את הרעיונות הללו אלא במשלים [1]. כל מי שהבין את הנמשל, ורוצה להעבירו הלאה, חייב להמשיך ולהלביש אותו במושגים חדשים ובתבניות חשיבה עדכניות, כפי שהרמב"ם עצמו ניסה לעשות ב'מורה' עבור הנבוכים שבדורו.
________________
[1] לא מדובר באיסור ההילכתי לפרסם סודות, אלא במגבלה אנושית לבטא אותם במילים. זאת כנראה הסיבה לכך שאף הנביאים נקטו בשפה משלית וחז"ל העבירו את רעיונותיהם באמצעות אגדות ומדרשים. ראו לדוגמא את מאמרו של הרב יהונתן שמחה בלס בכתב העת צוהר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה