הקדוּשה (5) – קידוש השם

בסוף הרשומה הקודמת בסדרה הצגנו את רעיון קידוש השם. קידוש השם וחילולו מהווים נושא מרכזי בנבואתו של יחזקאל בשבתו בגולה הבבלית. על פי הרב ברקוביץ' יש להבין את הביטוי "שם קדשו" כהתגלמות קדושתו של האל; קרי השם של קודשו (ולא לפי ההבנה הרגילה – השם הקדוש).

וַיָּבוֹא, אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי--בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-יְהוָה אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל, עַל-שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁמָּה. (לו')

וְאֶת-שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ, בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-אַחֵל אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי, עוֹד; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה, קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל. (לט')

אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם, מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם; וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם, בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ. (כד')

בפסוק הראשון מי שחילל את השם הוא עם ישראל מעצם גלותו מעל אדמתו. בפסוק השני חילול השם נעשה ע"י האל עצמו כאשר המקדש שנבנה כבַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ (דה"א כט) נחרב. כפי שראינו, המקדש הוא סמל לשכינת האל בקרב עם ישראל – התגלמות שם קודשו.

יש להבין את המושג חילול השם כהיפך מקידוש השם המתואר במקומות אחרים:

וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם, לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַתְכֶם (לו)

בְּרֵיחַ נִיחֹחַ, אֶרְצֶה אֶתְכֶם, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם; וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם, לְעֵינֵי הַגּוֹיִם (כ')

לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַתָּה אָשִׁיב אֶת-שבית (שְׁבוּת) יַעֲקֹב, וְרִחַמְתִּי כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל; וְקִנֵּאתִי, לְשֵׁם קָדְשִׁי … בְּשׁוֹבְבִי אוֹתָם, מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם, מֵאַרְצוֹת אֹיְבֵיהֶם; וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם, לְעֵינֵי הַגּוֹיִם רַבִּים (לט')

יהוה מתגלה כקדוש כאשר הוא משיב את ישראל אליו, מקבץ אותם מקרב העמים ומחזירם לארצם. המניע של אלוהים הוא לפעול למען שם קודשו. אך כבר ראינו שגאולה ורחמים הם גילויים של קדוש ישראל בנבואות ישעיהו. ע"י האקט של הפיוס האל נודע שוב כקדוש.

וְשִׁלַּחְתִּי-אֵשׁ בְּמָגוֹג, וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה. וְאֶת-שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ, בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-אַחֵל אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי, עוֹד; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה, קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל. (לט')

יש כאן תיאור של תפקידו הכפול של הגואל כפי שראינו בפסוקי ההשוואה בישעיהו – קדוש ישראל הוא גם יהוה צבאות. הקדוש הוא בישראל, אך לעיני הגויים הוא יהוה הנשגב והנורא.

אם כך, קידוש שם קודשו כרוך בחזרתו של יהוה לפעול בתור קדוש ישראל וחוזר לעמוד לצד הדלים והמדוכאים. ההיפך הוא חילול השם וזאת כאשר הוא מושך ידיו מן העולם ומסתיר את פניו; כאשר הוא נמנע מלהתגלות כקדוש. אם זאת ראינו שגם האדם יכול לחלל את שם קודשו של יהוה ע"י התנערות מהקשר עימו. נחזור שוב לפסוק הראשון ברשומה ונעיין בקטע המלא (דגשים שלי):

וַיָּבוֹא, אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי--בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-יְהוָה אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל, עַל-שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁמָּה.
לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם.

המוטיב החוזר בקטע הוא ההליכה אל הגויים. הנביא למעשה רומז שישראל באו אל הגויים מרצונם. וכן, על פי התנהגותם בגלות הגויים גם מסיקים שהם יצאו מארצו של יהוה ברצון. זוהי דחייה של ארצו של אלוהים בה הוא מגלה את קרבתו לעם ישראל – את קדושתו. ע"י התנהגותם זו הם דוחים ת קרבתו של יהוה ומנתקים עצמם ממנו. זהו חילול שם קודשו. כאשר יהוה יקנא לשם קודשו יהיה שינוי בדעתם של העמים:

וְיָדְעוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, מִן-הַיּוֹם הַהוּא, וָהָלְאָה. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי בַעֲו‍ֹנָם גָּלוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל, עַל אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי, וָאַסְתִּר פָּנַי, מֵהֶם; וָאֶתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם, וַיִּפְּלוּ בַחֶרֶב כֻּלָּם… לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַתָּה אָשִׁיב אֶת-שבית (שְׁבוּת) יַעֲקֹב, וְרִחַמְתִּי כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל; וְקִנֵּאתִי, לְשֵׁם קָדְשִׁי … בְּשׁוֹבְבִי אוֹתָם, מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם, מֵאַרְצוֹת אֹיְבֵיהֶם; וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם, לְעֵינֵי הַגּוֹיִם רַבִּים (לט')

אורח חייהם של ישראל בגלות הראה שהם דחו את אלוהיהם. מאחר ויהוה חומל על עמו הוא חוזר להיות אלוהים, ובכך מגלה מחדש את קדושתו. לעומת החילול שנגרם בגלל חטאיו של האדם, הרי ששמו של יהוה מקודש שוב ע"י התערבותו של יהוה בהיסטוריה, ואף נגד רצונם של ישראל:

וְהָעֹלָה, עַל-רוּחֲכֶם--הָיוֹ, לֹא תִהְיֶה:  אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים, נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת--לְשָׁרֵת, עֵץ וָאָבֶן. חַי-אָנִי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה:  אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה--אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם, מִן-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם--בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה … וְאֶת-שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ-עוֹד, בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם … בְּרֵיחַ נִיחֹחַ, אֶרְצֶה אֶתְכֶם, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם; וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם, לְעֵינֵי הַגּוֹיִם…
וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה, בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי (כ')

נראה שמדובר במעין "תוכנית חירום" של יהוה – כמו יציאת מצריים. כאשר אפסה כל תקווה הוא בורר את הנאמנים לו ומחזירם לארצם.

אם ע"י התבדלותו מאלוהים, האדם מסוגל לחלל את קדושתו, הרי שדבקותו ביהוה וההיענות לרצונו היא צורה של קידוש שם קודשו. (כפי שראינו שם קודשו הינו גילוי קדושתו של יהוה). בישעיהו פרק ח' מופיע הקטע הקשה הבא:

לֹא-תֹאמְרוּן קֶשֶׁר, לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר; וְאֶת-מוֹרָאוֹ לֹא-תִירְאוּ, וְלֹא תַעֲרִיצוּ. אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת, אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ; וְהוּא מוֹרַאֲכֶם, וְהוּא מַעֲרִצְכֶם.

"קשר" כאן פירושו חיבור ולא קנוניה. הנביא דן במדיניות של הבריתות שכורת העם ביהודה עם מעצמות אחרות. הקשר אם כך הוא התחברות – ברית. הנביא מזהיר שאין לסמוך על בריתות אלו ואין להם מה לפחד מהמעצמה המאיימת אלא לשים מבטחם באל. לא פעם ישעיהו המליץ לעם לשים את מבטחו בקדוש ישראל:

הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל-סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל-רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי-עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוָה לֹא דָרָשׁוּ (שם, לא')

ברם, ההסתמכות הזאת היא כשלעצמה קידוש השם, שכן היא מבוססת על ההכרה שיהוה קרוב וניתן לסמוך עליו. כלומר יש כאן קביעה שיהוה קדוש. אין כאן קביעה באמצעות מילים בלבד שכן ההסתמכות תבוא לידי ביטוי במדיניות בפועל. אמון מלא זה, למרות שהמציאות עדיין מראה אחרת הוא קידוש שם קודשו של האל בצורה הנעלה ביותר. וכך גם הבינו היהודים את משמעותו של קידוש השם כאשר מסרו נפשם על מצוותיו.

אם ביחזקאל האל נקדש דרך פעולתו שלו, הרי שבישעיהו הפעולה האנושית היא זאת שמקדשת את יהוה.
בפרק כ' שבספר במדבר שתי הבחינות הללו מופיעות בסמיכות בפרשת מי המריבה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה; וַיִּקָּדֵשׁ בָּם

משה ואהרון נענשים על כך שלא הקדישו את יהוה לעיני העם. הרב ברקוביץ' מסביר שבעת המשבר הייתה אפשרות לשתי הבחינות של קידוש השם להתגלות. האחת, כמו אצל יחזקאל, ע"י קידוש עצמי של האל דרך פעולה גואלת; והשני באמצעות האמון שניתן לו ע"י משה ואהרון – כמו בישעיהו. צורת ההתקדשות הראשונה התקיימה כאשר ניתנו מיים מהסלע – ועל זה נאמר וַיִּקָּדֵשׁ בָּם. הצורה השנייה לא התאפשרה משום שמשה ואהרון מיענו לדבר אל הסלע, וכך לא ביטאו את ביטחונם ביהוה – ועל זה נכתב יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אלוהים התקדש באמצעות מעשה הישועה, אך לא באמצעות מעשי האדם שהכיר בקדושתו.