ברשומה
הקודמת הראינו שלקדושה יש משמעות ראשונית שאיננה דתית כלל. הקדוש הוא זה שמסמנים, מייעדים ומקצים למטרה מסוימת – מטרה שאינה "טבעית" לו. על סמך זאת, הסקנו שאם נחיל את הקדושה על יהוה, נצפה לראותה בהקשר של התקרבות לאדם.
סקירה
את המאמר "על הקדושה" מתחיל הרב ברקוביץ בהבחנה שאם בהתגלות לישעיהו (פרק ו'),
קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ,
הדגש המשולש שיהוה צבאות הוא קדוש, מראה שהתואר קדוש אינו מובן מעליו. על כן הוא מציע לבדוק את משמעות המלים "קדוש" ו"יהוה צבאות" בהקשרן הכולל בנבואות ישעיהו ובתהילים.
את הפסוקים הכנסתי לטבלה הבאה כדי להקל על ההשוואה.
| יהוה צבאות | קדוש |
יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה-הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ (ישעיהו לז') | זַמְּרוּ יְהוָה כִּי גֵאוּת עָשָׂה מידעת (מוּדַעַת) זֹאת בְּכָל-הָאָרֶץ. צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. (ישעיהו ו') |
כֹּה-אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים (שם מד') | תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם וְאַתָּה תָּגִיל בַּיהוָה בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל. (שםמא') |
וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ (שם נא) | וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא-יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית-יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל-מַכֵּהוּ וְנִשְׁעַן עַל-יְהוָה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת (שם י') |
לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ. (שם א') | כִּי-תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ-אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי-תֵלֵךְ בְּמוֹ-אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר-בָּךְ. כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ (שם מג') |
כִּי יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת עַל כָּל-גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל-נִשָּׂא וְשָׁפֵל (שם,ב') | כִּי כֹה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם. (שם, ל') |
כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן-לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן-מָיִם (שם, ג') | הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל-סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל-רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי-עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוָה לֹא דָרָשׁוּ (שם, לא') |
קוֹל הָמוֹן בֶּהָרִים דְּמוּת עַם-רָב קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים יְהוָה צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה (שם יג') | זַמְּרוּ לַיהוָה חֲסִידָיו; וְהוֹדוּ, לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ.
כִּי רֶגַע, בְּאַפּוֹ-- חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ: (תהילים, ל') |
עַל-כֵּן שָׁמַיִם אַרְגִּיז וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ מִמְּקוֹמָהּ בְּעֶבְרַת יְהוָה צְבָאוֹת וּבְיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ (שם, יג') | נַפְשֵׁנוּ, חִכְּתָה לַיהוָה, עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא. כִּי-בוֹ, יִשְׂמַח לִבֵּנוּ: כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ (שם, לג') |
מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר יְהוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה. מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה. (תהילים, כד') | אֲבִי יְתוֹמִים, וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים, בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ (שם, סו') |
הָמוּ גוֹיִם מָטוּ מַמְלָכוֹת נָתַן בְּקוֹלוֹ תָּמוּג אָרֶץ. יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ… לְכוּ-חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְהוָה אֲשֶׁר-שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד-קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ…. אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ. יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ (שם, מו') | גַּם-אֲנִי, אוֹדְךָ בִכְלִי-נֶבֶל, אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי: אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר-קְדוֹשׁ, יִשְׂרָאֵל (שם, עא') |
כִּי-הִנֵּה הַמְּלָכִים, נוֹעֲדוּ; עָבְרוּ יַחְדָּו. הֵמָּה רָאוּ, כֵּן תָּמָהוּ; נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ. רְעָדָה, אֲחָזָתַם שָׁם; חִיל, כַּיּוֹלֵדָה. בְּרוּחַ קָדִים-- תְּשַׁבֵּר, אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ. כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ, כֵּן רָאִינוּ-- בְּעִיר-יְהוָה צְבָאוֹת, (שם, מח') | נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי. לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי, לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם: כִּי אֵל אָנֹכִי, וְלֹא-אִישׁ--בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר. (הושע יא') |
בדומה לסקירה שעשינו בסדרה
הראשונה, ניתן לזהות את החוקיות: "יהוה צבאות" מופיע בהקשרים של נשגבותו של האל וריחוקו. לא פעם הופעתו כרוכה בזעם ומלחמה אותם הוא מטיח הן בגויים והן בישראל. לעומתו, ה"קדוש" הוא הנוכח הנגיש; "בקירבך". הקדוש חומל על האדם והוא מקור לנחמה.
קטעי השוואה
קיימים במקרא קטעים שבהם ניתן להנגיד בין שני המושגים הנ"ל:
-
נבואת עמוס:
שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה. נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהוִה בְּקָדְשׁוֹ כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה. (פרק א')
נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהוִה בְּנַפְשׁוֹ נְאֻם-יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת-גְּאוֹן יַעֲקֹב וְאַרְמְנֹתָיו שָׂנֵאתִי וְהִסְגַּרְתִּי עִיר וּמְלֹאָהּ (פרק ו')
ה' נשבע בקודשו כאשר הוא מזכיר את האביונים אותם הוא רוצה להציל מעושקיהם. לעומת זאת, בפסוק השני, האביונים לא מוזכרים. יהוה צבאות נוקם במושחתים הגאים, ולכן אין צורך להזכיר את קדושתו.
-
ישעיהו פרק לז' – הסרת המצור של סנחריב:
אֶת-מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל-מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל…
יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאָזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-בָּאתָ בָּהּ… כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה-זֹּאת
הנבואה מתחילה באזכורו של קדוש ישראל, שכן סנחריב הוא שגידף את אלוהי ישראל וקרא לחיזקיהו לא לבטוח בו. עם זאת, הנקמה תבוא מצד יהוה צבאות שמייצג את הצד הנשגב והנוקם כפי שהראינו לעייל.
-
וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ. וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל-אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה. וַיִּגְבַּהּ יְהוָה צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה. וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ.
ההשוואה כאן היא מיידית. המשפט, שדורש ריחוק הוא זה נעשה ע"י ה' צבאות שמשפיל את הגאים. הצדקה – שהיא פעולה מקרבת וחומלת - היא זאת שמקדשת את האל ומרומת את הגרים.
אם נחזור לישעיהו ו', נבין כעת שהחלק הראשון של הפסוק הנ"ל מאחד שתי הופעות מנוגדות של האל – נשגבות ועוצמה מול חמלה ורחמים. הדבר מראה ש"ה' צבאות" קרוב לבריאה ממה שנראה ממבט ראשון. אם הוא קדוש אזי גם העוצמה וחרון אפו הם ביטויי קירבה, שכן גם אלו הם פנִיה אל האדם.
החלק השני ממשיך את אותו רעיון באומרו ש"מלא כל הארץ כבודו". אם כבודו מלא עולם אז האל נגיש לאדם. גם הקדושה וגם מאפייני ה' צבאות עשויים להתגלם ב"כבוד" המציין את נוכחות של האל בחיי האדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה