‏הצגת רשומות עם תוויות ביקורת המקרא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ביקורת המקרא. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

Radical Judaism by Art Green

In his blog, Alan Brill has posted Arthur Green’s response to Daniel Landes’ unflattering review of his book: RADICAL JUDAISM: RETHINKING GOD AND TRADITION 
In the discussion which ensued, I offered the following comment:
_____________

Daniel Landes' critique took the words from my mouth when first reading Green's "Seek My Face" (Hebrew translation). Even more superb is his "uncovering" of the "hidden master".
Green's response doesn't make thing better and he unintentionally acknowledges Landes’ case:

1. There is indeed an "evolution" of God in Judaism. However this God was always consistent with his moral demands of Humanity and Israel. Therefore, both the Chasidic masters and R. Kook who maintain a panentheistic outlook never gave up a Torah lifestyle or the idea of Israel's uniqueness[i]. Also, this "God" never tried to market Himself to the changing whims and fashions of the people - whether they were following Egyptian, Canaanite or Hellenic deities. It seems that if Green had lived during the destruction of the Second Commonwealth he would have joined the newly triumphant Christian or Gnostic sects. As an academic, Green arrogantly boasts that he knows better then the previous generation what they actually believed in. In reality, they always made an effort to reconcile their theology with the biblical and rabbinical one, and never saw a contradiction between the "God"s.
The pantheistic religion a-la Green is a response to every new age trend in the market, and a justification of every almost every liberal fashion. If "everything is God" and therefore holy, there can be no true sense of right or wrong and a real moral stand cannot be sought-after[ii]. The conscious attempt to revolutionize a completely new theology is Reconstructionism by definition.

2. Evolution presents a problem only for the Haredim, who are just straw-men for Green's arguments.  For R. Kook the theory's "trueness" was irrelevant; he just saw it as a means to explain some Kabalistic ideas.  Green, it seems, adopts evolution because it's the current scientific paradigm, just as Kaplan adopted trans-naturalism[iii].

3. While Biblical criticism is a challenge for the Orthodox dogma, I personally don't think it undermines Torah mi-Shamayim. It may be claimed that the author(s) are divinely inspired [iv].Green's dismissal of this possibility is a definitive mark of Kaplan's teachings.

4. The Holocaust was not the first tragedy to befall the Jewish people, although it's by far the worst tragedy. In every generation Jews lost faith in God due to the difficulties of the exile.  For the faithful, the answers were either theodicy, or God hiding his face. Both of these are found in the Tanakh.  I wonder if Green is aware that "God is dead" is inherently Christian; if God is not present then he doesn't exist[v].

5. What's striking is that Green's response stops short with the Holocaust without mentioning the State of Israel which, according to the disciples of his beloved R. Kook, is God's return to the arena - no less!
For me, as a religious Zionist, one of his most disturbing ideas is the dismissal of Israel’s true significance for Judaism: It's not just a shelter, but the chance for Judaism to shake of the anomaly of the Exile. It's the only place where Judaism can once again become a real "religious civilization". Furthermore, his dealing with the Israeli-Palestinian conflict is quite ad hoc and naive.  He advises the Israeli's to agree to the Palestinians' demands on pluralistic grounds, i.e. just because the Palestinians demand them...  It seems that according to him that by clinging to our outdated notions of nationalism we fail to see that the century long conflict is just a misunderstanding... in the end we are all One and same.



[i]  This is one of Professor Leibowitz’s most important observations, that staying in the fold of Judaism is not a matter of adhering to some dogma, but adhering to Halacha. For example the rationalist Maimonides and the mystic Alter Rebbe of Chabad, has different ideas of God, but nonetheless both were great poskim.

[ii] Furthermore, Rabbi Eliezer Berkovits has shown that pantheism cannot have a commanding god because then there is no difference between the Commandant and the commanded.

[iii] I believe he should be warned against the attempt of joining religion and science. Scientific theories have a tendency to change or to be dismissed altogether, rendering their "spiritual" counterpart as pseudoscience.

[iv] See for example Halivni's "REVELATION RESTORED: DIVINE WRIT AND CRITICAL RESPONSES”.

[v] see Eliezer Berkovits: Faith after the Holocaust

יום שבת, 4 ביולי 2009

תגובה עבור עיתון מקור ראשון

במוסף "שבת" של פרשת קורח, כ"ז בסיון תשס"ט, ב'מקור ראשון' התפרסמה מסתו של דר' אלחנן שילה. המסה עסקה בשני נושאים. האחד, חוסר התמודדותו הכנה של הציבור הדתי-לאומי עם ביקורת המקרא. למעשה קרא המחבר להבנה מורכבת של יותר העיקרון "תורה משמיים", והביא לדוגמא את הרב אברהם יהושע השל שהפריד בין התוכן האלוהי של התורה לבין דרכי מסירתה. השל הבין שתורת משה נכתבה במשך כמה דורות וכל פעם העלו על הכתב חלק ממסורת שמקורה היה במשה אך הועברה מקודם בעל פה.
הנושא השני עסק בהתמודדות עם המסרים הלא הומניסטיים של התורה. דר' שילה קרא למי שערכי ההומניזם קרובים לליבו ליחס משמעות אלוהית רק לאותם מסרים שהם מתקדמים יחסית לדור של מתן תורה. את שאר המסרים (כגון סקילה של מחללי שבת ושריפת עיר נידחת) יש ליחס לכלי האנושי דרכו הועברה ההתגלות, ולא לאלהים עצמו.

שלחתי תגובה למקור ראשון והיא פורסמה השבת (פרשת בלק תשס"ט) תחת הכותרת הכנות ושברה. מטבע הדברים תגובתי עברה עריכה. העריכה הלשונית והסגנונית הייתה במקום, אך היתה גם השמטה של כמה רעיונות שרציתי להעביר. להלן תגובתי המקורית (ההערות למטה הן תוספת שלי עבור הבלוג):

"

בחציו הראשון של מאמרו ד"ר שילה טוען שאכן אין התמודדות ראויה וכנה עם נושא ביקורת המקרא במסגרות הדתיות-לאומיות. הדבר נובע, לדעתי, משתי סיבות עיקריות:

  1. הנטייה להתייחס לַמי ולא לַמה. החברה האורתודוקסית מתעלמת מהמלצתו של הרמב"ם לקבל את האמת ממי שאמרהּ, שכן הסמכות של הטקסט נובעת פעמים רבות (מדי) מהדובר ולא מתוכן הדברים והתאמתם למציאות. לפיכך הציבור הדתי לאומי לא מצליח להשתחרר מדוֹגמת שלוש-עשרה העיקרים של הרמב"ם, ולצערי אף אחד לא טורח להזכיר את העובדה, שבניגוד לתחום ההלכה, אין ולא יכול להיות פסק השקפתי.
    האירוניה היא שהרמב"ם עצמו – כפילוסוף ראציונליסט - לא דרש אמונה "תמימה" או מס שפתיים, שכן הגדרתו את האמונה היא כך:

    האמונה אינה העניין הנאמר אלא העניין המצטייר בנפש כאשר מקבלים-כאמת הוא כך כפי שהצטייר.
    (מו"נ א' נ').

    הרמב"ם חיפש ודאות והוכחות לוגיות וכך גם ניסח את העיקרים שלו בפירושו על פרק חלק. אין ספק שהיו הוגים בימי הביניים שהרמב"ם לא שכנע אותם, והם לא קיבלו את העיקר השמיני שלו. [1]
    המשך המגמה העכשוית כרוכה גם בהתעלמות מהוגים לא אורתודוקסיים אך יראי שמיים, כדוגמת (הרב) אברהם יהושע השל, שכן ניסו להתמודד עם ביקורת המקרא ולשזור אותה יחד עם האמונה בתורה משמיים.
  2. ביקורת המקרא המודרנית היתה מונעת לא פעם משנאת ישראל. שפינוזה ואחריו וולהאוזן החזיקו בדיעה שמרבית המקרא– אם לא כולו – נכתב ע"י עילית קלריקלית מושחתת וצינית שכל מגמתה לשעבד נתינים מסכנים ע"י שכתוב ההיסטוריה. גישה מינימליסטית זו שלטה בכיפה כמעט כל המאה ה-19. מבקרי המקרא לא ניגשו אל התנ"ך כאל מכלול וניסו להציגו כטלאי ע"ג טלאי ולא תוצר של הלך רוח עיקבי. וכן התעלמו מן העובדה שאת המקרא מלווה מסורת המועברת בעל פה. בימינו יש הדים לגישה זו בספרו של ריצ'רד א. פרידמן, "מי כתב את התנ"ך". הספר מצביע על כמה סתירות אמיתיות שיש בפסוקי המקרא (תוך התעלמות מהמסורת היהודית והפתרונות המוצעים על ידה), ומנסה להסביר את הבדלי הגירסאות בתיאוריות קונספירציה. אין תימה, אם כן, מדוע שלומי אמוני ישראל בחרו לאטום אזניהם ודעתם מביקורת המקרא שמגמתה להכפיש את קודשי ישראל. הביקורת הנגדית הסתכמה בעיקר בטענה (הנכונה) שמבקרי המקרא מתהלמים מרוח המקרא.

בחציו השני של המאמר ד"ר שילה חורג מאותה כנות בה דגל בתחילתו.
אחד מהדברים המקוממים בזרמים הליברליים, היא הנטייה לנהות אחר כל מה ששם הקידמה והנאורות מתנוסס עליו, ואף לאמץ באופן עקבי נקודת המבט "גויִת" חיצונית על היהדות. לכל אורך ההיסטוריה היהדות היוותה ניגוד לתרבויות שרחשו סביבה, תוך התעלמות ממה שנחשב "מתקדם". הקריאה להתעלם מאותם חלקים לא נעימים במקרא ולייחס התגלות רק לקטעים ה"מתקדמים" (במונחי המאה ה-21) היא תמימה במקרה הטוב, ובמקרה הרע גובלת בנוכלות אינטלקטואלית. כמו מבקרי המקרא לעייל שניסו לפרק את המקרא לטלאים, גם ד"ר שילה מתעלם מרוח המקרא – אותה תיזה מונותאיסטית שמהווה אנטיתיזה לכל אידיאולוגיה אחרת. פרופ' ישעיהו לייבוביץ' המנוח נהג להדגיש השקם וערב שהיהדות איננה הומניסטית, וההומניזם הוא אתיאיזם מוסווה. בעוד ההומניזם מתמקד בעיקר בפרט ומקדש את זכויותיו, מטרתה העיקרית של התורה היא להיות חוקה ולשעבד את האומה לרצון האל. הערך העליון במקרא הוא לא האדם כשלעצמו, אלא יחסיו של האדם עם האל, ולאור ערך זה יש להבין את הדרישה להשמיד עבודה זרה ולסקול מחללי שבת. אגב, את הקושי שיש בדימיון בין התורה לחוקות המזרח הקדום פותר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק לב')[2]. הוא מסביר שמטרת התורה להוביל מהלך בן אלפי שנים בו האדם משתחרר מהאלילות ודבק בה'. אם כך לא ניתן לנתק את התורה ומושגיה מהקשרם ההיסטורי והגיאוגרפי, בהם היא נכתבה, שכן היא ממוענת גם לאנשים שחיו אז. הדימיון לחוקות הקדומות הוא אם כך הכרחי ומהווה גם הוא חלק מדבר ה' לאדם.

ד"ר שילה שדוגל בשמיעה סלקטיבית והשמת דברינו שלנו בפי האל, מרוקן את ההתגלות מתוכנה. במקום לפגוש את האל – האחר המוחלט – כפי שהוא התגלה בעבר, אנו נקיים דיאלוג עם עצמנו על דיעותינו הנאורות העכשויות.

"

_____________

[1] את הרעיון שאבתי מספרו של מנחם קלנר: Must a Jew Believe Anything. בו הוא מבקר באופן משכנע את הדוגמטיות בציבור האורתודוקסי, שרובו ככולו כבר נטש את פילוסופיה של הרמב"ם אך עדיין ממשיך לדבוק בשלוש-עשרה העיקרים.

[2] ראו ציטוט ברשומה על קוסמולוגיה מקראית בימינו

מבקרים/visitors