ברשומות הבאות נלמד מה משמעות "שם יהוה" במקרא.
(נמשיך בגישה של הסדרה "ידיעת האל". מבוסס על הפרק השלישי של הספר Man and God של הרב אליעזר ברקוביץ' ז"ל).
כבר ראינו בסדרה "ידיעת האל" ש"יהוה" הינו "אלהי העולם" (God) במקרא. מה אם כך משמעותו של הביטוי השכיח "שם יהוה". כאשר אנו קוראים שדורו של אנוש הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה, שאברהם בנה מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה, מה עלינו להבין? או שבשירת הים נאמר שיְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, שְׁמוֹ. כמובן שהוא יהוה, הרי כבר קראנו לו כך!
בכמה מקומות במקרא "שם יהוה" או "שמך" פשוט מציין מוניטין ותהילה. כאשר אנשי גבעון באו ליהושע על מנת לכרות ברית עמו הם סיפרו לו כי מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי-שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם (יהושוע ט).
באופן דומה תפילתו של שלמה המלך מתייחסת לנוכרים שבאים מרחוק כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת-שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה (מל"א ח). ברור שהנוכרי לא מגיע משום ששמע ששם האל הוא יהוה, אלא בגלל המעשים והתהילה של יהוה. באמצעות ישעיהו (פרק ס') ה' מבטיח כִּי-לִי אִיִּים יְקַוּוּ, וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה, לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק, כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם--לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהַיִךְ וירמיהו (פרק ג') אומר כי בָּעֵת הַהִיא, יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא יְהוָה, וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל-הַגּוֹיִם לְשֵׁם יְהוָה, לִירוּשָׁלָם. בעוד ישראל מכירים את ה' מהתנסות מידית, שאר האומות יתקרבו אליו מפאת שמו, התהילה שנוצרה עקב מעשיו המפורסמים. מעשי יהוה הם אלו שיוצרים את שמו של יהוה. הרעיון הזה מובא בפירוש שישעיהו סג', שם ישראל נזכרים בזמנים עתיקים בהם האל
מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה, זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ; בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם, לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם. מוֹלִיכָם, בַּתְּהֹמוֹת; כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר, לֹא יִכָּשֵׁלוּ. כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד, רוּחַ יְהוָה תְּנִיחֶנּוּ--כֵּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ, לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת. ... כִּי-אַתָּה אָבִינוּ-כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ: אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ, גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ.
ה' עשה לעצמו שם ע"י קריעת ים סוף והולכת בני ישראל בתוכו. לפיכך שמו הוא "גאלנו" משום שהוא גואל אותנו. שמו של יהוה זהה למעשיו. באותו אופן אנו מצוּוים (שמות לד'): לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל אַחֵר: כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ, אֵל קַנָּא הוּא. שמו הוא קנא משום שהוא מתנהג בקנאות. שמותיו "גואל" ו"קנא" - בהתאם למעשיו.
מאחר והשם הוא תוצאה של מעשי יהוה, לעתים הוא מציין את עוצמתו של יהוה. באמצעות משה, מודיע יהוה לפרעה כי יכול היה להכחיד אותו אך בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר, הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי; וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי, בְּכָל-הָאָרֶץ. האותות והמופתים, כגילויי עוצמה, הם אלו המכוננים את שמו של יהוה. לכן, כאשר דוד מתעמת עם גולית ומודיע שאַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ, מתוך ההקשר "בשם יהוה צבאות" מקביל ל"בחרב ובחנית ובכידון". "שם יהוה צבאות" שהוא עוצמתו של האל, הוא הנשק של דוד.
אנו מוצאים בעיקר בספר תהלים, ששם האל מציין את עוצמתו. לדוגמה בפרק נד': אֱלֹהִים בְּשִׁמְךָ הוֹשִׁיעֵנִי, וּבִגְבוּרָתְךָ תְדִינֵנִי, "שמך" מקביל ל"גבורתך". ובהתאם לכך כאשר האל מבטיח לשמור על דוד הוא מודיע כי וֶאֱמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ.(פרק פט'). פרק מד' מהווה דוגמה כוללת לרעיון שהעלינו כאן:
אַתָּה-הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב.
בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ.
כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי.
כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ.
בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל-הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה.
כמו בקרב נגד גולית, ה"שם" מובא כנגד נשק מעשה ידי אדם. ההודיה לשמו היא הודיה על כך שהיה גילוי של הצלה.
כמו בספר שמות עם פרעה, גם ישעיהו (פרק סד') מנבא כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים, מַיִם תִּבְעֶה-אֵשׁ, לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ, לְצָרֶיךָ; מִפָּנֶיךָ, גּוֹיִם יִרְגָּזוּ. בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת, לֹא נְקַוֶּה; יָרַדְתָּ, מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּו. במקומות אחרים השם מואנש, וישעיהו (פ"ל) מנבא על אשור כי שֵׁם-יְהוָה, בָּא מִמֶּרְחָק, בֹּעֵר אַפּוֹ, וְכֹבֶד מַשָּׂאָה; שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם, וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת. כל זה נאמר על ה"שם" משום שהוא זהה למעשה עצמו. משום כך במקום אחר ישעיהו מודיע (פ"נט) שהאיים יפחדו משם יהוה כִּי-יָבוֹא כַנָּהָר צָר, רוּחַ יְהוָה נֹסְסָה בוֹ.
למרות שהשם מציין גילוי של עוצמה, הוא בד"כ אינו זהה למשפטו של האל. ראינו כבר שבספר תהלים המחבר מצפה לישועה ע"י ה"שם". מה שמהווה הצלה למסכנים יגרום לפחד אצל החזקים, ואכן בספר תהלים אנו מוצאים שהעמים יפחדו משם יהוה משום שיהוה בונה את ציון (פרק קב'):
וְיִירְאוּ גוֹיִם, אֶת-שֵׁם יְהוָה; וְכָל-מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֶת-כְּבוֹדֶךָ.
כִּי-בָנָה יְהוָה צִיּוֹן- נִרְאָה, בִּכְבוֹדוֹ.
בהרבה מקומות המקרא מזכיר שבחים והודיה ל"שמו של יהוה" תמיד בהקשר של מעשי הצלה וישועה. נביא כאן דוגמה מישעיהו (כה'), שמכריז שהוא ירומם ויודה לשם יהוה כִּי-הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל מָעוֹז לָאֶבְיוֹן בַּצַּר-לוֹ מַחְסֶה מִזֶּרֶם צֵל מֵחֹרֶב כִּי רוּחַ עָרִיצִים כְּזֶרֶם קִיר. מדוע הוא משבח את שם יהוה ולא את יהוה? משום שהדגש הוא על מה שיהוה עשה [1]. מאחר ויהוה עושה את שמו, הרי ששבח לשמו הוא שבח על מה יהוה עושה. נראה זאת גם ביואל ב':
אַל-תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי-הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת....
וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת-שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.
כמו מקודם, מה שיהוה עושה מכונן את "שמו", ולכן להלל את האל על מעשיו הוא ההלל לשמו. מטבע הדברים פסוקים כאלו מופעים בד"כ בתהלים כפי שנראה זאת שוב בפרק קי"ג:
הַלְלוּ-יָהּ: הַלְלוּ, עַבְדֵי יְהוָה; הַלְלוּ, אֶת-שֵׁם יְהוָה.
יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ- מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.
מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ עַד-מְבוֹאוֹ- מְהֻלָּל, שֵׁם יְהוָה.
עד כאן המבוא, ומיד מתוארת הסיבה שיש להלל את שמו:
רָם עַל-כָּל-גּוֹיִם יְהוָה; עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ.
מִי, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ- הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת.
הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.
מְקִימִי מֵעָפָר דָּל; מֵאַשְׁפֹּת, יָרִים אֶבְיוֹן.
לְהוֹשִׁיבִי עִם-נְדִיבִים; עִם, נְדִיבֵי עַמּוֹ
מוֹשִׁיבִי, עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם-הַבָּנִים שְׂמֵחָה:הַלְלוּ-יָהּ
יהוה הוא נשגב (כפי שראינו בסדרה "ידיעת האל"), אך לא על זאת מהללים אותו - על מה שהוא. מהללים אותו על כך שלמרות נשגבותו, הוא "המשפילי לראות" ו"מקימי מעפר דל". מעשיו מקשרים אותו אל הדלים, וזה מה שמכונן את שמו. תהלים נ"ב:
אוֹדְךָ לְעוֹלָם, כִּי עָשִׂיתָ; וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ כִי-טוֹב, נֶגֶד חֲסִידֶיךָ.
לקוות לשמו של האל הוא ביטוי לאמונה בישועתו שיוצרת את שמו בקרב בני האדם.
וכן בתהלים ט':
וִיהִי יְהוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ; מִשְׂגָּב, לְעִתּוֹת בַּצָּרָה.
וְיִבְטְחוּ בְךָ, יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ: כִּי לֹא-עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ יְהוָה.
"יודעי שמך" הם כמובן לא אלו שיודעים שהוא יהוה. הידיעה שהוא יהוה אינה גורמת לאדם לבטוח ולהאמין בו. כפי שראינו בסדרה "ידיעת האל", יהוה הוא נשגב וכשלעצמו אינו בהכרח גורם לאדם לבטוח בו. אלו שמכירים את גילויי ההשגחה והישועה שלו, שהם השם איתו נגלה האל, יודעים שניתן לבטוח בו - שהוא לא יעזוב את דורשיו.
לעומת "יודעי שמו" בתהלים, מלאכי (פרק ג') מזכיר את "חושבי שמו":
חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר יְהוָה; וַאֲמַרְתֶּם, מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ. אֲמַרְתֶּם, שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים; וּמַה-בֶּצַע, כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית, מִפְּנֵי יְהוָה צְבָאוֹת. וְעַתָּה, אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים; גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה, גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ. אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב יְהוָה, וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה, וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. וְהָיוּ לִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לַיּוֹם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה; וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם--כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ, עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ. וְשַׁבְתֶּם, וּרְאִיתֶם, בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע--בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.
מצוינות שתי קבוצות של אנשים: האחת שמדברת חזק כנגד האל; השניה היא יראיו. אלו שמדברים נגד האל לא רואים את ההבדל בין צדיק לרשע. הם רואים ש"נבנו עושי רשעה". על פי הזה האל אדיש למעשי האדם ואינו משגיח עליו. למעשה הם אומרים יהוה ישנו אך אין לו "שם". לעומתם, הקבוצה השנייה היא של יראי יהוה, שנדברו איש אל רעהו. הנביא לא מודיע על מה הם נדברו, אך ממילת הקישור "אז" נראה שהם מדברים בהמשך לטענות של הקבוצה הראשונה. בניגוד אליה, הם מאמינים שיהוה כן משגיח על בני אדם, ולכן הם בוטחים ב"שמו". משום כך יהוה חומל עליהם, כך שרואים את ההבדל בין צדיק שרשע. "חושבי שמו" אינם אלו שחושבים על שמו אלא אלו שמחשיבים ומכבדים אותו (ראו ישעיהו לג' ח' ונג' ג' בהם המלים משורש ח.ש.ב הן בהקשר זהה).
במשלי ל' אנו מוצאים את הפסוקים הבאים:
שָׁוְא וּדְבַר-כָּזָב, הַרְחֵק מִמֶּנִּי- רֵאשׁ וָעֹשֶׁר, אַל-תִּתֶּן-לִי; הַטְרִיפֵנִי, לֶחֶם חֻקִּי. פֶּן אֶשְׂבַּע, וְכִחַשְׁתִּי-וְאָמַרְתִּי, מִי יְהוָה: וּפֶן-אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי; וְתָפַשְׂתִּי, שֵׁם אֱלֹהָי.
מה המשמעות של לתפוס את שם האל? לתפוס כידוע הוא לקיחה בכח.
כפי שעושר יכול להרחיק אדם מהאל, משום שהוא יחשוב שאינו זקוק לו, כך גם העוני מדרדר לגניבה. העני שגונב אינו בוטח ביהוה ובשמו המתגלה במעשה הצלה. במובן מסוים הוא לוקח את התפקיד של האל, ודואג לעצמו כאילו אין יהוה ששמו ה"גואל" וה"מציל". בכך הוא לוקח בכח - תופס - את שמו של האל.
כאמור, מאחר והאל מכוננן את שמו בכל פעם שהוא פועל, שופט ומציל, מחבר התהילים רשאי להכריז:
כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ
עַל-קַצְוֵי-אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ. (פרק מח')
רק משום ששמו של האל זהה למעשיו בעולם, יכול האדם להלל אותו על פי שמו. בכך שמשבחים את שמו אנו משבחיו את מעשיו שנעשים ע"י ימִינו.
_________________
[1] ייתכן שיש כאן הטייה דומה למה שנמצא במקומות אחרים במקרא בהם המלה "על" מובלעת. בבראשית כ' אברהם אומר לשרה: אֶל כָּל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה, אִמְרִי-לִי אָחִי הוּא וכן בשמות יד': וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר. הפסוקים היה צריכים לומר:אמרי עלי אחי הוא ; וְאָמַר פַּרְעֹה על בְנֵי יִשְׂרָאֵל…
במקרה ואכן יש כאן בליעה קבועה של ה"על" יש ללמוד מדוע זה כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה