מעשה ברבי חנינא בן דוסא

אחת מדומויות הססגונית בתלמוד הוא רבי חנינא בן דוסא, תנא מהדור שסמוך לחורבן, שלמד עם גדול הדור רבן גמליאל. תכונתו העיקרית היתה הפשטות והצניעות. עליו נאמר:

"בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (ברכות יז, ע"ב)

האמרות המפורסמות שנרשמו משמו בפרקי אבות מדגישות את המעשה על פני העיון והחשיבות של מצוות בין אדם לחברו:

כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת (אבות ג:ט).
הוא היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו (שם, משנה י).

בנוסף לכל זאת רבי חנינא נתפס כמישהו שנעשים ניסי על ידיו. כאשר הוא הציל את בנו של רבן יוחנן בן זכאי ממחלה, אמר הלה:

אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו - לא היו משגיחים עליו.
אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך.

רבי חנינא מזכיר קצת את הרביים החסידיים, שהאמונה בסיפורי ניסים שלהם מהווה נדבך חשוב לחלק ממאמיניהם. דנתי עם חבר לעבודה שמתקרב לרבי נחמן מברסלב בסיפור הבא, וטענתי לדאבון ליבו שהמעשה לא קרה.

פעם היה רבי חנינא בן דוסא מהלך בדרך ונושא שק של מלח על ראשו. ירדו גשמים.
אמר "ריבונו של עולם, כל העולם בנחת ורבי חנינא בצער". מיד פסקו הגשמים.
כיון שנכנס לביתו אמר "ריבונו של עולם כל העולם צער ורבי חנינא בנחת" מיד החלו יורדים הגשמים (בבלי תענית כד' ע"ב, תרגום)

ראשית, שלא ייתכן שאדם גדול כרבי חנינא, שמדגיש את יתרון המצוות בין אדם לחברו, יבקש בקשה שכזאת. אנו לומדים שאחת מתפילות כהן גדול ביוה"כ היא "ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו", ואמנם בסוף המעשה רבי חנינא מודיע שהעולם שרוי בצער מחמת הפסקת הגשמים.
שנית, נראה שרבי חנינא היה לבדו, והנס התרחש ללא עדים. האם ייתכן שלאחר המעשה הוא בא לחבריו בבית המדרש וסיפר להם על גדולתו? היכן ענוותנותו המפורסמת כל כך?

אם כך, מה בא המעשה ללמדנו?
אגדות חז"ל (וגם המדרשים) באים ללמדנו את הערכים שמצויים בבסיס המערכת ההלכתית, ובכך הן מהוות המשך ישיר למאמץ של הנביאים. הנביאים השתמשו כידוע במשלים כדי להעביר את מסריהם (ראו את משל הכרם של ישעיהו).
בהדגשתו את המעשה על פני החכמה, את חשיבות היחס לזולת, את הפשטות והענווה, שכל כולם עקרונות יסוד, רבי חנינא הוא נושא מתאים לאגדות אלו. המוטיב העיקרי באגדות רבי חנינא הוא חביבותו בעיני הקב"ה, כפי שאמר ריב"ז לעיל, וקבלת תפילותיו, וכל זאת בגלל שהוא חי לאור אותם ערכי יסוד. המעשה דומה במקצת למה שהבאנו למעלה מברכות יז'. בשני המקרים רבי חנינא (שבת הקול קוראת לו "בני") שקול לכל העולם. עד כמה שידוע לי, כל זה לא נאמר על אף תנא אחר, למרות שברור שהיו אחרים הגדולים ממנו בלימוד. מכאן אנו לומדים שהלימוד, ככל שיהיה חשוב ו"כנגד כולם", חייב להוביל למעשה, ואף פעם לא יכול לבוא על חשבון היחס הבין אישי.