דברים שלהלן כבר "מתבשלים" כמה שנים. לאחרונה גם נחשפתי להגותה של חוקרת השפה רבקה שכטר (בלוג שלה), שחידדה לי כמה נקודות.
אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ,
וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת, וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה,
וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו.אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ,קהלת ח'
עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ –
מי האלוהים?
מהו חטא אדם הראשון, שבגינו גורש מגן עדן?
את הרמז ניתן, לדעתי, למצוא בהבדלי שמות בין פרק א' לפרקים ב' וג' בספר בראשית.
בפרק א' בפרשת הבריאה הבורא נקרא פשוט "אלוהים". כבר עמדנו בעבר (בעקבות הרחבת פירושו של הרב אליעזר ברקוביץ , כאן1, כאן2, כאן3 ),שבשפת המקרא "אלוהים" איננו God, אלא מקור סמכות ומוסר – ולכן בהקשר דתי זהו מושא לסגידה – כלומר, אל אישי. לפיכך השימוש הבלעדי בשם אלוהים בפרק הבריאה אומר דרשני, שכן ראוי היה שיהיה שם י-הוה המתאים ליוצר העולם ומחיהו. לפיכך יש לתת את הדעת לכך שלאורך הפרק הבורא מבצע שיפוט מוסרי:
- וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
- וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.
- וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.
- וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.
- וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.
המטרה של הפרק היא להורות שהמוסר והערכים כבר מוטבעים בבריאה, ושמעשה הבריאה הוא הטוב. לא בכדי המציאות היא דיבורו של אלוהים; פניה אל הזולת .לפיכך, הפרשה הזו לא מתעסקת בפיסיקה או מטפיזיקה, אלא במימד המוסרי של המציאות. יש לתת את הדעת שבבריאה אלוהים מפריד בין יסודות שונים (אור וחושך, יבשה וים, מאורות, ימים), וכן נותן שמות: ויקרא אלוהים…
בפרקים ב' וג', מופיע הצמד "י-הוה אלוהים". במקרא, בד"כ הצמד הזה בא על רקע הפולמוס נגד האלילות, כדי להעביר את המסר שה' הוא האלוהים, (ה' הוא מקור הערכים) ואין צורך במתווכים – אלילים. לדוגמא:
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְ-הוָה הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד.
מכאן, שבפרקי גן העדן מופיעים ניצני האלילות, וצריך להזכיר מיהו האלוהים. מדוע?
בפרק א', האדם נברא צלם אלוהים:
כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ
צלם, הינו ייצוג. גם עובדי האלילים, לא ראו בפסל עצמו את האל. אמנם כיבדו את הצלם, ופגיעה בו נחשבה לחילול קודש, אך בניגוד לסברה רווחת, הם לא עבדו לפסל אלא את מי שהוא מייצג. לפיכך, האדם, צלם אלוהים, אמור לייצג את "אלוהים" שהוא מקור הערכים, ושאותם גם שתל במציאות שברא.
בתחילת פרק ב', האדם מתפקד כצלם אלוהים, כשה' נופח בו את הנשמה. הוא נותן שמות לבעלי החיים ומכיר אותם, ומשמע הוא פועל כצלם אלוהים בבוחנו את הבריאה, והן בציווי שהוא מקבל לעבוד את האדמה ולשמרה:
ז וַיִּיצֶר יְ-הוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
יח וַיִּקַּח יְ-הוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו יְ-הוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֱלֹהִים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר יְ-הוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
הנשמה, אמנם באה כביכול מלמעלה, אך כפי שהראה איתן דור-שב במאמרו, הפועל "נפח" קשור להצתת אש (פיח, סיר נפוח וכו'), ולכן יש להבין את הפעולה כהצתת הנשמה בתוך גוף האדם ("נר ה‘ נשמת אדם"). לכן היא איננה נפרדת מהגוף, ורק באמצעותה האדם הוא "נפש חיה", וזאת בניגוד לבעלי חיים. היא מיסוד האש, ומהווה את אנרגיית החיים. הנשמה קשורה לחכמה האופיינית לאדם, ובין היתר ליכולת הלשונית שלו: את מי הגדת מִלִין, ונִשמת מי יצאה ממך? (איוב כו'). מכאן גם הקשר בין נשמה ל"שם", באמצעותה האדם נותן שמות לבעלי החיים, כפי שאלוהים נתן שמות בבריאה – כלומר מכיר את תכונותיהם הנפרדות. וע"י זה הוא מגלה שהוא שונה משאר בעלי החיים.
בפרק ג', האדם מורד בי-הוה אלוהים, ובאוכלו מעץ הדעת טוב ורע הוא שואף להיות "כאלוהים".
ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן. ה כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל….
כב וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְ-הוָה יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
במקום להיות "צלם אלוהים", האדם פותה להפוך להיות "כאלוהים", שכן הנחש בערמתו השמיט את "י-הוה" והשאיר רק את התואר "אלוהים" כלומר, ניתק את המוסר מחוקי המציאות. במקום לראות בהוויה השראה לערכים, האדם החל להמציא אותם מתוכו. "יודעי טוב ורע" איננו הבדלה בין טוב לרע, אלא הכרתם מקרוב באופן כה אינטימי, שגורמת לערבוב ביניהם. (בניגוד לדעתה של רבקה שכטר, לדעתי את המושג דעת במקרא יש לתרגם להפנמה בעברית מודרנית, וכן ליחס אינטימי בין שני צדדים: והאדם ידע את חוה אשתו). ישנו מעבר בין ערכים הנובעים מי-הוה, מהמציאות, לערכים שבאים מהאדם ולפיכך סובייקטיביים ומעורבים באינטרסים ומשאלות לב. וכך ראו זאת חז"ל:
דרש רבי פפוס: הן האדם היה כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת.
אמר לו ר' עקיבא: דייך פפוס!
אמר לו: מה אתה מקיים הן האדם היה כאחד ממנו?
אמר לו: שנתן לו המקום לפניו שני דרכים: דרך החיים, ודרך המות, ובירר לו דרך אחרת.
פפוס רואה באדם לאחר החטא מעיין מתווך בין י-הוה לאחרים, אך רבי עקיבא מזהה את הנפילה.
מניין לו לרבי עקיבא שהיתה "דרך החיים ודרך המוות"?
לדעתי מי שביאר לו היה משה רבנו בפרשת ניצבים שהחזיר את החלוקה האמתית בין טוב לרע ע"י תיאומם מחדש עם חיים ומוות שביניהם אי אפשר לערבב:
טו רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע. טז אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. יז וְאִם-יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם. יח הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. יט הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. כ לְאַהֲבָה אֶת יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ-הוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.
החיים הינם דבקות בי-הוה – שהוא מקור המציאות ונותן החיים:
אַתָּה-הוּא יְ-הוָה, לְבַדֶּךָ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל-צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל-אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל-אֲשֶׁר בָּהֶם, וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת-כֻּלָּם; וּצְבָא הַשָּׁמַיִם, לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים.
כך גם הרמב"ם פירש (מו"נ א, פרק ב'):
כי השׂכל, שאותו השפיע אלהים על האדם - והיא שלמותו האחרונה12 - הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלהים ובדמותו13… בשׂכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה, השׂכל, היה מצוי בו שלם וגמור. ואִילו מגונה ויפה15 הם מן המפורסמות16 ולא מן המושׂכלות, שהרי אין אומרים "שמים כדוריים17 - יפה", ו"הארץ שטוחה - מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". גם בלשוננו (העברית) אנו אומרים על הנכון והכוזב18: אמת ושקר ועל היפה והמגונה: טוב ורע19. והנה בשׂכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושׂכלים. ..
וכאשר המרה (את פי האל) ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כפי שאמר: כי טוב העץ למאכל וכי תאוָה הוא לעֵינַיִם (בראשית ג', 6) - נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית. לכן הוא המרה את הצו אשר נצטווה מפאת שׂכלו ותהי לו השׂגת המפורסמות. הוא נשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים. אותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו ושממנו נתערטל ולאיזה מצב הגיע22. לכן נאמר: והייתם כאלהים יֹדעי טוב ורע (בראשית ג', 5), ולא נאמר: יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת.
לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, אלא יש שקר ואמת.
האדם עבר משיקולים אובייקטיבים לראיה סובייקטיבית של המציאות. הנחש שפיתה את אדם וחווה היה בעצם חוש "נחש" (ניחוש) שלא פועל על פי השכל, צלם האלוהים. נגרמה כאן השחתה של הנשמה, שכן במקום ליצור מלים ו"שמות", החלו לטשטש את מחשבתו ושפתו של האדם ע"י המצאת מושגים שאינם לקוחים מן המציאות. שכטר טוענת שהנחש היה סמלם של הפרעונים, המהווים את האב טיפוס של הרודן המקראי. הפרעה שהיה שליט מצריים גם היה התגלמות האלים, וחלק מכוחו היה ביכולת שלו להטיל כשפים. כך גם בטקסי מצריים, אפשר היה למנוע עונש אלוהי על פשעים מוסריים ע"י אמירת לחשים. אף חז"ל זיהו בו את הגורם האנושי שרוצה להמציא ערכים מעצמו באופן שרירותי ולא מה':
"היה מהלך בקומה זקופה והיה יודע לשון האדם" ( – פסיקתא זוטרתי, בראשית).
לפיכך, אם האדם הוא "כאלוהים" במי הוא שולט כעת?
תשובה: בזולתו!
ואמנם העונש שאלוהים מטיל עליו הוא ריבוד חברתי:
יג וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה-זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל. ידוַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.
טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ.
יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.
- האיש שולט באישה.
- היצירה של האדם (הן לידה והן העבודה) באות בעצבון.
כדי להבין את הקללות הללו יש למצוא את הרקע ההיסטורי של משל גן העדן.
בע"ה ברשומה הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה