הלכות רמב"ם

בשעה טובה, בשבוע שעבר סיימתי מחזור ראשון של רמב"ם יומי (התחלתי בהלכות שקלים בספר הזמנים). זכיתי ללמוד עם המהדורה המבוארת של "מפעל משנה תורה" (ראו גם כאן), שלדעתי קשה להגזים בחשיבותה. כבודם של הראב"ד והשו"ע במקומם מונח, אך המהדורה מאפשרת גישה בלתי אמצעית לבניין האדיר שהוא בנה. יש מקום להבין את הרמב"ם מתוך הרמב"ם ולהתייחס לענק רוח הזה ולחזונו הכביר להנגיש את התורה כולה לעם.

ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בירב מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אלו הספרים; וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני תורה: כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול--בלא קושיה ולא פירוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו.

עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים: כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, … לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה--לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם. (הקדמה)

אחד הדברים שהרשימו אותי הוא הגישה המדעית והראיה הרב-דורית של רבנו. לדוגמא, כאשר הוא מבאר את סממני הקטורת, הוא מבין שהעברית בימיו היא שפה שאין לה שימוש מחוץ מבית המדרש. לפיכך הוא טורח להביא את המלים הערביות שיאפשרו זיהוי חד ערכי של הסממנים. לעתיד לבוא.

במובן מסוים, כל הפוסקים (וכבודם במקומם) שבאו אחריו אינם אלא הערות שוליים, והם הרחבות של מנהגים על גבי שלד ההלכה שהרמב"ם יצר. שלוש שנות הלימוד הללו היוו חוויה רוחנית כבירה. להלן כמה הלכות שאימצתי מפאת החשיפה לאורו:

1. כזית

במקום אחר הזכרתי את הגמרא בברכות שממנה עולה שהכזית הוא כזית ממש. הרמב"ם, שמקפיד להביא את חישובי המידות המדויקות ברחבי חיבורו, כלל לא מזכיר את הזית כנפח שניתן לחישוב. הוא מופיע כמובן מעליו כמידת נפח שאדם מתחייב בעונשים אם הוא אוכל מאכלים אסורים. לפיכך החלטתי לעבור ל"כזית" אמיתי (מה גם שאנו חיים בארץ ישראל…). יש כאן כמובן גם קולא וגם חומרא. עלי לברך ברכה אחרונה על כמעט על כמות של אוכל שאני טועם, ומצד שני בפסח אני לא אוכל אכילה גסה. לרב שרקי יש כמה תובנות, למרות שאני לא הולך בדרכו ההלכתית בעניין זה.

 

* לאחרונה התחלתי להתעניין בתזונה קדמונית (פליאו – paleo). ה"כזית" האמיתי מאפשר לי לאזן בין הדרישה של הגן התרבותי- היהודי שלי לברך ברכת מזון בארוחה העיקרית (בבחינת "ואכלת ושבעת וברכת"), לבין תכתיבי הגן האנושי (הומו ספיאנס) שעבורו צריכה מרובה של דגנים ופחמימות נחשבת למזיקה.

2. ברכות השחר

הרמב"ם הולך לפי הגמרא במסכת ברכות דף ס, ב, לפיה ברכות השחר נאמרות לפי סדר הפעולות בבוקר:

בשעה שייקץ בסוף שינתו, מברך והוא על מיטתו כך:  אלוהיי, הנשמה שנתת בי טהורה--אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ואתה עתיד להחזירה לי לעתיד לבוא; וכל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלוהיי, ריבון כל המעשים; ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים.

ד  כששומע קול התרנגול--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הנותן לשכווי בינה להבין בין יום ובין לילה.  כשלובש בגדיו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מלביש ערומים.  כשמניח סדינו על ראשו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, עוטר ישראל בתפארה.  כשמעביר ידיו על עיניו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, פוקח עיוורים.  כשיישב על מיטתו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מתיר אסורים.  כשמוריד רגליו מן המיטה ומניחן על הארץ--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, רוקע הארץ על המים. כשעומד--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, זוקף כפופים. כשנוטל ידיו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים.  כשרוחץ פניו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המעביר שינה מעיניי ותנומה מעפעפיי … 

שמונה עשרה ברכות אלו, אין להן סדר, אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו, בשעתו.  כיצד--הרי שחגר חגורו והוא על מיטתו, מברך אוזר ישראל בגבורה; שמע קול התרנגול אחר כך, מברך הנותן לשכווי בינה.  וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה, אינו מברך אותה.

והוא אומר בפירוש שאין לומר אותן בבת אחת בבית הכנסת:

נהגו העם ברוב ערינו, לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בהן, בין לא נתחייבו בהן.  וטעות היא, ואין ראוי לעשות כן.  ולא יברך אדם ברכה, אלא אם כן נתחייב בה.

למעט העובדה החשובה שמדובר בהלכה מהגמרא, יש כאן תפיסה כוללת האומרת שאת ה' יש לפגוש במציאות ולאו דווקא בביה"כ ובאמצעות הסידור (הזכרתי זאת ברשומות קודמות, לדוגמא כאן וכאן). עניין נוסף הוא נטילת ידיים, שלפי הגמרא בברכות אין למהר וליטול מייד עם היקיצה, אלא לצורך תלמוד תורה וקריאת שמע. אין חשש לאותה רוח רעה הנזכרת במסכת שבת. על כך ישנו דיון מעניין בעצכ"ח, ומועלת שם סברא שהייתה גרסת גמרא אחרת אצל הרמב"ם והר"ח, ובה הרוח הרעה שורה דווקא על העיניים לפני שטיפתן. ראו גם את הרב דוד בר-חיים כאן (החל מ 10:00).

משהתחלתי לנהוג כרמב"ם, הבוקר נראה אחרת. ישנה שימת לב לכל פעולה ופעולה, והן נעשות פחות בנאליות. זו כוונתם המקורית של חז"ל כשתקנו את הברכות הללו. כיום שיש לכולם סידורים ןכולנו יודעים קרוא וכתוב, אין צורך להוציא את הרבים בבית הכנסת. אפשר להחזיר את אלוהים חזרה לבית ולחיים האמיתיים (ראו את דברי הרב יואל בן-נון ואת יוחאי מקבילי).

3. להאריך בדא"ל של קריאת שמע

כיצד מדקדק--ייזהר שלא ירפה החזק, ולא יחזק הרפה; ולא יניד הנח, ולא יניח הנד.  לפיכך צריך ליתן ריוח, בין כל שתי אותות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחילת תיבה הסמוכה לה:  כגון "בכל לבבך", קורא "בכל" ושוהה וחוזר וקורא "לבבך"; וכן "ואבדתם מהרה", "הכנף פתיל".  וצריך לבאר זין של "תזכרו".  וצריך להאריך בדל של "אחד", כדי שימליכהו על השמיים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם; וצריך שלא לחטוף בחית, כדי שלא יהיה כאומר אי חד.

במבטאי הישראלי (שהוא שילוב לא מושלם בין ההגיות הצפון אפריקאית והאשכנזית) אין אפשרות להאריך את הד"ל. לכן יש ללמוד מאחינו התימנים. ראו שוב את הרב בר-חיים (החל מ 1:10).

 

4. פתיל תכלת

הרמב"ם הוא למעשה הפוסק היחידי לגבי איך צריך לקשור את התכלת.
לאחרונה גם השתכנעתי שאמנם התכלת זוהתה ברמת סבירות גבוהה, ולכן הזמנתי טלית עם הקשירה לפי שיטתו. דה עקא, היום קיבלתי את הטלית ומצאתי בה קשירה לפי שיטת הראב"ד. אקווה שעד השבת אזכה להתעטף בטליתו של רבנו.