There is a war between the ones who say there is a war
and the ones who say there isn't.
(— Leonard Cohen, There is a War)
בשלב הזה אני מעוניין להראות כיצד ההבדלים בין שתי ההשקפות – האופקית והאנכית – באים לידי ביטוי במציאות חיינו בכמה נקודות בוחן. יש לזכור שוב, שמדובר בהכללה מסוימת, כך שבתחום אחד אדם יכול לדגול בגישה "אופקית" ובמשנהו ב"אנכית".
1. ידיעת חז"ל את המדעים, ולימודם
אין צורך להכביר מלים על גישת רבים מהראשונים (ככל הנראה רובם המכריע, ובעיקר הספרדים שבהם) על כך שחז"ל אינם ברי סמכא בכל הנוגע למדעים, ויש להפעיל שיקול דעת על פי ידע מעודכן [1]. בעלי הגישה הזאת הם כמובן "אנכיים" – המדע הוא חלק מ"דרך ארץ" ובשום פנים ואופן הוא לא מאיים על התורה או אמונת ישראל – אדרבא, יש מקום להכליל את מסקנותיו בעבודת השם (שהרי המדע הוא גם דרך לידיעת ה', אליבא הרמב"ם). הגישה הזאת נמשכה אצל הוגים מודרניים כגון הרש"ר הירש:
"הגע בעצמך אם למשל חכם כהחוקר הומבלד היה מגיע בזמנם ממסע ועדות בפיו על אדם המחובר לאדמה או עכבר חציו עפר וחציו בשר ונתקבלו הדברים בקרב העולם הנבקש מחז"ל שלא ידברו בחכמת התורה על דברים כאלו..? וכי קולר תלוי בחז"ל (כוונתו להאשימם במה שהתגלה כלא נכון) אשר בזמניהם היה זה במוסכמות חכמי הטבע ?"
למרות הנ"ל, התפתחה בחלק מהציבורים גישה הפוכה, לפיה לחז"ל כן היה ידע על-אנושי והם הטרימו את זמנם באלפי שנים. הגישה הזאת היא "אופקית" שכן היא גורסת שאם המדע המודרני סותר את דברי חז"ל אזי הוא מאיים על היהדות וככזה יש להימנע ללמוד אותו (לדוגמא שיטת חב"ד – שממשיכה לדבוק בתפיסה גיאוצנטרית בגלל 'פסיקותיו' של הרמב"ם בספר המדע [2]), או להוכיח שחז"ל כן הכירו את המציאות באופן מוחלט (ספרי המהפך של הרב זמיר כהן). הגישה הזאת באה בד בבד עם הבנה פשטנית של אגדות חז"ל כאילו הן מציאות ממש, כאילו לא קראו את מבוא הרמב"ם לפרק חלק במשנה.
להרחבת הנושא אני ממליץ לקרוא על פרשת נתן סליפקין ברחבי הרשת (בקצרה: הרב סליפקין מאמין באבולוציה וטוען שלחז"ל לא היה ידע מדעי המעודכן לזמנינו. למרות שהוא הסתמך על ראשונים, הרש"ר הירש ו"מכתב מאליהו", שורה של רבנים חרדיים קראו להחרמת ספריו). המעניין הוא שכאשר הוא טען להגנתו שהיו הוגים שהקדימו אותו, הרב אלישיב ענה (בערך) להם היה מותר לחשוב כך אך לנו לא.
2. ציונות
התייחסות חיובית או שלילית (או אדישה) למדינת ישראל מהווה פרשת קו שהמים שבין הגישה האופקית לאנכית.
אין צורך להחזיק בתפיסות קוק'ניקיות (שהמדינה היא "יסוד כסא ה' בעולם") כדי להכיר בכך שהמדינה, אפילו היא חילונית, הינה דבר חיובי, ולו רק בגלל שריבונות יהודית הינה דבר נחוץ, הן לביטחון הנפשי של העם והן להתחדשות תרבותית (שיטת הרב ברקוביץ). הגישה האופקית, רואה רע בכל מה שאינו תורני, ועל כן היא תשלול את המדינה במקרה הטוב, או תתייחס אליה באדישות. שוללי הציונות יתקיפו את המדינה על כך שהיא איננה מדינת הלכה, או לחלופין שהיא דוחקת את הקץ והמשיח לא הגיע. [3]
ההבדל בין שתי הגישות גם מתבטא כיצד צריכה להיראות הגאולה: כתהליך היסטורי טבעי (כגישת הרמב"ם) או כפריצה על-טבעית ושידוד מערכות הטבע. הגישה האנכית שכאמור מתייחסת ל"דרך ארץ" בחיוב תראה גם את הפוטנציאל בתהליכים טבעיים, המגלמים את חוכמתו והנהגתו של ה' בעולם. מתוך התבוננות בתהליכים שחלו במאה השנה האחרונות, מהשואה ועד הקמת המדינה, אפשר להסיק מסקנות מסוימות על דרכי ההנהגה.
למחזיקים בגישה האופקית, אין להיסטוריה ולמציאות משמעות דתית, והם רואים בעולם דבר שיש לשנותו מהיסוד [4], ועל כן רצוי שהמשיח, שאמור להביא את ההיסטוריה לקיצה, יעשה ניסים שהפכו את העולם למקום המתנהל על פי התורה. דבריו של הרב ברקוביץ, על הקיפאון הרוחני שנכפה על היהדות בגולה יעבירו אותנו שוב לנושא הבא והוא ההלכה ויחסה אל המציאות:
יחד עם העם, יצאה גם התורה לגלות... התורה החיה זקוקה למתח הדיאלקטי של העימות עם המציאות הכוללת, השואלת שאלות ומציבה בעיות. התורה חיה כאשר היא מתמודדת עם האתגר, נאבקת בבעיות, מחפשת פתרונות ומנסה להעמיק בהבנת מהותה, וכך חושפת שוב ושוב רמות חדשות של משמעות בעומק הנצח שאין לו סוף. בגלות חסרה התורה את האתגר המחיה של העימות. חיוניותה נפגעה, ובהעדר אפשרויות להגשמת התורה, נפגעה קשות גם רמת התבונה שביישומה.
3. החמרה הלכתית: צניעות כדוגמא
בפורום "עצור כן חושבים" הרב מיכאל אברהם (מיכי) פתח אשכול עם הרשומה הבאה:
בזמן האחרון צלצל אליי בעל תשובה שנמצא עמי בקשר. הוא חי כיום בקהילה חרדית פרומית למדיי, וכל יום נוחתות עליו גזירות חדשות: מדוע אתה שם תיק גב (כמו ברחוב)? מדוע שמך הוא פלוני, זה פס נישט (לא מתאים לבן תיירע)? הוא מספר לי שיש שמקפידים להרחיק את מיטותיהם מנשותיהם כל הימים מחשש לעינא בישא ועוד ועוד דברים לא שערום אבותינו. הלחץ עליו גדול, כאילו היו כאן דברים פשוטים ללא חידוש. מנהג אבותינו מאז ומעולם…
בדורות האחרונים המנהיגות עברה לראשי ישיבות, שכידוע רבים מהם חושבים בצורה קצת מנותקת (וי"א ילדותית, ואכ"מ). הפידבק שהם מקבלים הוא מתלמידים צעירים, שבד"כ מבקרים את הלוגיקה ואת לכידותו של המבנה האינטלקטואלי, והרבה פחות את השכל הישר וההתאמה לחיים. גם המנהיגים שאינם ראשי ישיבות כיום…ככל הידוע לי ספונים בחדרם ולא ממש נמצאים בקשר ישיר עם הרחוב.
בשנה החולפת, הרבה תשומת לב ציבורית הופנתה לנושא הצניעות הגובר הן בציבור החרדי והן בציבור הדתי-לאומי.
אצל החרדים הזרקור הופנה הן אל האוטובוסים הנפרדים והן אל נשות השאל (או ה"טאליבן"). המעניין הוא, כפי שהרב מיכי כותב, הציבור תופס את ההחמרות הללו, כיהדות אוטנטית. בד בבד, אותן קבוצות הפגינו חוסר דרך ארץ מעוות, כאשר תקפו ילדות קטנות שלא התלבשו לפי צווי החומרות הללו (הגם שהן כן עמדו בתקן הילכתי). באותה תקופה, פורסם ב"מקור ראשון" ראיון עם יו"ר משמרת הקודש והצניעות בבני-ברק. הוא הצדיק את השמטת שמן של אימהות הכלה וחתן מהזמנות לחתונה, בטענה שכך קיבל מרבותיו. אך בגיליון שלאחריו, פורסמה תגובה של קוראת שבידיה הזמנה מהחתונה של בנו של הרב זוננפלד – ושם כתוב: המזמינים הם יוסף חיים ושרה זוננפלד מצד החתן, ומנחם נתן וצירל מצד הכלה..
באותו אופן, מסיבות של צניעות טושטשו פניה של רותי פוגל הי"ד שנרצחה עם משפחתה באיתמר, ודווקא בעלון של הציבור הדתי לאומי. יצאה התנצלות, אך בצידה היה מי שדווקא חשב שזה לכבודה. בד בבד, מתפשטת הדעה שבחתונות יש להסדיר ישיבה נפרדת בין נשים וגברים (אף בין זוגות נשואים). כל זאת למרות שישנם היתרים מרבנים כגון הרב משה פיינשטיין לשבת בחתונה מעורבת (הוא לומד זאת מהלכות קרבן פסח, שם החבורה הייתה מעורבת).
לדעתי, הנחת היסוד בכל התופעות נובעת מהגישה "האופקית" שעיוורת לכך שצניעות היא גם תלוית מנהג, וגם לכך ש"דרך ארץ" עצמה מספיקה להרחיק מערווה. אמנם ישנם גדרים הלכתיים המגדירים לבוש, ריקודים וכד', אך קשה להסביר כיצד ישיבת בני זוג נשואים באותו שולחן, ולפני מאות אנשים יכולה להביא אותם לקלות ראש. "דרך ארץ" כשכל ישר אמורה להיות גורם ממתן, אך כאשר היא נתפסת כמנוגדת לתורה, הרי שהסכרים נפרצים. [5], [6] ]7].
בפרק הפותח את ספרו: "לא בשמיים" (Not in Heaven), הרב ברקוביץ כותב על תפקידו של השכל הישר בפסיקת הלכה:
כל פרשנות, היא בראש ובראשונה פעילות שכלית. חשוב לציין את משקל הסמכות שייחס התלמוד לחשיבה לוגית, לתובנות השכל הישר, הקרויות בפי בחכמים "סברא"…
סמכות הסברא עולה בבהירות .. מאחר שמצוות התורה ניתנו לנו למען נחיה לאורן, הכלל הוא שאם יהודי נאלץ לעבור על מצווה לצורך פיקוח נפש, יעבור ואל ייהרג. ברם ישנם שלושה יוצאים מן הכלל והם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים… בעוד הכלל על שני המקרים הראשונים נסמך על מקור מן התורה, הכלל החל על רצח נשען על סברא… "מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי [כלומר: וכי סבור אתה שדמך אדום יותר מדם רעך].? הרמב"ם מציע את הפירוש הבא: "דבר שהדעת נוטה לו שאין מאבדין נפש מפני נפש". …
חשיבותה של הסברא גם שפכת אור להיבט אחר של פסיקה הלכתית. במקרה של חילוקי דעות בין חכמי התלמוד הכלל הוא שדעת הרוב קובעת… ברם רבים המקרים שהופר עיקרון זה והתקבלה דעתו של יחיד בניגוד לדעתם של עמיתיו…. רוב החכמים חלקו על דעתו [של רבי יוסי], אולם שמואל לימד שההלכה היא כדעת רבי יוסי. כאשר מחה על כך בפניו בנו של רבי יהודה הנשיא ענה לו שמואל: "שתוק בני, שתוק. לא ראית את ר' יוסי; אילמלי ראיתו נימוקו עמו".
4. פולמוס התנ"ך (תוספת 29/11/12)
כמו מדי כמה שנים, גם השנה פרץ הפולמוס של "תנ"ך בגובה העיניים", שביסודו נסוב סביב שתי שאלות, שהן שלובות:
- האם ניתן מותר לומר על אבות וגדולי האומה הנזכרים שם שהם טעו וחטאו?
- האם ניתן לפרש, או למצוא פשט בניגוד לדעות שנאמרו ע"י חז"ל, ובעיקר כשהוציאו את הכתובים מידי פשטם (חטא דוד ובתשבע כדוגמא) .
הגישה האנכית תטען שגם את פשט המקרא ניתן להבין בשכל הישר. היא תסתמך על הראשונים שפירשו את המקרא, (רמב"ן, אברבנאל ואף הרש"ר הירש - ציטוט כאן). כאשר חז"ל דרשו את הכתובים שלא כפשוטם, יש מקום להבין באיזה הקשר נאמרו הדברים. ידיעת ההקשר בו נאמרו דברי חז"ל, נוגע גם בהבנת אגדות ומדרשים, כפי שהרב"ם הסביר במבוא לפרק חלק. אלא שכאן לא מדובר במציאות המוחשית (המדעית), אלא בפשט הכתובים, וכאשר חז"ל דורשים אותם שלא כפשוטם (באופן בוטה למדי) וזה צורם לנו (לי), הרי שזהו פתח להבנה מעמיקה יותר בדבריהם. ראו כאן, את טורו של חגי משגב על חטא ראובן:
המלמד את תלמידיו שטחיות, המלמד מדרשים כאילו היו פשט, העושה מהאמונה "התמימה" אידיאולוגיה, המחדיר לראשם כי כל האומר דוד חטא לא רק טועה הוא אלא גם חוטא, הופך אותם לכאלה שלא יהיו מסוגלים כלל למחשבה ביקורתית. תלמידים אלה לא יהינו לעולם להעביר ביקורת על כל מי שכאילו תוקע את יתדותיו בדברי חכמים, ותימנע מהם האפשרות הטבעית להודאה בטעות, ולהכרה כי גישתם עלולה להיות שגויה. למעשה, תיחסם בפניהם אפשרות התיקון.
הגישה האופקית, תראה את כתבי הקודש והאבות כאילו מחוץ לתחום שיפוט רגיל, ועלינו לסמוך רק על חז"ל שילמדונו את הפירוש היחיד. לראשונים שכן העבירו ביקורות היה מותר משום שגם הם היו גדולים וצדיקים.
הגדיל לעשות הרב אבינר:
אשרינו שאנו עם שהחל בגדולי עולם. וכן, אין זה נכון שבהנמכתם נתחבר אליהם יותר טוב. אדרבה, אנו מסתכלים עליהם ואומרים: מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם, יצחק ויעקב. אנו מסתכלים כלפי מעלה. יש לנו דוגמה ואנו נמשכים אל על. אם הם אנשים כמונו, אין לנו ממי ללמוד, אין לנו אל מי לשאוף, אין לנו לאן להרים מבט כלפי מעלה…
לא. איננו מתחברים עם צד זה של חטא דוד המלך. אנו מתחברים עם הצד שהוא שב בתשובה. היצר הרע שלנו הוא שמתחבר עם הצד של דוד המלך שחטא! אם מסתכלים על התנ"ך בגובה העיניים, שדוד חוטא ואני חוטא, מנין ניקח משיכה כלפי מעלה?!…
נכון שהרב שמשון רפאל הירש אמר פירוש דומה לזה – אך מלבד שאין חובה לקבל את פירושו, אתה אינך הרב שמשון רפאל הירש! מה שמותר לו לומר, לא בהכרח מותר לך לומר. הרב הירש היה גאון וקדוש, מלא יראת שמים, וכל הפירוש שלו על התורה מלא חרדת קודש עצומה מפני גדולי התנ"ך. אלא מדי פעם, יש אצלו איזה פירור של ביקורת. לו מותר. לנו אסור…
כך לא לומדים תנ"ך! אתה שוכח על מי אתה מדבר! ודאי שכל אדם טועה, אך איזה אדם הוא יצחק אבינו? לא אדם כמונו, אלא אדם מפלנטה אחרת.
תשובה לרב אבינר אפשר לקרוא במאמר של הרב אמנון בזק, שמופיע מיד אחריו. כאמור, הטענה המרכזית היא שהפיכת המקרא לספר שאינו ניתן לפירוש פשטי, הרי מודה שהתנ"ך לא מובן לנו והרי הוא לא רלוונטי (ראו את טורו של ישראל לבקוביץ' על (אי) לימוד התנ"ך אצל חרדים).
הערות סיכום
ברשומה הקודמת, הבאתי את מחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל על מקומה של דרך ארץ ותורה. בתמציתיות אופיינית הגמרא מסכמת את המחלוקת:
ואמר אביי "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן"
אביי כלל לא נכנס לעובי הוויכוח התורני בין שני קודמיו, אלא מתבונן במציאות בה דרכו של רשב"י נכשלה. כאשר רשב"י יוצא מהמערה (בפעם השנייה) הוא מבין שדי לו לעולם בשני אנשים בלבד (הוא ובנו) שיקדישו את כל חייהם ללימוד. בת הקול לימדה שהימנעות ממלאכה (דרך ארץ) מחריבה את העולם. האם ממשיכים לשמוע את בת הקול הזאת היום ?
- ההפרדה האופקית הפכה את התורה ללא רלוונטית משום שאת דרך הארץ לא ניתן לבטל. הציבורים שהזכרתי ברשומה הקודמת לא נוטלים חלק בחיים (צבא, עבודה ותרבות), אלא באמצעות כפייה פוליטית.
- ברשומה הקודמת לא הזכרתי עוד ציבור "אופקי" חשוב והוא החילוניים. גם הם, כמו אחיהם החרדים, סבורים שתורה ודרך ארץ (נורמליות) מנוגדות אחת לשניה. הם בחרו ב"נורמליות". המעניין הוא שלא מעט חילוניים, כאשר הם חוזרים בתשובה (לדעתם) הופכים לחרדים. הם לא זונחים את דעתם המקורית, אלא עוברים את קו הגבול האנכי לצד השני של המראה, ולא פעם בקנאותם זונחים את כל התובנות איתם חיו כשהיו חילוניים.
- נראה שחז"ל והראשונים היו "אנכיים" בעיקרם (למדו מהגויים מדעים, דרך ארץ ועבדו למחייתם), אך היום רבים משוכנעים שהם היו מסתגרים ו"אנכיים". לאור עובדה זו, מה זה אומר על דרכי העברת התורה מדור לדור? האם אני יכול לסמוך על מעבירי המסורת שהם מעבירים לי עדות נאמנה על העבר? לכאורה, אין אדם מנחיל שקר לבנו (במודע), אך האם לא תיתכן מנטליות שכן תאפשר זאת? כיצד אפשר להסביר את העובדה ש 800 שנה לאחר הרמב"ם אנשים חוזרים להשתייך לכת הראשונה ? [8]
שאלה פתוחה.
בספרו "פרקי אבות - לפי פירוש "רוח חיים", (שהזכרתי ברשומה הקודמת) ליבוביץ' מביא סיפור איך פגש את ש"י עגנון והתפתחה ביניהם השיחה הבאה:
-- עגנון:
אמור לי ר' ישעיה, מה הסיבה לכך שהכוח העצום, כוח שלא ייאמן, שהיה לתורה בעם ישראל, נשבר?
-- לייבוביץ:
שמואל יוסף, אתה שואל אותי כאן ברחוב על רגל אחת שאלה עצומה וגורלית, של היהדות והעם היהודי. שאלה שעצם הבנתה דורשת כיון רב, ואתה שואל אותי כך על רגל אחת משום שאתה חושב שאני כאילו מבין את השאלה העצומה הזאת… אבל מאחר שאני מניח שאתה תבין, אני אענה לך בפסוק אחד:
כוחה של התורה בישראל נשבר משעה שהפכה לתלמוד תורה מקצועי!
הערות
[1] הרב שרירא גאון (נ. 1006) כתב בתשובותיו (תרגום):
ואשר שאלתם לכתוב לכם אודות התרופות ודרכי הרפואה הכתובים במסכת גיטין בפרק 'מי שאחזו קורדיקוס',
צריכים אנו לומר לכם, כי רבותינו אינם רופאים, וענייני הרפואה שאמרו, הם בהתאם למה שראו בכל חולה וחולה, ואין בדברי הרפואה שאמרו משום מצווה, ולכן אל תסמכו על תרופות ודרכי רפואה אלו. ואין מי שעשה מתרופות אלו דבר, אלא אחר שבדק וידע בוודאות, על פי רופאים בקיאים, שאותה תרופה אין בה נזק, שהרי אין מי שיביא עצמו לידי סכנה להשתמש בתרופה שיש בה סיכון. וכך למדונו אבותינו ואבות אבותינו שלא להשתמש בתרופות אלו רק במה שמצוי ובדוק כקמיע, אשר על כל פנים אין בו נזק. (– אוצר הגאונים גיטין, שעו, סח)
[2] הרמב"ם מן הסתם זע באי נוחות אי שם, משום שהוא עצמו טען במו"נ, שבזמנו הידע האסטרונומי התקדם, וחז"ל לא היו מעודכנים יחסית לימיו.
[3] האבסורד הוא כמובן, שהמדינה היא המאפשרת קיום מנותק מהמציאות (חלק מחוסר "דרך ארץ" מתבטא גם באי הכרת הטוב, או ייחוס כל הטוב לקב"ה כאילו אין צורך באנשים טובים להוציא את תכניותיו אל הפועל ואכמ"ל).
[4] במאמר מוסגר אזכיר שעל פי חב"ד, הגאולה היא תהליך מטאפיזי, (העלאת ניצוצות; תיקונים וכד') ועל כן לא ניתן לראות במדינה "ראשית צמיחת גאולתנו". לעומת זאת למרות שהרבי מת, לא מעט מחסידיו מאמינים שהוא המשיח. משמע שהמציאות איננה פקטור באמונה כאן.
[5] ראויות הן תשובותיו של הרב יובל שרלו בנידון החתונות הנפרדות:
איני מבין מפני מה אסור לאדם לשבת עם אשתו ועם משפחתו באירועים, או שאסור לו לשבת עם ידידיו בדיוק באותה דרך שהוא יושב בשעה שהוא מזמין אותם לביתו.
[6]ראו עוד דיון כאן: http://www.mesora.org/mixedseating.htm
[7] דיון מעניין על היחס לגויים יש גם בתגובתו של אריאל פינקלשטיין (משם קיבלתי את הגרעין לכל הנכתב ברשומות בנושא) על הספר "תורת המלך". גם שם, הנחת יסוד "אופקית" רואה בישראל ישות על-אנושית המתנכרת למוסר אנושי בסיסי.
[8] חישבו על בני דודינו הערבים הפלסטינאים. הם מפיצים בבתי ספר, לילדיהם במודע תעמולה שקרית על ההיסטוריה של הארץ ועל מקורות הסכסוך, כגון שמעולם לא חיו יהודים בארץ והפלסטינים עצמם הם תושביה מאז ומעולם. וכי לא ייתכן דבר כזה אצלנו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה