למרות שרשומה זו עוסקת בחלוקה אופקית, איני יכול שלא להביא ציטוט "אנכי" מספר חדש של הרב אהרן ליכטנשטיין:
מחויבותנו היהודית הפרטית מיוסדת על גבי מחויבותנו האוניברסלית, ואין האדם יכול להתייחס רק ליסודות היהודיים הפרטיים ולהתעלם לחלוטין מאלה הכלליים והאוניברסליים. מכאן שבסרטוט יעדיו של בן תורה, רמת השאיפה הראשונית היא בעלת אופי כללי: להיות 'מענטש' (בן אדם), להיאחז בערכים אוניברסליים בסיסיים ולעמוד בדרישות הציווי האוניברסלי.
בטרם המשיך, עלי לציין שכל הסקירה שלי מבוססת על הכללה. רוב הקוראים ימצאו בתוך עצמם הן פן "אופקי", והן פן "אנכי" כפי שיתואר להלן.
כאמור, ברשומה הקודמת, תיארתי את הגישה ה"אנכית" שמבינה את התורה (והקדוּשה) כקומה רוחנית הנבנית, על גבי קומה של "דרך ארץ" (חוּלין). יסודות כמו "שכל ישר" ו"מוסר טבעי" אינם מנוגדים עקרונית לתורה. יתרה מכן קומת "דרך ארץ" הכרחית לקיום התורה עצמה.
כאן המקום שלציין שהמגזרים (שוב הכללה!) המגלמים גישה זו הם הדתיים הלאומיים והאורתודוקסיה המודרנית, על גווניהם.
חלוקה אופקית
התפיסה ה"האופקית" גורסת שתורה וקדושה מנוגדות ואף עוינות לחוֹל ואל דרך הארץ הנלווית אליו. אני קורא לה "אופקית" כי כאן התורה אינה קומה ע"ג דרך-ארץ, אלא שתיהן עומדות זו מול זו כהפכים כמעט: זה לעומת זה עשה האלוהים. (הקו החוצה הוא אנכי)
את ההדים הראשונים לגישה זו כבר אפשר למצוא במחלוקת המפורסמת בין רבי ישמעאל לרשב"י:
"ואספת דגנך" -מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל;
רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם". ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך"; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך וגו'."(ברכות לה:)
עיסוק בפרנסה נחשב לדרך ארץ, והוא מובן מעליו אצל רבי ישמעאל, שמתייחס אליה באהדה. רשב"י לעומתו רואה כיצד ההתעסקות בחולין באה בהכרח על חשבון התורה. עבורו דרך ארץ איננה עשיית רצונו של ה', אלא התורה בלבד (ולייתר דיוק: לימוד התורה) מהווה את עבודת ה' הבלעדית. עצם המציאות שצריך להתעסק במלאכות, נחשבת לרעה וסימן לירידה רוחנית.
הכוזרי
רבי יהודה הלוי, הוא כנראה המפורסם ביותר אצל הראשונים, שמקדם תפיסה "אופקית". ספרו הכוזרי מציג את היהודים כ"מין חמישי", אחרי דומם, צומח, חי ומדבר (אדם). אמנם ניתן לומר שמין חמישי מופיע על גבי המין הרביעי, הוא האדם, אך עצם זה שיש מין כזה (ויהודים הם כאלו מלידה), הרי שהוא מופרד הפרדה מהותית השאר. מאמר ראשון:
כו. אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֲנִי רואֶה שֶׁתּורַתְכֶם אֵינָה נְתוּנָה כִּי אִם לָכֶם.
כז. אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן-הוּא, וְכָל הַנִּלְוָה אֵלֵינוּ מִן הָאֻמּות בִּפְרָט יַגִּיעֵהוּ מִן הַטּובָה אֲשֶׁר יֵיטִיב הַבּורֵא אֵלֵינוּ, אַךְ לא יִהְיֶה שָׁוֶה עִמָּנוּ [1]. וְאִלּוּ הָיָה חִיּוּב הַתּורָה מִפְּנֵי שֶׁבְּרָאָנוּ הָיָה שָׁוֶה בָּהּ הַלָּבָן וְהַשָּׁחור, כִּי הַכּל בְּרִיאותָיו. אַךְ הַתּורָה מִפְּנֵי שֶׁהוצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִתְחַבְּרוּת כְּבודו אֵלֵינוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ נִקְרָאִים הַסְּגֻלָּה מִבְּנֵי אָדָם.לט. אָמַר הֶחָבֵר: אֵינִי רוצֶה לומַר אֶלָּא מַעֲלָה תַפְרִיד אֶת בְּעָלֶיהָ פְּרִידָה עַצְמִית, כְּהִפָּרֵד הַצֶּמַח מִן הַדּומֵם וְהִפָּרֵד אָדָם מִן הַבְּהֵמָה, אֲבָל הַפְּרִידָה בְּרב וּמְעַט אֵין לָהּ תַּכְלִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פְּרִידָה מִקְרִית, וְאֵינָה מַעֲלָה עַל דֶּרֶךְ אֱמֶת.
מ. אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֵין מַעֲלָה בַמֻּרְגָּשִׁים יְתֵרָה עַל מַעֲלַת בְּנֵי אָדָם.
מא. אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם יִמָּצֵא אָדָם שֶׁיָּבא בָאֵשׁ וְלא יֻזַּק בּו, וְיַעֲמד מִבְּלִי מַאֲכָל וְלא יִרְעַב, וְיִהְיֶה לְפָנָיו זהַר שֶׁאֵין הָעַיִן יְכולָה לְהִסְתַּכֵּל בּו, וְלא יֶחֱלֶה וְלא יֶחֱלַשׁ, וְכַאֲשֶׁר יַגִּיעַ אֶל תַּכְלִית יָמָיו, יָמוּת לִרְצונו, כְּמִי שֶׁיַּעֲלֶה עַל מִטָּתו לִישׁון, וְיִישַׁן בְּעֵת יָדוּעַ וּבְשָׁעָה יְדוּעָה, עִם יְדִיעַת הֶעָבַר וְהֶעָתִיד, מַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁיִּהְיֶה, הֲלא הַמַּעֲלָה הַזּאת נִפְרֶדֶת בְּעַצְמָהּ מִמַּעֲלַת בְּנֵי אָדָם.
מב. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל הַמַּעֲלָה הַזּאת אֱלהִית מַלְאֲכוּתִית אִם הִיא נִמְצֵאת, וְזֶה מִדִּין הָעִנְיָן הָאֱלהִי לא מִן הַשִּׂכְלִי וְלא מִן הַנַּפְשִׁי וְלא מִן הַטִּבְעִי.
ועם כל זאת, לדעתי, עם הזמן התפתחו גישות יותר קיצוניות משל רבי יהודה הלוי, שכן הוא לא התייחס בשלילה גמורה לעולם הזה (הרי הוא גם היה משורר של שירי חול מובהקים).
ליטאיות
לא מכבר סיימתי לקרוא את ספרו של ישעיהו לייבוביץ "פרקי אבות - לפי פירוש "רוח חיים" של ר' חיים מוולוז'ין" *. לייבוביץ', מראה כיצד האידיאליזציה של לימוד התורה כבשה את עולם היהודי האשכנזי, וזאת תוך כדי כך שבהדרגה לומד התורה התנתק מהמלאכה.
אין צורך להביא דוגמאות על כך שהתֵנאים עסקו במלאכה (הלל חוטב עצים; רבי יהושע נפח, וכד').
אם במאה ה- 12 הרמב"ם יצא בשצף קצף נגד הלומדים תורה על חשבון הציבור (ראו מובאה כאן וכאן ועיקר דבריו שהתורה תתבזה אם הציבור יראה שהיא מקצוע), הרי שכעבור כ-300 שנה רבי יוסף קארו כבר אמר שנהגו בכל הקהילות שהרבנים מתפרנסים מהציבור, כי חשוב שהתורה לא תישכח. הרמ"א כבר הפך את הרמב"ם על פיו וקבע שדווקא אם הציבור יראה שהרב עוסק במלאכה, התורה תתבזה. במאה ה- 18, הש"ך כבר הכריע שישנה חובה לקחת מהקהל, משום שיבוזו לו אם יעסוק במלאכה.
כך, במהלך כ 1000 שנה המלאכה הפכה מעיסוק מכובד לדבר בזוי, שלרב אסור לעסוק בה. הדים לגישה ניתן לראות בפירושו הנ"ל של ר' חיים מוולוז'ין. פרקי אבות (לפחות הפרקים הראשונים שבהם), מהווים הדרכת "דרך ארץ" קלאסית. דוגמא מפרק א' משנה י':
שמעיה ואבטליון קיבלו מהם (יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח – הזוג הקודמים).
שמעיה אומר:
אהוב את המלאכה,
ושנא את הרבנות;
ואל תתודע לרשות.
אנו יודעים שבלשון המשנה "רבנות" פירושה "אדנות" ולא התפקיד "רב" כפי שמוכר היום. ההנחיה של שמעיה היא שיש לאהוב את המלאכה ולא לרצות שאחרים יעבדו עבורך. שלא צריך להתוודע לרשות פירוש להתרחק מהממשל. כאמור, ההנחיות הן "דרך ארץ" לכל דבר. לא כך מפרש זאת ר' חיים. הוא מבין את "רבנות" כרבנות במובנה הדתי כיום:
"אהוב את המלאכה" – אמר כי מי שהוא בעל מלאכה ומתפרנס מיגיעו, לא תהיה לו המלאכה בזויה, ואך מפאת הכרחו הוא עוסק במלאכתו אבל ברצונו וחפצו מקנא הוא לראשי העם ולרבנים וזה נאהב אצלו. לכן אמר "אהוב את המלאכה" כי את המלאכה יאהב "כי גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים" (ברכ' ח' ע"א), ורוצה לומר יותר מאשר ייהנה מתורתו ומיראת שמיים שבו כגון רב, ואם היה ראש ומנהיג פן ילכד בשחיתותם ובפח הגאווה.
"ואמר שנא את הרבנות" – כי ברבנות ושררה נהפוך הוא אף כי אי אפשר לעולם בלא רבנים ופרנסים, ולפעמים מוכרח לאדם להיות רב, אך יהיה זאת לו אך מצד ההכרח, אבל ברצונו ישנא את הרבנות להתפרנס מזה ויאהב יותר המלאכה.
הרב מציג הפרדה ברורה בין הרב הלומד את התורה לבין זה העמל לפרנסתו. כאילו ישנו כורח שלא מאפשר לרב לעמול, ולעובד ללמוד תורה כראוי. הכורח זה עשוי לגרום לקנאה, אך יש להבין שהעולם לא יכול להתקיים ללא אותם "רבנים".
עוד עומד לייבוביץ על כך שהביטוי "בן תורה" גם עבר מהפך עם הזמן. היום זהו פשוט כינוי לאברך. ההנחה הסמויה היא שהתורה איננה דרך חיים, אלא לשבת וללמוד. החלוקה האופקית הזאת בין תורה למלאכה, גרמה להפרדה (אופקית) בין האליטה הלמדנית לפשוטי העם, ועל רקע זה קמה החסידות של הבעש"ט.
חסידות
החסידות לא הקלה בחשיבותו של לימוד התורה, אלא רק התייחסה אליו בהקשר רחב יותר. במקום לקדש ולהבדיל את לומדי התורה מפשוטי העם, החסידות האדירה את הנפש והקדושה היהודית והכניסה חציצה (קו) אנכית (ובכך גרמה להפרדה אופקית) בינו לשאר העולם.
ברשומות אחרות כבר הכברתי במלים על חסידות חב"ד. רק אצטט קטע "אופקי" מהתניא:
דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא וממנה באות כל המדות רעות… גם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות… משא"כ נפשות אומות עובדי גלולים הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל..(סוף פרק א')
ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש (תחילת פרק ב')[1]
ועוד יש לכל נפש אלהית שלשה לבושים שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה שכשהאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות ובדבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות והלכותיהן ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרד"ס התורה הרי כללות תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצות התורה ובפרטות בחי' חב"ד שבנפשו מלובשות בהשגת התורה שהוא משיג בפרד"ס כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה. והמדות שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן מלובשות בקיום המצות במעשה ובדבור שהוא ת"ת שכנגד כולן כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מ"ע וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להן קיום אמיתי כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין שהם רמ"ח אברין דמלכא כביכול (תחילת פרק ד')
הנקודות העיקריות:
- ליהודי ישנן שתי נשמות (או נפשות). אחת של חולין והשנייה של קודש. נפש הבהמית היא ביולוגית, אך גם מפעילה את כל פעילות שאינה קשורה לתורה ומצוות (ובכללן תרבות ומדע – כך על פי ביאור של הרב עדין שטיינזלץ) כולל מוסר.
- הנפש הבהמית של הגויים היא רעה ואין בה טוב כלל.
- רק ליהודי יש נפש אלוהית [1], וכל ביטוייהּ הן בתרי"ג מצוות ולימוד התורה בלבד.
- לא ניתן לדבוק בה' אלא באמצעות התורה.
הפרדה בין שתי הנפשות היא אופקית, שכן כל אחת פועלת בתחום אחר של חייו של היהודי. אמנם בחיים האמיתיים, ההפרדה הזאת לא קיימת אך בעל התניא מתאר את היחסים בין שתי הנפשות כמלחמה ממש.
ספרדים
כבר הזכרתי את חוויותיי בבתי כנסת בהם התפללתי ואת הגישה שלהם כלפי חז"ל ומדע. התחושה שלי היתה, שבית הכנסת הוא מעיין מפלט מהעולם החיצוני; כאשר הנכנסים מרשים לעצמם לזנוח את החשיבה הביקורתית והשכל הישר עמם מתנהלים ב"חוץ", ועוברים לפסים של חשיבה פנטסטית. יש להדגיש שאני מתייחס כאן דווקא אל הספרדים המיוחסים לתנועת ש"ס (שמקבלת דומיננטיות בקרב הציבור הזה), ויש להבדיל בינם ובין ספרדים ציוניים, ביניהם תלמידי הרב מניטו (כגון הרב שרקי). תנועת ש"ס וכל תופעת החרדיות הספרדית מקבלת את השראתה מהציבור הליטאי (ראו לעייל) ומנהיגיו. אביא כאן כמה מההבחנות של הרב שרקי:
בהחלט אפשר לומר שתנועת ש"ס "החליטה" שהיהדות מסתכמת בהלכות על פי שיטת השולחן ערוך ובדרשות עממיות. זהו סוג של פשע כלפי מה שאני גדלתי עליו, כלפי מסורת אבותיי ורבותיי מדורי דורות. בית המדרש שלי כולל את ר' יהודה הלוי ואת ה"מורה נבוכים" של הרמב"ם, ואת מסורת אבותיי, שהיו גדולים גם בקבלה, גם בפילוסופיה, גם בהלכה וגם בשירה - ולאו דווקא שירת קודש!
…
בכלל, המשפחתיות והקהילתיות משחקות כאן תפקיד חשוב, שכן הישיבה, כפי שהיא התפתחה במזרח אירופה [ליטאיות, א.א.] והיום בארץ ישראל, היא מוסד מלאכותי שהמציא דרך חיים חדשה - הפנימייה. פעם אדם היה בא ללמוד אצל הרב שלו, לאו דווקא במוסד שנקרא ישיבה, והתלמידים היו מתארחים אצל משפחות, וכך הם הכירו את החיים. היום אדם לומד בישיבה, אחרי 15 שנה הוא יוצא דיין, אבל מעולם לא ראה את הצרות של הבית והקהילה - אדם שמשקר, אדם שגונב; הוא לא ראה החלפת חיתולים, גידול ילדים.
ברשומה נוספת אראה, בע"ה, כיצד באים ההבדלים בין הגישות האנכית והאופקית לידי ביטוי
הערות
* לצערי אני מתקשה להמליץ על ספר זה. אמנם ליבוביץ' הוא הוגה חשוב, אך הספר בנוי דיאלוגים והערות ביניים שכמעט אינן מתפתחות לכדי דיון ראוי לשמו. חשיבותו של הספר היא בתיעוד שיעוריו של ליבוביץ', עם כמה אנקדוטות (מהן אביא להלן).
[1] כבר הרחבתי על הבדלי גישות בין כוזרי לרמב"ם ברשומה קודמת.
[2] הרב אורי שרקי קיבל מרבותיו שיש לפסק את המשפט מפרק ב' כך:
ונפש השנית, בישראל, היא חלק אלוה ממעל ממש.
משמע שגם לגויים יש נפש אלוהית, אלא שאיננה חלק אלוה ממעל "ממש".זוהי פרשנות "אנכית" יותר אך לא ראיתי שהיא מקובלת על חב"דניקים, ואינה מופיעה בפירושי תניא המצויים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה