Blogger Tips and TricksLatest Tips And TricksBlogger Tricks

יום שלישי, 11 במאי 2010

על גוף האדם (2)

ברשומה קודמת ראינו שעונש הצרעת מוטל על אנשים שהיו בעלי רמה רוחנית גבוהה, אך חטאו בחטא של גאווה ולא ידעו את מיקומם ב "היררכיה" הרוחנית. כלומר חטא "רוחני" גורר אחריו עונש גופני, שמאלץ את האדם להתרחק מהחברה.

בנוסף עמדנו על כך שהמקרא ובעקבותיו אף חז"ל רואים את האדם כ"גוף עם נשמה", כלומר מוקד הזיהוי שלו הוא הגוף. הלל הזקן אף הגדיל לעשות וזיהה את הגוף עם צלם האלוהים – כלומר יחס לו קדושה.
על מנת להבין את הקשר בין השניים ננסה לבחון המושג "צלם אלוהים" במקרא.
במו"נ נבוכים (ח"א, א) הרמב"ם מגיע למסקנה שה"צלם" הוא צורתו של הנשוא. לפיכך, בהתאם לתפיסה שאלוהים הוא השכל עליון של המציאות, הוא הסיק שצלם האלוהים הוא שכלו של האדם – יכולתו לתפוש מושגים מופשטים:
ואִילו צלם נקראת הצורה הטבעית, דהיינו, העניין העושה את הדבר לעצם ולמה שהוא. וזאת אמיתתו באשר הוא הנמצא ההוא. אותו עניין באדם הוא אשר בו מתהווה ההשׂגה האנושית. בשל ההשׂגה השׂכלית הזאת נאמר עליו: בצלם אלהים ברא אֹתו (בראשית א', 27), ובשל כך נאמר: צלמם תִּבזה (תהלים ע"ג, 20), מכיוון שהבִּזָיון דבק בנפש, שהיא צורת מין [האדם], ולא בתבניות האיברים ובמִתאר שלהם.
כמו כן אומר אני, שהעילה לכך שהפסילים נקראו צלמים היא שמה שרצו להשׂיג בהם היא המשמעות שייחסו להם מן הסברה, לא תבניתם והמִתאר שלהם. וכעין זה אומר אני על צלמי טחוריכם (שמואל א', ו', 5), כי הכוונה בהם היתה המשמעות של הרחקת מכת הטחורים ולא תבנית הטחורים.
אך אם אין מנוס מכך שצלמי טחוריכם וצלמים יתייחסו לתבנית ולמִתאר, אזי יהיה צלם שם משותף או מסופק הנאמר על צורת המין ועל הצורה המלאכותית ועל הדומה לה, כגון תבניות הגופים הטבעיים והמִתארים שלהם. ובדבריו נעשֹה אדם בצלמנו (בראשית א', 26) תהיה הכוונה במלה זאת לצורת המין, אשר היא ההשׂגה השׂכלית, ולא לתבנית ולמִתאר. הבהרנו לך אפוא את ההבדל בין צלם ותואר והבהרנו את משמעות צלם. ... 
מכיוון שהאדם נתייחד בעניין מופלא מאוד שבו, אשר איננו באף אחד מן הנמצאים שמתחת לגלגל הירח, והוא ההשׂגה השׂכלית, ששום חוש, איבר או צלע אינם מפעילים אותה, דימה אותה להשׂגת האלוה אשר איננה נזקקת לכלי, אף כי לא דַמְיוּת באמת, אלא לכאורה. בגלל העניין הזה, דהיינו, בגלל השׂכל האלוהי הדבק בו, נאמר על האדם שהוא בצלם אלהים ובדמותו, לא שהאל יתעלה הוא גוף, כך שיהיה בעל תבנית. 
אני מעוניין להציג גישה שונה, וזאת כדי להבין את עמדת חז"ל.
המושג צלם אלוהים מופיע בעיקר בספר בראשית:
א, כו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.
ה,ג: וַיְחִי אָדָם, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ, כְּצַלְמוֹ; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, שֵׁת.
ט,ו: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם.
לדעתי בספר דברים, ישנו רמז נוסף למושג הזה:
כא,כג:    לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא--כִּי-קִלְלַת אֱלֹהִים, תָּלוּי; וְלֹא תְטַמֵּא, אֶת-אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.
ישנה חשיבות לכך שתמיד במדובר ב"צלם אלוהים", לא ב"צלם יהוה". בפרשת נח, הפרשייה (המתחילה בבר' ח, טו') מערבת את שם יהוה עם שם אלהים.
ברשומות קודמות עמדנו על מושג אלוהים במקרא. הגענו למסקנה (שהיא דומה לזאת במו"נ ח"א ב') שלמילה 'אלהים' יש פירוש שאינו דתי. 'אלוהים' פירושו ריבון אנושי ושופט. כאשר הוא מוסב על יהוה, הרי שמדובר בנוכחותו בקרב בני אדם, בניגוד ל'יהוה'. ניתן לומר אם כך, ש'אלוהים' הינו בעל משמעות מוסרית. 'יהוה אלהים' כפי שהוא נודע, מתעניין באדם ואיננו מתפקד בתור בורא מנוכר גרידא. הוא נהיה אלוהים רק כאשר הוא הביע דאגה לעם ישראל והוציא אותם ממצרים.

לדעתי הפרק הראשון בבראשית מובא בשם אלוהים על מנת ללמד שהבריאה הינה בעלת אופי מוסרי, וזאת מטרה המקורית ששיאה בריאה של יצור מוסרי – האדם [1]. כצלם אלוהים האדם ממשיך ליצג את המשמעות המוסרית בבריאה, ורק אז ניתן לומר על הבריאה:  

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד.

ניתן אם כך לומר ש"צלם אלהים" צריך לציין דמיון למציאות המוסרית של יהוה. וזאת כמובן חייבת לבוא אלא לידי ביטוי מעשי. המקרא שופט את האדם על פי תוצאות מעשיו, ורואה את הקשר בין האדם ליהוה כאורח חיים מלא – שאיננו רק מציאות סובייקטיבית פנימית. אין טעם להתעלות לגבהים רוחניים אם אין לכך ביטוי אובייקטיבי:
כֹּה אָמַר יְהוָה, אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי--כִּי אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-יְהוָה.
לא מדובר כאן בידיעה מטאפיזית של יהוה, אלא הזדהות עם רצונו המוסרי המקורי של הבורא, והיא היא ההליכה בדרכיו.
אם כך, מתבקש שצלם אלוהים איננו יכול להיות רק הפן הרוחני (הפסיכי) של האדם, אלא לכל פחות המכלול שמהווה נוכחות מוסרית בעולם. מאחר וזוהי דרישה מעשית מהאדם, הרי שהגוף הוא עיקר הצלם. ללא הגוף האדם איננו קיים בספירה של עולמנו – אין לו מקום. בפסוק לעיל מספר דברים הציווים ניתנים בשם יהוה, אך דווקא כאן נכנס המושג "קללת אלהים", נראה בבירור שינה קללה של אלוהים (כניסוב על אלוהים!) אם נבזה את הגופה.

נחזור לצרעת:
כאמור, המוסריות באה לידי ביטוי אובייקטיבי בסביבתו של האדם; סביבה שהיא בין היתר החברה בה הוא חי.
אותה גאווה שמקורה "רוחני" גרמה להשחתת צלם האלהים, ע"י טישטוש מקומו של הפרט בחברה ופגיעה בצלמו של הזולת. בחברה הישראלית ישנם תפקידים מוגדרים לנביא, למלך ולכהן. כאשר אדם פוגע במרקם הזה, הרי הוא פוגע גם ביעוד במוסרי של העם.
הצרעת מאלצת איפה, את האדם לוותר על חברת בני האדם, ולדכא את צלמו שלו מלקבל ביטוי. וזהו עונש צודק על החטא.


_____הערות___________


[1] אני ממשיך כאן רעיון ששמעתי בשיעוריו של הרב אורי שרקי, לפיו למעשה בראשית איו משמעות פיזית אלא מטאפיזית, ויותר מכך משמעות מוסרית. לדוגמא: לא נאמר על יום השבת "ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי" ולכן יום השבת הבראשיתי כלל לא הסתיים. אלוהים נמצא אם כך בשביתה (למעט ניסים שנעשים לצרכי "פיקוח נפש"), והעולם נתון לשליטתו של האדם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מבקרים/visitors

וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
אֱלֹהִים, הֵבִין דַּרְכָּהּ; וְהוּא, יָדַע אֶת-מְקוֹמָהּ.
אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ; הֱכִינָהּ, וְגַם-חֲקָרָהּ.
וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה; וְסוּר מֵרָע בִּינָה. (איוב כח')

Favicon

Favicon