ביטוי נוסף שיש לבחון, ושהוזכר בתחילת הסדרה הזאת, נמצא בשירת הים שבספר שמות:
יהוה איש מלחמה, יהוה שמו
הקושי בהבנת הביטוי נובע מהכפילות הלכאורה מיותרת לפיה שמו של יהוה הוא יהוה.
נבחן הופעות נוספות של הביטוי במקרא:
עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת וְיוֹם לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ הַקּוֹרֵא לְמֵי-הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ יְהוָה שְׁמוֹ. (עמוס ה')
האל מתואר פה כבורא כל יכול ושליט היקום. בסדרה הראשונה כבר הראנו שתיאורים כאלו באו יחד עם הידיעה ש"הוא יהוה" וההכרזה "אני יהוה". לפיכך אפשר לטעון שהקריאה "יהוה שמו" הולמת גילוים של המהות הטרנסצנדטלית. נביא עוד שתי דוגמאות:
הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל-אֶרֶץ יְסָדָהּ הַקֹּרֵא לְמֵי-הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ יְהוָה שְׁמוֹ. (שם, ט')לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי-שְׁמִי יְהוָה (ירמיה טז')
במובאה האחרונה הקישור לכוח וריבנות הוא יותר ברור, וע"י גילויי עוצמה כאלו האנושות תבין ששמו יהוה.
כאמור, בסדרה הראשונה ראינו שעל גילויים אלו נאמר "וידעו שהוא יהוה". על כן "וידעו כי שמי יהוה" שווה במשמעותו לידיעה שהוא יהוה. פירוש זה לא יסתור מה שהסקנו מקודם לגבי שם האל. "יהוה" הוא, כידוע, שמו של האל במובן הרגיל של המילה. במהלך הסדרה הזאת עסקנו עד כה רק בביטויים כמו "שם יהוה" שהוא עצמו – כפי שהראינו - אינו יכול להיות "יהוה", וכן עם פסוקים שמהקשרם שם האל הינו גילוי של האל באופן של פעולה אלהית והשגחה פרטית ודאגה לבני האדם [1].
עם זאת קשה להסתפק בפירוש הזה, שכן נמצא שלמעשה מֹשה מצהיר שיהוה שהוא "איש מלחמה" ויודע לנהל קרב מוצלח שכן "יהוה שמו". בניגוד לשאר שירת הים, תהיה כאן התבטאות עילגת. בנוסף לכך, ישנם מופעים של הביטוי שאינם סובלים את הפירוש המוצע:
אֲנִי יְהוָה הוּא שְׁמִי ; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא-אֶתֵּן, וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים (ישעיהו, מב').
בודאי הוא לא מתכוון לומר שמשום ששמו הוא יהוה הוא כל יכול ולכן יכיר באלים אחרים. אם נקרא את הקטע כולו (שתי פסקאות) ייתכן שנבין גם את הפסוק הזה. בפסוקי הפתיחה כתוב:
הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ-בּוֹ בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא: לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא-יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ: קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט: לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ עַד-יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵלוּ:
ומייד אח"כ ממשיך הנביא
כֹּה-אָמַר הָאֵל יְהֹוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ:אֲנִי יְהֹוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם: לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא ישְׁבֵי חֹשֶׁךְ:אֲנִי יְהֹוָה הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא-אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים:
מה הקשר בין ההכרזה שהאל לא ייתן את תהילתו לפסילים לבין התפקיד שהוא הועיד לעבדו? האם לא היה מספיק לסיים את הקטע עם ההכרזה "אני יהוה, הוא שמי"?
בפסקה השנייה שלפנינו יש שתי התייחסויות לאל. בפסוק הראשון הוא מתואר כיהוה, בורא ומקור החיים כולם. בשני הפסוקים הבאים יהוה הבורא הוא גם זה מחזיק בידו של עבדו ועושה אותו אור לגויים, להביא להם ישועה. בתיאור הזה, יהוה דווקא נודע כאלהים בקרבתו לאדם.
בסדרה הראשונה ראינו שישנו מסר מרכזי במקרא והוא: יהוה הוא האלהים; כלומר אין לראות בהתגלויות שלו ובמעשיו אלוהים אחרים להם הוא נותן סמכות כנציגים שלו. אם כך, גם היה ראוי שלאחר הפסוק הראשון היתה באה הכרזה: אני יהוה; ולאחר הפסוק השני: אני יהוה אלהיך. במקום זאת מצאנו: אני יהוה, הוא שמי.
יש גם לשים לב לכך שהפסוק הראשון לא התחיל בהיגד: כה אמר יהוה, אלא:
כה אמר האל יהוה בורא שמיים ונוטיהם.
במלים אחרות האלהים מזוהה כאן כיהוה. גם בפסוק השני הענין הזה חוזר על עצמו באומרו: אני יהוה קראתיך. אם בסדרה הקודמת למדנו את המסר שיהוה הוא האלהים, הרי שכאן המסר הוא הפוך: האלהים הוא יהוה.
נראה ששני המסרים נדרשים. כאשר בני האדם המשיגוּ בורא כל יכול, הם נטו לחשוב שמשום גדולתו הוא לא מתיחס אל האדם. על כן הם תרו אחר אלוהים שוליים יותר שניתן לפנות אליהם בעת צרה. על מנת לבטל את הדעה הזאת, המקרא חזר והדגיש שיהוה, למרות עוצמתו ונשגבותו, הוא האלהים שלנו שגם דואג לנו כבני אדם.
לעומת זאת, עם הזמן גם נוצרה נטיה הפוכה אצל העם. לאחר שהוא חווה את קרבתו של האל והשגחתו במקדש, הוא עשוי לטעות ולחשוב שהאל הוא אל אישי בלבד הקשוב למאויו ולגחמותיו. על מנת לתקן תפיסה זו יהוה דיבר מפי ירמיהו במלים אלו:
הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם-יְהוָה וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק.אִם-יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא-אֶרְאֶנּוּ נְאֻם-יְהוָה;הֲלוֹא אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם-יְהוָה. (פרק כג')
מה משמעות התלונה הזאת?
ישראל נהיו קרובים מדי לאל, ושכחו את נשגבותו. וכך גם יהוה הפך להיות לאלהים בלבד. בדומה לנבואה של ישעיהו המופנית לעבדו, נאלץ האלהים להזכיר לעם שהוא יהוה: אל תחשבו שאני רק אלהים קרוב ונגיש המחזיק בידכם. אני הוא יהוה הבורא.
על כן בישעיהו הדובר הוא האל, האלהים שלך, שמכריז שהוא יהוה.
כעת נוכל לפרש את הביטוי: אֲנִי יְהֹוָה הוּא שְׁמִי. לו נאמר כי יהוה הוא שמו של יהוה היה זה ביטוי סיתמי (טאוטולוגי) גרידא. שמי – השם שלי – מתייחס לדובר, האל. השם הוא השם של האל במובן הרגיל (לא התגלות במעשים). האל מודיע: דעו שאני יהוה. המעשים שעל ידיהם יהוה מגלה את עצמו, ונהיה לאל עבור בני האדם, עשויים להתפס כעצמאים. כעת נפסק את הביטוי כראוי:
אֲנִי יְהוָה הוּא שְׁמִי;וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא-אֶתֵּן,וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים.
של שתי השורות האחרונות מבהרות את השורה הראשונה. השם הוא גילוי של האל בעולם. גילויים אלו, אסור שיוחשבו לאלוהים אחרים הכפופים ליהוה. אם כך הביטוי "יהוה שמו" על הטיותיו השונות, בא להזהיר מזיהוי הגילויים של יהוה עם אלים אחרים. הוא אינו מאציל או מסמיך אף גורם אחר, וכל הכבוד והתהילה שייכים רק לו.
כעת נקרא את הקטע המלא מירמיהו טז':
יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ-שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין-בָּם מוֹעִיל.הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים.לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי-שְׁמִי יְהוָה.
דברי הנביא שיהוה הוא מעוז ומנוס ביום צרה – פירושם שיהוה הוא אלוהיו (ראו סדרה ראשונה). אצל העמים האחרים האלהים הוא נפרד מיהוה – קרוב ונגיש. אם זאת, הם יבינו את טעותם ויחפשו את מעוזם אצל יהוה כי הוא האלהים. בפסוק השני האל פונה אל האומות בשאלה: אם האלים המומצאים אינם אלהים אז מה הם?
הם שמו של יהוה, גילויי השגחה ונוכחות שבני האדם האלילו. לכן כאשר האדם יכיר את יהוה הוא גם יכיר את גילויו ויבין ש"שמו" הוא יהוה.
לאור הפירוש הזה נוכל להבין קטעים קשים אחרים, כגון תהילים פג':
מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן; וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהוָה.יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד; וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ.וְיֵדְעוּ כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה, לְבַדֶּךָ: עֶלְיוֹן עַל-כָּל-הָאָרֶץ
במקרא קלון קשור בד"כ לעבודת אלילים. כאשר בני האדם יווכחו לדעת שאליליהם הבל, הם יבקשו את שמו של יהוה שכל אותם הכוחות הם רק גילויים שלו; שמותיו מגלים רק אותו – את " יהוה לבדך". (המלה 'לבדך' מוסבת כאן על 'אתה', כלומר: אתה, לבדך, ששִמך יהוה עליון על כל הארץ)
עוד פסוק קשה נמצא בישעיהו כו':
יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ;לְבַד-בְּךָ, נַזְכִּיר שְׁמֶךָ
נראה שבפסוק מדובר באלוהים אחרים (בעלים) והנביא מזכיר שישראל עבדו אותם לעיתים קרובות. כאמור לעיל, עבודת אלילים פירושה סגידה לשמותיו השונים של יהוה. ההכרזה של הנביא שרק את שמו של יהוה נזכיר, היא מעשה של נאמנות ליהוה וביטול של עבודת האלילים.
נסיים כעת עם הפסוק המפורסם מזכריה יד':
וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ;בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד - וּשְׁמוֹ אֶחָד.
ניתן לפרש את הפסוק שכל הבני האדם יכירו רק באל אחד ויקראו בשמו: 'יהוה'. אם כך, יש להבין האם יש חשיבות מה ה'שם' בו יקראו לאל בשפות אחרות [2]. הפירוש המוצע כאן הוא שיהוה הוא אחד מעצם היותו כזה, ואין על כך וויכוח. הוא לא יהיה אחד רק ב"יום ההוא", שכן הוא אחד גם עכשיו. אלא, כעת שמו לא אחד, ואינו מזוהה עימו, והוא נתפס כאלים אחרים. בני האדם מפרידים בין השם ובין מקורו שנותן לו את קיומו, ו"מפרקים" אותו לאלילים. ב"יום ההוא" שבו יהוה יהיה למלך על כל הארץ, גם שמו יהיה אחד. בכל אותם אינספור גילויים שמהווים את שמו, בני האדם ימצאו רק את יהוה.
_______________
[1] ליתר בהירות אצטט את הרב ברקוביץ באנגלית:
Our deductions in this chapter (The Name of God) this far dealt only with expressions like "the name of Y", which – as we have repeatedly pointed out – could not be Y, and with passages, where the context proved that the name meant a divine manifestation or self-revelation through divine action, essentialy of a providential character, revealing God's ways with men.
[2] אמנם הרב ברקוביץ' סובר שאם כל העולם מכיר ביהוה, הרי שאין חשיבות ל'שם' שבו יקראו לו בשפות אחרות. עבורי הנושא הזה עוד צריך עיון. האמנם יש בשפות אחרות 'שם' שווה ערך ל'יהוה'? האם 'שמו' של הבורא לא נשכח בשפות אחרות? האם, למשל, ה'ברהמה' ההודי, או 'הרוח הגדולה' האינדיאנית שווים ליהוה?
