Blogger Tips and TricksLatest Tips And TricksBlogger Tricks

יום שלישי, 8 בדצמבר 2015

בין חב"ד לרמב"ם (3) – על שפה דתית

עיבוד של דיון ב facebook:
 
לאחרונה ראיתי סרטון של הרב אורי שרקי. זהו פרק 12 בסדרה "בין קבלה לפילוסופיה".




הרב מביא שם את דברי האדמו"ר הזקן, שבפרק ב' בספר התניא הוא מביא, ומעיר,על דברי הרמב"ם בהל' יסוה"ת ב/י. (אני מביא כאן את כל דבריו):
הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתו, ויודע אותה כמות שהיא. ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד. אבל הבורא--הוא ודעתו וחייו אחד, מכל צד ומכל פינה:  שאלמלא היה חי בחיים ויודע בדעה, היו שם אלוהות הרבה--הוא וחייו ודעתו; ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד.
נמצאת אומר:  הוא היודע, והוא הידוע, והוא הדעה עצמה--הכול אחד.  ודבר זה--אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו, על בורייו.  ולפיכך אומרין "חי פרעה" (בראשית מב,טו; בראשית מב,טז) ו"חי נפשך" (שמואל א א,כו; ועוד הרבה, בצירי), ואין אומרין חי ה' אלא "חי ה'" (שופטים ח,יט; ועוד הרבה, בפתח)--שאין הבורא וחייו שניים כמו חיי הגופות החיים, או כחיי המלאכים.
ועל כך מעיר בעל התניא (פרק ב', בהגהה):
והודו לו חכמי הקבלה כמ"ש בפרדס מהרמ"ק וגם לפי קבלת האר"י ז"ל יציבא מילתא בסוד התלבשות אור א"ס ב"ה על ידי צמצומים רבים בכלים דחב"ד דאצילו' אך לא למעלה מהאצילו' וכמ"ש במ"א שא"ס ב"ה מרומם ומתנשא רוממות אין קץ למעלה מעלה ממהות ובחי' חב"ד עד שמהות ובחי' חב"ד נחשבת כעשייה גופניית אצלו ית' כמ"ש כולם בחכמה עשית:
 
לעניות דעתי, יש משהו לא הוגן בביקורת של המקובלים נגד הרמב"ם. הם לוקחים שפה פילוסופית-דתית ומעתיקים את מושגיה לשפה אחרת.
 
אביא כאן מ"ביאור התניא" של הרב שטיינזלץ (עמ' 72 במהדורה של 1997):

לפי קבלת האר"י ז"ל, דברי הרמב"ם בדבר הזהות בין היודע הידוע והדיעה עצמה אינם נכונים במוחלט, אלא רק בדרגה מסוימת. הם אינם נכונים בדרגת העצמות האלקית, (ומבחינה זו מקובלים דברי המהר"ל שאין לזהות את העצמות האלקית עם החכמה, כשם שאין לזהות אותה עם כל דבר מוגדר אחר), אלא רק בדרגה מסוימת, באצילות, שבה מתגלה הקב"ה בחכמה. העצמות האין-סופית מתלבשת בסוד צמצומים רבים במדריגת החכמה האלקית שבעולם האצילות, ולגבי אותה הארה מצומצמת המתלבשת בדרגת החכמה ניתן לומר שהיא מאוחדת עם דרגת החכמה כהוויה אחת.

העניין הוא כזה:
הרמב"ם סבר שישנה מציאות רק לה' ולעולם (שכולל בתוכו מלאכים ושכלים נפרדים), במובן הזה הוא אריסטוטלי.
כבר הודעתיך שאין בנמצא אלא האל והנמצא הזה (המציאות הזאת ). אין להביא ראיות עליו יתעלה אלא מן הנמצא הזה, מכללו ומפרטיו. מכאן נובע בהכרח, שיש ללמוד מן הנמצא הזה כפי שהוא ולקחת את ההנחות מן הטבע שלו הנראה-לעין. לכן חובה שתדע את צורתו ואת טבעו הנראה-לעין. אז אפשר להביא ממנו ראיות על זולתו.
המקובלים משתמשים בטרמינולוגיה אפלטונית, ולדידם בין ה' לעולם ישנן ספירות ועולמות המרחפים אי-שם (אידיאות בלע"ז). לכן, עבור המקובלים "חוכמה" ו "ידיעה" הן אידיאות, וככאלו הן גשמיות לעומת אלוהים. ולכן, לדידם זאת טעות לומר שה' יודע וכו'.
מכאן שהביקורת שלהם מתנהלת בכלל במישור אחר.
 
טענה אחרת כלפי המקובלים היא שבכל זאת עליהם להודות שאיכשהו אלוהים מודע למתרחש בעולם, למרות שאנו לא מבינים כיצד. הרמב"ם אמר דבר פשוט: שאי אפשר לייחס אי ידיעה לקב"ה, שהכל מתרחש מכוחו. לכן נייחס לו ידיעה עם הסתייגות, שזו נשגבה מבינתנו. וכבר כתב בשמונה פרקים (פ"ח):
זֶה כְּבָר הִתְבָּאֵר בְּחָכְמַת הָאֱלֹהוּת, רְצוֹנִי לוֹמַר: מַה שֶּׁאַחַר הַטֶּבַע, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּ"מַדָּע", וְלֹא חַי בְּ"חַיִּים", עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְהַמַּדָּע שְׁנֵי דְבָרִים, כְּאָדָם וִידִיעָתוֹ. שֶׁהָאָדָם - בִּלְתִּי הַמַּדָּע, וְהַמַּדָּע - בִּלְתִּי הָאָדָם; וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא - הֵם שְׁנֵי דְבָרִים. וְאִלּוּ הָיָה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יוֹדֵעַ בְּמַדָּע, הָיָה מִתְחַיֵּב מִזֶּה הָ"רִבּוּי", וְהָיוּ הַנִּמְצָאִים "הַקַּדְמוֹנִים" רַבִּים: ד' יִתְבָּרֵךְ, וְהַמַּדָּע אֲשֶׁר בּוֹ יֵדַע, וְהַחַיִּים אֲשֶׁר בָּהֶם הוּא חַי, וְהַיְכֹלֶת אֲשֶׁר בָּהּ יָכוֹל, וְכֵן כָּל תְּאָרָיו יִתְבָּרֵךְ. וְאָמְנָם זָכַרְתִּי לְךָ תְּחִלָּה טַעֲנָה קְרוֹבָה וְקַלָּה לְהָבִין אוֹתָהּ וּלְהַשְׂכִּילָה לֶהָמוֹן - כִּי הַטְּעָנוֹת וְהָרְאָיוֹת אֲשֶׁר יַתִּירוּ זֶה הַסָּפֵק הֵן חֲזָקוֹת מְאֹד וּמוֹפְתִיּוֹת אֲמִתִּיּוֹת. וְהִתְבָּאֵר: שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ - תְּאָרָיו, וּתְאָרָיו - הוּא, עַד שֶׁיֵּאָמֵר עָלָיו: שֶׁהוּא הַמַּדָּע, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ, וְהוּא הַיָּדוּעַ; וְהוּא הַחַי, וְהוּא הַחַיִּים, וְהוּא הַמַּמְשִׁיךְ לְעַצְמוֹ הַחַיִּים.
למעשה הרמב"ם שולל את האידיאות מחוץ לעולם, וטוען שכל אותם תארים, הם השלכה שלנו עליו, כי אנו מכירים רק את פעולותיו. אם לא נאחד אותו עם ידיעתו, ניאלץ לקבוע שישנו ריבוי. ואמנם בחסידות חב"ד קוראים למידות באצילות: "אלקות". (לא הצלחתי עד כה להבין כיצד הריבוי המידות הללו מסתדר אם אחדות ה').
 
 
הערה לסיום: הרמב"ם ניסה בכל כוחו להיות אובייקטיבי, במקום שהבנתנו האנושית נעצרת הוא לא המשיך בחקירה. וזוהי תמצית הכנות שלו. באותה מידה, הוא טען שלכל רעיון צריך להיות ציור אמיתי (כדי בכלל לאפשר תפיסה קוגניטיבית)

דע, המעיין בספרי זה, שהאמונה (אעתקאד)1 אינה העניין הנאמר אלא העניין המצטייר2בנפש כאשר מקבלים-כאמת3 שהוא כך כפי שהצטייר3.
אם אתה מאלה המסתפקים בכך שהם מוסרים בדבריהם את הדעות הנכונות או הנחשבות בעיניך לנכונות מבלי שתצייר4 לך אותן ותאמין בהן, לא כל שכן שתבקש לגביהן ודאות - הרי זה קל מאוד, כפי שאתה מוצא רבים מן הטיפשים היודעים בעל-פה עיקרי-אמונה אשר אין הם מציירים5 להם משמעות5 כלל. (מו"נ א/נ)

לענ"ד כאשר המקובלים דוחים את דעתו של הרמב"ם, הם אינם מציעים פתרון טוב יותר. בסופו של דבר ישנו נתק בלתי נתפס בין ה' לעולם, וגם אם נתעקש שהמידות והתארים הם אידיאות לא נתרום דבר להבנה שלנו, שכן הן לא יכולות לצלוח את הטווח הזה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מבקרים/visitors

וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
אֱלֹהִים, הֵבִין דַּרְכָּהּ; וְהוּא, יָדַע אֶת-מְקוֹמָהּ.
אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ; הֱכִינָהּ, וְגַם-חֲקָרָהּ.
וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה; וְסוּר מֵרָע בִּינָה. (איוב כח')

Favicon

Favicon