Blogger Tips and TricksLatest Tips And TricksBlogger Tricks

יום שבת, 1 בדצמבר 2012

הערה על הגישה ה"אנכית"– חולשת הדבקות

Well I live here with a woman and a child
the situation makes me kind of nervous.
Yes, I rise up from her arms, she says :
"I guess you call this love"; I call it service

… I was so easy to defeat, I was so easy to control,
I didn't even know there was a war.
Why don't you come on back to the war.

(— Leonard Cohen, There is a War)

______

ברשומה הקודמת, עיקר הביקורת שלי הופנתה כלפי הגישה ה"אופקית" שהפרידה בין תורה לדרך ארץ – ובכך עיוותה את את התורה, והפכה אותה ללא רלוונטית. ועם כל זאת גם הגישה ה"האנכית" לא חפה מבעיות.

לפני כ 3 חדשים פרסם אלחנן ניר מאמר "במקור ראשון" בשם "מות המתפלל". הוא העלה לסדר היום את תופעת עלוני השבת בבתי הכנסת, בהם רבים מן המתפללים מעבירים את זמנם בקריאת העלונים במקום להתפלל. רוב המגיבים באתר הודו שהתופעה נפוצה בעיקר בבתי כנסת אשכנזים-דתיים-לאומיים – הציבור הכי "אנכי" שמצליח, לכאורה, לשלב תורה עם דרך ארץ.  

אני שייך לציבור הזה, ואם ישנה סיבה לכך שכמעט איני קורא עלונים תוך כדי תפילה ומשתדל למעט בדיבור, זאת העובדה שאת "מורא מקדש" ספגתי מהתקופה שהתפללתי עם ציבורים "אופקיים": ספרדים וחסידי חב"ד. כאשר עברתי לעיר בה אני גר היום, וחיפשתי בתי כנסת, שיקול חשוב היה אווירת הרצינות שהייתה בהם – שהיא בהכרח הפוכה לדיבורים באמצע התפילה. היו כמה בתי כנסת שנפסלו לאחר תפילה או שתיים.

מדוע חסרה האינטנסיביות הראויה בקיום המצוות, ובעיקר בתפילה?

הדבר מובנה, לדעתי, ב"אנכית" עצמה. מאחר שאנכיות גורסת שאין ניגוד בין דרך ארץ לתורה, הרי שעלולה להיווצר אשליה נוחה ששתי הפעילויות הנ"ל הן שוות ערך. יתרה מכך, תלמוד תורה הופך לחלק מהשגרה של החיים: עבודה – לימודי חול – בילויים – משפחה. לא תמיד הוא יהיה בסדר העדיפות העליונה (יש הקוראים לזה התברגנות). באחת מהתגובות למאמר הנ"ל העירה אחת מהכותבות, שציבורים אחרים עדיין חשים שהם בגלות, ולכן התפילה וביה"כ שלהם מהווים מפלט מהמציאות. כשהם נכנסים לביה"כ הם חשים בקדושה שלו לעומת החול בחוץ.

עבודת ה'

אם תשאל אדם מן השורה מדוע לקיים מצוות ומדוע להתפלל?, מן הסתם יענה לך "כי כך ציווה אלוהים".
השאלה הבאה שצריכה להישאל: נו אז מה? מדוע זה מחייב אותך?

התשובה היחידה שבאמת פותחת אפשרות לעבודת ה' אמיתית היא: ככה. כך אני רוצה! [1]

מי שהפכו את התשובה הזאת לציר מרכזי הם ישעיהו לייבוביץ (עקרון "לשמה" המפורסם) ו… חסידות חב"ד (כפי שזכיתי להבין את שניהם).

ליבוביץ, נעצר שם, ורואה בקבלת עול את חזות הכל. בספרו "פרקי אבות - לפי פירוש "רוח חיים", על אבות פ"ב/יג:

רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקריאת שמע.
וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא,

לייבוביץ' :

דבריו של התנא הם ניגוד מוחלט לתפילה כפי שאנו מכירים אותה… הרי ייתכן שאתה לא במצב רוח של רחמים ותחנונים, אך אין זה משנה במאומה בעניין התפילה. המתפלל חייב להתפלל לשם קיום מצוות תפילה, ובזה אני רואה את המדרגה הגבוה ביותר… אם אדם מתפלל משום שיש לו צורך נפשי בדבר, זה בוודאי לא פסול… אבל אין לכך שום משמעות דתית…

תלמיד: למה חכמים קבו לנו בנוסח תפילת "שמונה עשרה" בקשות כגון רפואה, גשמים, חכמה וכו'?

תשובה: הרקע הפסיכולוגי של ניסוח התפילות האלה הוא מובן מאוד. כל אדם, ממש מבחינה אנושית, מבין כי מאחר שצריך היה לנסח תפילה באיזה אופן שהוא – הרי זהו הניסוח המתאים, אף על פי שאנחנו מבינים שהניסוח יכול היה להיות גם אחר…
תפילת נדבה זהו ספורט אמוציונלי! אתה רשאי לעשות כל דבר, ואפילו כמו כמו החסידים – אתה רשאי לרקוד בתפילה, ואין בכך שום איסור, אבל כאן אנו עוסקים במצוות תפילה.

תלמיד: והרי זה רצונו של השם?.. מן העובדה שיש עלינו מצוות תפילה שאנו מחויבים בה

תשובה: אנו יודעים שזו חובתנו, אבל לא מדובר כאן ל "רצונו של השם", לה' אין רצון!

כאן מגיע תורף הרעיון הלייבויצ'ייני (ולדעתי לשיא האוטיזם והאבסורד שלו). דווקא בהתדרדרות שאחרי החורבן, כשהעם חדל לחוש קרבת אלוהים – ליבוביץ רואה את המדרגה הגבוהה יותר. אין צורך ברצונו של אלוהים בצד השני של מעשה המצווה, שכן אין מטרה אלא המעשה עצמו. (זה נכון ש"רצונו" וציוויו של אלוהים אינם תנאים מספיקים לקיום מצוות, אך מכאן לומר שאיננו רלוונטי או איננו קיים, זהו מהלך מפוקפק בעיני. ללא ודאות באותו רצון הרי אנו עובדים את יציר דמיוננו). כן ידועים דבריו של לייבוביץ על כך שאם היו נותנים לו להתפלל מתוך ספר טלפונים היה עושה זאת באותה התלהבות. את עיקר ההתלהבות הזאת אנו רואים בבתי כנסת הנזכרים לעייל. הרי לכאורה מי שמלמל את התפילה מהר ומסיח את דעתו בזמן ששליח הציבור מתפלל לאיטו, לא עבר כל עבירה – מצב נאה מבחינת לייבוביץ. עיקר קבלת העול קיימת, אך חסר עוד מרכיב נוסף שימנע מהמתפלל לשים את ידיו לעלוני השבת.

הרב אליעזר ברקוביץ (רא"ב), שהיה רחוק מלהיות מיסטיקן, הוא התחנה הבאה שלנו. הוא מסביר את המצוות כקשר בין הרצון (הנשמה) אל הגוף:

אם דת היא היותו של אדם קשור במערכת יחסים עם אלוהים הרי שמערכת זו צריכה לחול על האדם בשלמותו, ולא על האדם כנשמה בלבד, שכן ככזה אין לו קיום בעולם הזה. האדם על נפשו ועל גופו, חייב להיכנס אל תוך מערכת היחסים. הדבר עשוי לקרות בפועל במפגש הנבואי עצמו. במעמד זה האדם כורע תחתיו לחלוטין וגם נתמך לחלוטין…במפגש עצמו גוברות עוצמתו ואהבתו של אלוהים על דו-פרצופיות הטבע האנושי. אולם בשלב הבתר-התגלותי של הדת, כאשר היחס נשמר באמצעות זיכרונות היסטוריים ובכוח האמונה – כיצד אמורה ישותו הגופנית של האדם להשתתף במערכת היחסים? האם רק היסוד המודע של הישות האנושית צריך להיות קשור לחוויה הדתית? האם רק הנשמה אמורה לחיות בנוכחות השכינה?.

יצירת יחס בין הרכיב הגופני שבאדם לאלוהים היא משימה שרק חוק אלוהי יכול לבצע. הגוף אינו יכול להגות באמת האלוהית; הוא יכול רק לעשות או לא לעשות, להתנהג בדרך זו או אחרת. הוא יכול להיכנס אל תוך מערכת ההתייחסות הדתית רק באמצעות טבעו – באמצעות פעולות והתנהגות המתבצעת מתוך קיום ציווי אלוהי…

למשל, הנחת תפילין היום-יומית יכולה להיחשב גם לפעולה של "קשירת" הגוף לאלוהים.

מתוך ציות למצוות האלוהים נוצרת ההתייחסות בין האורגניזם האנושי ובין אלוהים… המשמעות הדתית של "המצוות הפולחניות" היא שהן יוצרות "מודעות" חומרית לנוכחות השכינה… הן הדרך היחידה שבה היסוד הגופני באדם יכול להתכוון אל אלוהים; באמצעותן גם הגוף יכול לדבוק באלוהים. שוב יש להדגיש, שמדובר בסוג של מושעות שאינו זהה לזו של השכל. אין זן מודעות הכרתית; היא דומה יותר לאינסטינקט… מערכת המצוות הפולחניות צריכה להיות חובקת-כל כדי לפתח את המודעות לאלוהים כטבע שני כביכול לקיומו הגופני של האדם….

במישור הנשמה מערכת היחסים היא רוחנית ומודעת, אך אין היא יכולה לבוא לידי ביטוי במעשים; במישור הגוף מערכת היחסים צריכה "להתגשם" במעשים.

- מאמרים על יסודות היהדות, עמ' 126 והלאה (המקור האנגלי הוא GMH עמ' 120 והלאה)

רא"ב כבר מכניס כאן את מושג הדביקות, והחוויה הדתית. הוא מניח מראש את הרצון של הנשמה לדבוק ולהתקרב אל ה'. אך אין זו דבקות אמיתית, שכן האדם איננו נשמה גרידא, אלא נשמה בתוך גוף. כלי הביטוי של הנשמה הוא המצוות, שמכניסות גם את הגוף, האדיש בד"כ (במקרה הטוב), למערכת יחסים עם האלוהים.

 

החסידות חידשה (אך לא המציאה) את מושג הדביקות (שלדעתי הוא כמעט זהה למושג ידיעת ה' הרמב"מיסטי [2]). אמנם, כמו לייבוביץ, היא רואה את עיקר עבודת ה' בקבלת עול מלכות שמיים ללא שום קשר למצבו הנפשי של המתפלל. ועם זאת, כמו ברקוביץ, דבקות הנשמה היא אבן פינה בתפיסה שלה. היא מטיחה בנו את הנחת היסוד (עמה הוא יכול להסכים או לא) שהרצון הבסיסי של הנפש האלוהית הוא להתדבק בה' ולממש את רצונו, שכן כבר קיימות בו אהבה ויראה (בוסריות). ואז היא מציעה לנו את התורה ומצוותיה כביטוי ואמצעי לדבקות (בספר הנ"ל לייבוביץ טוען בשם הגר"א שעשיית מצוות לשם דביקות איננה לשמה; במקומות אחרים אהבת ה' זהה אצלו לעשיית המצוות).

והמדות שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן מלובשות בקיום המצות במעשה ובדבור שהוא תלמוד תורה שכנגד כולן כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מצוות עשה וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להן קיום אמיתי כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין שהם רמ"ח אברין דמלכא ("אברי המלך") כביכול. כמו שכתוב במקום אחר והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה…

מי שאמנם מזהה את הרצון והרגשות הללו בתוך עצמו, יקיים מצוות שהן הקשר שלו עם ה':

ואף דהקב"ה נקרא אין סוף ולגדולתו אין חקר ולית מחשבה תפיסא ביה כלל…וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן… ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך ד"מ שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו כמ"ש וימינו תחבקני שהיא התורה שנתנה מימין שהיא בחינת חסד ומים (ליקוטי אמרים פ"ד)

המצוות הן שמאפשרות לנו להתחבר אל ה', משום שהן מגלות את רצונו. הקב"ה כביכול מתלבש בתוך התורה והמצוות (מושג ההתלבשות כבר קיים במקרא: "הוד והדר לבשת"), ומאפשר לנו ע"י כך לגעת בו.

עצם ידיעת המוטיבציה מאחורי המצוות – שאדם רוצה לדבוק בה', היא גם זו שמעצימה אותו, ומאפשרת לו להיות "בינוני" – לחיות חיים חסרי חטא תוך כדי מלחמה תמידית ביצר הרע שמפריע לדביקות:

והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב, ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש. במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים

ומדוע התפילה צריכה להיות אינטנסיבית?

התפילה היא אותה הזדמנות נדירה שיש לאדם לחוש את האהבה בנפשו כלפי ה':

אבל מהותה ועצמותה של נפש האלהית אין לה שליטה וממשלה על מהותה ועצמותה של נפש הבהמית בבינוני כי אם בשעה שאהבת ה' הוא בהתגלות לבו בעתים מזומנים כמו בשעת התפלה וכיוצא בה. ואף גם זאת הפעם אינה רק שליטה וממשלה לבד כדכתיב ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל וכשזה קם כו' שנפש האלהית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית במקור הגבורות שהיא בינה להתבונן בגדולת ה' א"ס ב"ה ולהוליד אהבה עזה לה' כרשפי אש בחלל הימני שבלבו ואז אתכפיא ס"א שבחלל השמאלי. (פרק יג')

אצל האדם הרגיל (בינוני) אין אפשרות לשנות את נטיותיו הטבעיות באופן מוחלט. אך בשעת התפילה יש לו הזדמנות זמנית כזו שגם הנפש הבהמית (המזוהה עם כוחות גופניים) תיכנע באופן זמני בגלל ההתלהבות המזדמנת לנפש האלוהית. עם זאת, זה לא בא בקלות, שכן כמו שלכל פעולה יש את הכח המתנגד לה, כך גם כאן:

ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר ג"כ בכל מאמצי כחו. ולכן כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה, ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות.

כלומר הסחת הדעת (כגון קריאת עלוני שבת), היא דווקא הוכחה לכך שהמתפלל עשוי להגיע להישגים רוחניים בשעת התפילה, אך נדרש ממנו מאמץ נוסף, שהוא מעבר לעצם קיום מצוות התפילה, כדי להשיג אותם.

צריכה להיות הבנה שיש כאן יסוד טרנסצנדנטי שרוצה לבוא לידי ביטוי מעבר לשגרת החיים הרגילה (דרך ארץ), וזה מגיע רק באמצעות עמל מתמיד בתורה ומצוות. הנשמה – הרצון האנושי – היא שיקוף של הרצון האלוהי להתגלות ולהמשיך את מעשה הבריאה, כפי שחוזר הרבי מלובביץ' כמעט בכל שיחה:

"התאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים"

זוהי למעשה פורמולציה חסידית למושג קידוש השם, כפי הראנו אותו כאן. הרצון לעבוד את ה' מתמזג עם מטרתו של ה' בעולמו של האדם. לאור זאת על האדם, לחוש כאילו רצונו ורצון ה' נמצאים בגלות – ועליו לתקן את העולם [3]. זוהי תובנה שחסרה לדעתי באופן קבוע אצל ה"אנכיים", שכאמור מרגישים "בבית" בעולם. ישנן ישיבות ציוניות שמודעות לנקודה הזאת ולכן קיימים בהם שיעורי חסידות נרחבים.

כיצד אם כן, אנו מחזיקים בגישה האנכית ולא נופלים? מהתניא אחזור לספר הדרכה קדום ותמציתי יותר, הלא הוא "שמונה פרקים" שהוא המבוא של הרמב"ם לפירושו ל"פרקי אבות".

הרמב"ם נותן לנו הדרכה ותרגול שצריך אדם לחיות לאורם כדי לשמור על איזון נפשי:

imagesהמעשים הטובים הם המעשים השווים, הממוצעים בין שני קצוות, אשר שניהם "רעים": הראשון תוספת והשני חסרון.
והמעלות הן תכונות נפשיות וקניינים ממוצעים בין שתי תכונות גרועות: אחת מהן יתרה, והאחרת חסרה.
ומן התכונות האלה יתחייבו המעשים ההם.

ברשומה הקודמת הראיתי את הבעייתיות של הגישה האופקית שהפרידה בין תורה לדרך ארץ. לרוב התמקדתי בחרדיות, אך הזכרתי שהחילוניות גם היא אנכית, רק שבחרה ב"דרך ארץ". אם כך, הגישה האנכית, היא הדרך ה"ממוצעת" שכוללת הן את התורה והן את "דרך ארץ". הקצוות הם הנטיות שנופלות לבלעדיות הן לימין (חרדיות) והן לשמאל (חילונות). ברם, הרמב"ם ידע שה"אמצע" הוא לא מצב יציב, וקשה מאוד להימצא בו לאורך זמן ללא מאמץ מתמיד ותרגול.

ודע, שאלו המעלות והפחיתויות אשר למידות, לא יגיעו ולא יתיישבו בנפש, כי אם בהישנות המעשים, הבאים מאותה מידה, פעמים רבות בזמן ארוך והרגלנו בהם.
ואם היו אותם המעשים טובים, יהיה המגיע לנו מעלה.
ואם היו רעים, יהיה המגיע לנו "פחיתות".

כדי לרפא את הנפש ולהביאה לאיזון, יש להטות את המעשים נגד ההרגלים שמושכים לאחד הקצוות הרעים. כך גם האנכיות. היא איננה יציבה, וקיימות בה נטיות הן לחרדיות והן לרפיון בקיום מצוות. לדעתי, משום שישנו מימד לא טבעי במצוות, המשיכה העיקרית (הטבעית – ייצר הרע) היא בד"כ לכוון הרפיון. אם כך, צריך להוסיף בעיקר מאמץ מודע לכוון האופקי דווקא:

לפיכך נכפיל על שטוף התאווה מעשי העדר ההנאה, יותר משנכפיל על נעדר ההרגשה מעשי-התאווה.
ונטיל על רך-הלבב את ההעזה יותר מאשר נטיל על המעז לנהוג ברכות הלבב.
ונאמן את הנחות ביהירות, יותר משנאמן את היהיר בנחיתות.
זה סדר רפואת המידות, וזכרהו.

ולזה העניין לא היו החסידים מניחים תכונת נפשותיהם תכונה ממוצעת בשווה, אך היו נוטים נטייה קלה לצד היתר או החסר, על דרך הסייג.

אמנם הרמב"ם לא דיבר על החסידות בימינו, אך לדעתי אין כמו לימוד חסידות (כגון ספר התניא לעייל) כדי לעמוד על המשמר:

וזאת התורה השלמה המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה:

תורת ה' תמימה, משיבת נפש,
עדות ה' נאמנה מחכימת פתי (תהלים י"ט, ח')

______

נכתב אור ליום יט' כסלו ה'תשע"ג – ראש השנה לחסידות .שכמו שהאדמו"ר הזקן יצא ממאסרו, כן אנו נצא ממאסרנו, שכן עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי (ריה"ל)

And draw us near; And bind us tight
All your children here; In their rags of light (לבושי הנפש)
In our rags of light; All dressed to kill
And end this night; If it be your will ( – Leonard Cohen, If It Be Your Will)

 

הערות


[1] שמעתי וורט נחמד ש"ככה" זה ר"ת של "כתר כל הכתרים"

[2] עיקר ההבדל לדעתי הוא, שהרמב"ם הוא "אנכי" ולכן עבורו ידיעת ה' מחייבת ידיעת סודות התורה, שהמבוא אליהם הוא המדעים. כמו כן, לדעתי, מרכיב חשוב הוא ידיעת הטעמים הרציונליים למצוות, שמהווים נדבך להבנת ההנהגה הפרטית שתחת "גלגל הירח". נראה שליבוביץ דוחה את ההתעסקות בטעמי המצוות (הם לא רלוונטיים עבורו) ונשאר בקבלת עול בלבד; חב"ד לטעמי לא עוסקת (כמעט) בטעמים הארציים, (אלא כבדרך אגב) וכפי שכתבתי לא פעם היא חוששת מעיסוק במדעים, שעשויים להסית את האדם מאמונה תמימה. ובכל זאת, כאן החסידות מתקרבת יותר למושג הידיעה הרמב"מיסטי, בכך שהיא מתייחסת לרצון ולהנהגה אלוהיים בעולם.

[3] לא הרחיב על המטרה ברשומה זו, אך אומר שהיא גדולה יותר מחייו של אדם אחד וקשורה לעבודת ה' ברמה הלאומית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מבקרים/visitors

וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
אֱלֹהִים, הֵבִין דַּרְכָּהּ; וְהוּא, יָדַע אֶת-מְקוֹמָהּ.
אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ; הֱכִינָהּ, וְגַם-חֲקָרָהּ.
וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה; וְסוּר מֵרָע בִּינָה. (איוב כח')

Favicon

Favicon