וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: (דברים ח/ה’)
מחאת האהלים
עבורי חודש אב החל כבר בתמוז עם מחאת הדיור ששטפה את הארץ (מאמצע תמוז). אני מודה שעצם המחאה הפתיעה אותי, ועד היום אני די חשדן כלפיה. היא החלה דווקא כמחאה על הזכות לשכור דירה באזור יקר מאוד בתל אביב (ותל אביב עצמה יקרה!). כבעל מוצא רוסי ואוריינטציה ימנית, יש לי רתיעה אינסטינקטיבית כלפי סיסמאות חברתיות, והמושג “צדק חברתי” הוא אורווליאני. צדק פירושו לתת לאדם כפי המגיע לו לפי מעשיו. “צדק חברתי” הוא למעשה צדקה ממוסדת בעברית תקנית. לכן השימוש במושג “צדק” להשיג הטבות לחלשים הוא דמגוגי, וכאן המקום להביע צער על רבנים שמסכימים למינוח המעוות הזה. בשולי המחאה (או שמא כבר בראשה) כבר מתארגנות קבוצות שמאל קיצוניות שמנסות לנכס אותה לצרכים פוליטיים אנטי ישראלים.
רק כדי לסבר את האוזן, אספר שאני “בוגר” מחאות צודקות בתקופת הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה. הראשונה הייתה מחאת הסטודנטים הגדולה שהשביתה את הלימודים. לבסוף קיבלנו מעט מדי אך היא היוותה קרש קפיצה פוליטי עבור אהוד ברק שניצח את נתניהו בבחירות תוך הסתייעות בזיכרון המחאה (וכמובן שהוא עצמו לא מימש את הבטחותיו…).
המחאה השנייה בה השתתפתי אז הייתה הפגנת תמיכה בבג”ץ נגד החרדים (כמובן, לא הייתי אז שומר תו”מ). על ההפגנה ההיא השתלטו ארגוני שמאל שסילקו את צחי הנגבי שהיה אז שר המשפטים (מטעם הליכוד) ובא לתמוך במפגינים למען שלטון החוק (מאז גם המושג הזה הפך לבזוי הודות למאמציו של השופט אהרון ברק). הגענו לגן סאקר בירושלים, רק כדי לגלות שזהו דיסקוטק ענק של תנועת מר”ץ. זה היה טרום עידן ה”קרן לישראל החדשה” אך היא לא המציאה את השיטה. מר”ץ כבר אז ידעו היטב לחטוף מפגינים לצורכי תעמולה.
המחאה השנייה בה השתתפתי אז הייתה הפגנת תמיכה בבג”ץ נגד החרדים (כמובן, לא הייתי אז שומר תו”מ). על ההפגנה ההיא השתלטו ארגוני שמאל שסילקו את צחי הנגבי שהיה אז שר המשפטים (מטעם הליכוד) ובא לתמוך במפגינים למען שלטון החוק (מאז גם המושג הזה הפך לבזוי הודות למאמציו של השופט אהרון ברק). הגענו לגן סאקר בירושלים, רק כדי לגלות שזהו דיסקוטק ענק של תנועת מר”ץ. זה היה טרום עידן ה”קרן לישראל החדשה” אך היא לא המציאה את השיטה. מר”ץ כבר אז ידעו היטב לחטוף מפגינים לצורכי תעמולה.
ועם כל זאת, המחאה מוצדקת שכן יוקר המחייה בארץ הוא מוגזם. אמנם ישנו שפע כלכלי אך הוא לא מורגש בקרב כלל האוכלוסייה למעט האבטלה הנמוכה. ומאחר בחודש אב עסקינן, למדתי מהרב שרלו שצדקה וסולידריות חברתית הם תנאי מקדים לכל התפתחות רוחנית עתידית (ראו כאן). הציונות הדתית, שכהרגלה בקודש איחרה לקפוץ על עגלת המחאה (לטוב ולרע – כאמור המחאה צודקת אך יש לבחון מי עומד בראשה ולאן היא מופנית), יכולה לתרום בעיקר במישור של אותה סולידריות וחזרה לערכים “שמרניים” של הסתפקות במועט, מיתון החומרנות ותרומה לזולת. באותה מידה, הגיע זמן שהציונות הדתית תפסיק להתמקד רק בשלמות הארץ, ותפנה גם לאפיקים מוזנחים אחרים. כאן המקום להזכיר שוב את הרב יהודה עמיטל זצ”ל:
מפליא הדבר, שחזון הגאולה של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שעיקרו היה תחייה רוחנית של עם ישראל עם השיבה לארץ, נצטמצם בשנים האחרונות אצל אלה שרואים עצמם כתלמידיו וממשיכי דרכו, למצוות יישוב ארץ ישראל בלבד. יעיין כל אחד בספר 'אורות' ויבחן כמה מקום תופס בו הנושא של ארץ ישראל (שלא לדבר על גבולות הארץ) לעומת נושא 'התחייה הרוחנית של עם ישראל'.
יש סולם ערכים ביהדות ומי שלא מבדיל בין קודש לקודש סופו שלא יבדיל בין קודש לחול. הסדר הוא: עם ישראל תורה וארץ ישראל…. האינטרס של עם ישראל קודם לאינטרס של ארץ ישראל.
לשכנו תדרשו
ביום חמישי שעבר שהיה גם היארצייט של אמי ז”ל, עליתי להר הבית עם אבי (חודש אב כבר אמרנו). במקרה זכינו לעלות להר יחד עם הרב דב ליאור (רבה של קריית ארבע). הפתיע אותי עד כמה חרדים רוכשים לו כבוד למרות שהוא ציוני, והצטרפו אליו לעלייה (רוב הציבור החרדי מתנגד לכך, אם כי בקבוצה שלנו היו חסידים וייתכן הפסיקה המתנגדת לעלייה שייכת ברובה לחוגים ליטאיים). הוא הסביר את חשיבות העלייה להר דווקא לבעלי חזות דתית שלא עולים כתיירים אלא כבעלי המקום העתידים לחזור ולתבוע את מה שלהם בזכות. הציבור הלא דתי והציבור החרדי – רובם ככולם מדירים רגליהם מההר, ומתמקדים בכותל המערבי. (ואמנם, בזמן שחיכינו לקבוצה להתכנס, ראינו כ-3 תהלוכות בר-מצווה “תנ”כיות” עם תופים, שופרות ולבוש “עתיק” שמגיעות עד העלייה להר, אך פונות לכותל). 
בכך הם מפקירים את ההר למוסלמים שעושים בו ככל העולה על רוחם ומתכחשים להיסטוריה היהודית ואמנם נוכחותנו עוררה כעס אצל המוסלמים, וכמה נשים, בראותם אותנו, החלו לזעוק “אללה הוא אכבר” ועוד קריאות גנאי.תוספת 28/08:
כמעט שכחתי את ההשפלה שעוברים יהודים בעלייה להר. אסור לנו לעלות עם חפצי קודש או להתפלל עליו. זה מאין סטטוס- קו בזוי בין מדינת היהודים לוואקף. נוצר מצב שבמקום הקדוש ביותר ליהודים (שזה לא הכותל!) אסור ליהודים להתפלל. ממשיכים את מצב הד’ימיות שהאסלם כפה על נתיניו הלא-מוסלמים. אח”כ מתפלאים מדוע שכנינו מתגרים בנו כל הזמן.
מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? הלוֹא ה' זוּ חטאנו לו ולא אָבוּ בדרכיו הָלוֹך, ולא שמעו בתורתו
מעניין עד כמה הנוכחות באזור הזה ובזמן הזה מעוררת דיונים על נחיצותו של המקדש ליהדות המודרנית. ידוע שגם יהודים דתיים מסתייגים מהמקדש – בעיקר משום שלא יודעים מה הוא נושא בחובו. המקדש על קורבנותיו חוזר לפרימיטיביות (אני לא אומר זאת לגנאי), שלנו כבני המערב קשה איתה. התרגלנו ליהדות די אנמית ופילוסופית של תפילות, בכיה ולימוד. מקדש זה דם שזורם כנחלי מים (בעיקר בפסח שבו מיליוני עולים לרגל מביאים זבחים), שירות של לויים, חצוצרות, שופרות וקטורת.
קמאי? ועוד איך! אם האלילות פנתה לרבדים הכי נמוכים באדם, גם היהדות כדת מונותאיסטית אמיתית לא יכולה לוותר על אף נימה אנושית שאלוהים ברא בעולמו. (ראו דיונים קודמים על כך שה’ הוא האלוהים) עבודת ה’ היא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כולל תאוות הבשר וזעזוע דם הבהמות הנשפך והאקסטזה הנלווית לכך. (רשמים מכך אפשר לראות כל יום עצמאות, איך ישראלים נכנסים לאטרף של מנגלים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן…) ועם כל זאת, כפי שכתבתי לעייל, דווקא המחאות מזכירות את התנאי החברתי והמוסרי המקדים שעלנו לקיים כדי להקים את המקדש במהרה בימינו. אחד הניסים שהיו במקדש היה שכאשר כל העם התכנס והשתחווה אף אחד לא אמר “צר לי המקום”. לא שלא היה צפוף, אך הסולידריות אפשרה להם להצטופף ולא להרגיש מחנק מזולתו. לכן היום דווקא עלינו לבנות את הקומה העליונה (רק כביכול – המקדש מהווה קומה מאוד גבוה בעבודת ה’) ורק אח”כ לצלול לתהומות נפשנו הקמאית.
