פרשת ואתחנן–על אהבה ויראה

נכתב עבור ידיד ואחיינו

שאל אביך ויגדך זקנך ויאמר לך


הפרשה

פרשת ואתחנן, היא ככל הנראה הפרשה המרכזית בספר דברים (ואם ספר דברים הוא סיכום של כל התורה ע”י משה, הרי שהיא מהפרשית החשובות בתורה כולה). בפרשה משה פורש למעשה את יסודות הדת הישראלית. מופעים בה עשרת הדברים, קריאת שמע, אזהרה על עבודה זרה וכד’. נושא החוזר בכל ספר דברים הינו האהבה והיראה שצריכות להיות לנו.

- וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:

- אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ

 

רמב”ם

ידועים דברי רבנו על אהבת ה’ ויראתו במשנה תורה על בסיס הפסוקים הנ”ל (הל’ יסודה”ת פ”ב):

האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ''ואהבת את ה' אלהיך''. ונאמר ''את ה' אלהיך תירא'':

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו?. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול. … כמו שאמר דוד כי ''אראה שמיך מעשה אצבעותיך... מה אנוש כי תזכרנו''. … כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם:

על מנת לאהוב את ה’ יש להכירו, ואין להכירו אלא באמצעות מעשיו שהם היקום בו אנו חיים. ואמנם בפרק ד’ הוא מסכם:

בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקב''ה בכל היצורים וכל הברואים.
מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא.
ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים.

אמנם זהו תיאור של המציאות כפי שתוארה ע”י המדע בזמנו (ועם זאת זהו גפ מבוא לסודות התורה), אך כבר עמדנו על כך שעלינו להתייחס למדע של ימינו.

האהבה והיראה אם כן, תלויות בידיעה ובהתבוננות מתמשכת ביקום. ידיעת המדעים והתורה (ידועים דבריו שלהמהר”י קאפח שאין כזה דבר לימודי חול ביהדות – כל לימודי המדעים נחוצים להבנת התורה והכרת הבורא), הם למעשה מאמץ מתמשך לאורך כל חיי האדם עלי אדמות. עם זאת ידוע שקיים קושי אובייקטיבי לחיות במתח כזה ובהתבוננות מתמדת בחיי היום יום. הרמב”ם עצמו עומד על כך בפתיחה למורה נבוכים:

אל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם, לא! אלא פעמים נוצץ לנו האמת עד שנחשבהו יום, ומיד יעלימוהו החומרים וההרגלים עד שנשוב בלילה אטום, קרוב למה שהיינו בו בתחילה.
והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק פעם אחר פעם והוא בלילה אפל מאוד.

אם האמת נסתרת מאתנו מדי פעם, הרי שגם האהבה והיראה התלויים בה מבליחים כמו אותו ברק לעיתים מזומנות. ואח”כ אנו חוזרים ומתגעגעים לאותו רגש שפיעם בנו אך לפני רגע. את הקושי הזה כבר הכירו חכמינו ז”ל, והם מביעים תמיהה על הפסוק בדברים י:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

מכלל דיראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה רבינו מילתא זוטרתי היא משל לאדם שמבקשין הימנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול (בבלי - מגילה פרק ג דף כה,א )

כלומר, עבור משה שהיה נביא גדול והיה במצב נבואי מתמיד, בקשת אהבה ויראה נראתה לו כדבר קטן. לא כן לחכמי התלמוד.

מה אם כן, על האדם ה’רגיל’ לעשות – זה שלא מצליח להתבונן בגדולת ה’ כל רגע ורגע?
כיצד הוא יקיים את מצוות אהבת ה’ ויראתו?

חסידות

מי שעמד על הקושי הזה הוא רבי שניאור זלמן מלאדי בספרו התניא. גם הוא יודע שאהבה ויראה תלויות בדעתו של האדם (אמנם כבר ברשומה קודמת ראינו שמושאי ההתבוננות שונים, אך אין לכך חשיבות לעניינינו):

ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא, ואינו מסיח דעתו. כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם דמיונות שוא. (לקוטי אמרים פ”ג)

האהבה היא רגש שנובע מהרצון להידבק בה’. היראה נובעת מהפחד להתרחק ממנו. האדמו"ר הזקן עמד על כך שרגשות אלו קיימים אצל כל אדם* בצורה גולמית הנקראת בלשונו אהבה מסותרת.

צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים, שגם אם אין יד שכלו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות ליבו, שיהיה ליבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו, רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות ליבו…

יתר על כן, אותו אדם אף יודע באופן שכלי שעליו לאהוב את ה’ ולירא אותו, אך הוא לא תמיד מצליח לעורר רגשות אלו בליבו. הם נשארים כרעיון לא ממומש בשכלו. מה יעשה?

אומר האדמו”ר:  יקיים מצוות!

האהבה המביאה לידי עשיית המצוות בלבד, שהיא רעותא דליבא שבתעלומות לב, גם כי אינה בהתגלות ליבו כרשפי אש. ודבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו, כי מוחו ברשותו ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ. וכשיתבונן בו בגדולת אין סוף ברוך הוא, ממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה לה', לדבקה בו בקיום מצוותיו ותורתו. וזה כל האדם, כי "היום לעשותם"

האדם הרגיל לא יכול לחיות את כל חייו באהבה ויראה מתמידים, (ובטח שלא מגיל צעיר) אך הוא כן יכול לדבוק בקב”ה ע”י עשיית מצוות שהן הן ביטויי האהבה והיראה. אותה ידיעה שיש לאהוב את הקב”ה נובעת מהאהבה המסותרת – הגולמית וממילא היא תבוא לידי ביטוי:

כי האהבה היא שורש כל רמ"ח מצוות עשה, וממנה הן נמשכות, ובלעדה אין להן קיום אמיתי. כי המקיימן באמת, הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת, ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין שהם רמ"ח אברין דמלכא כביכול**…

והיראה היא שורש לשס"ה לא תעשה, כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה. או יראה פנימית מזו, שמתבושש מגדולתו למרות עיני כבודו ולעשות הרע בעיניו, כל תועבת ה' אשר שנא,

 

חזרה לרמב”ם***

ראינו אם כן, שעשיית המצוות הוא תמיד לשְמן, במובן שהאדם רוצה בהן ככלי עשית רצונו של ה’. כל אדם המקיים מצוות כבר מעיד על עצמו שהוא דבק בה’. המצוות מהוות תשתית ודרך להתקדמות לקראת אהבה ויראה האמתיים. כמעשה פיזי, הן מסוּרות לכל אחד ללא קשר לדרגתו הרוחנית או הדתית. ועם זאת, עבור היהודי, הן אמצעי הכרחי שהרי ה’ ציווה אותו לקיימן וללא קיומן הוא מפנה עורף לה’. הן גם מהוות נוכחות מתמדת של ה’ בחיי האדם (אברין דמלכא):

ודע כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפלה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאלו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו (מו”נ ג/נ”א)

בד בבד המשך ההשתלמות הוא ידיעת טעמיהן הפרטים, והבנת חוכמת ה’ הטמונה בהם ובתורה:

וכל המטרה היא תועלתנו כמו שביארנו , ממה שנאמר 'לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה', ואמר 'אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה' (דברים ו’/כד’). [מו”נ ג/ל”א]

כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתם, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלוקי יעקב, שהתפלל "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט). [פירוש הרמב”ם למשניות הקדמה לפרק חלק, העיקר השמיני]

נוכחותו המתמדת של ה’, לימוד טעמי מצוותיו והשגת חוכמת התורה מכשירים לבסוף את האדם להסתכל על כל מציאות ה”חול” כעל אמצעי להכרת ה’. וכפי שהרמב”ם מסכם זה מביא לאהבה ויראה מלאות:

וכבר ביאר יתעלה כי תכלית מעשה המצוות כולן השגת ההתפעלות הזו אשר כבר הוכחנו בפרק זה למי שיודע הדברים האמיתיים אמתות המביאה השגתו, כלומר: יראתו יתעלה ורוממות מצוותו. אמר: אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלוהיך….

וכבר ידעת את ההדגשה שהדגישה התורה באהבה, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כי שתי התכליות הללו והם האהבה והיראה יושגו בשני הדברים:
האהבה תושג בהשקפות התורה הכוללת השגת מציאותו כפי שהוא יתעלה,
והיראה תושג בכל מעשה המצוות כמו שביארנו . והבן מסקנה זו. (מו”נ ג/נב, מהד’ קאפח)

 

הערות

---

* אמנם הוא טוען שרק אצל ישראל זה קיים, ואדון על כך בע”ה ברשומות עתידיות.

** התורה והמצוות הן התגלותו של ה’ בחיינו. מצד אחד הן כנגד האיברים של האדם אך בקצה השני הן מהוות התגלות של ה’ בעולמנו כמלך העולם.

*** יתכן, לדעתי, רמז דק בדברי הרמב”ם עצמם לגבי אותה אהבה מסותרת שקיימת עוד לפני ההתבוננות. הוא כתב לעייל בשם התורה:

האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ''ואהבת את ה' אלהיך''. ונאמר ''את ה' אלהיך תירא'':

עצם הציווי עצמו מניח שיש מישהו ששומע אותו ומעוניין לקיים את מצוותיו של ה’ ולאהוב ולירא אותו.
את הרצון הזה יש לממש באמצעות מצוות כפי שנראה להלן.