שבוע שעבר היה קשה עבור הציבור הדתי לאומי. הרב מרדכי (מוטי) אלון, מרבניו הבולטים ומי שאף נחשב למעיין אדמו"ר, הואשם בהטרדה מינית של תלמידיו. האשמה באה מפורום 'תקנה' שחבריו הינם רבנים בעלי שיעור קומה מאותו ציבור ממש. לפיכך לא מדובר בעוד מלחמת חצרות ופאשקווילים המצויה אצל החרדים שניתן לפטור כלאחר יד.
ברשומה קודמת על עצמי לא הבהרתי שאת התעניינותי המחודשת ביהדות ניתן לייחס לא מעט לרב אלון. בתוכניתו "בראשית" ובפעמים שהגיע להרצות בפני סטודנטים, הוא דרש את פרשת השבוע ודלה ממנה רבדי עומק מדהימים תוך שזירת נושאים אקטואליים. אני לא יודע אם הוא עסק ממש בהחזרה בתשובה “מקצועית”, אך הוא לא פנה לאפיקים עכורים כמו עימות בין תורה למדע. הוא הלימד את עומקה ויופיה של התורה – ומתוך כך החזיר רבים אליה. נמשכנו אליו כמו פרפרים אל האור.
כל השבוע עקבתי אחר הפרשה ושוחתי עם חבריי לעבודה בנושא. שמתי לב עד כמה קשה להפריד בין האדם לבין משנתו. ייתכן שלי יותר קל משום שבאתי מרקע חילוני ולא למדתי בישיבות ועל כן מעולם לא דבקתי ברבנים. ועם כל זאת הרב אלון הוא חלק מהקומה הרוחנית שלי. בשבת נתקפתי דחף לפתוח את ספרו "תכלת מרדכי"; נראה שזה ביטוי לא מודע לגאול אותו ולהחזירו למצבו הנכון והמקורי. בְנֶי שלומד כעת בכיתה א' שונה עכשיו את פרשת לך-לך, למד עמי את החלק הראשון של הפרשה. ראו עד כמה הדברים רלוונטיים וכמה הם משקפים את השפעת הרב אלון בחיי כל מי שהכיר אותו
“
“תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם
שני אלפים-תוהו, שני אלפים- תורה, שני אלפים- ימות המשיח...
שני אלפים תורה - מאימת ?...”
אי נימא ממתן תורה?... אלא מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן". (ע"ז, ט, ע"א)
מכל שסיפרה לנו תורה על אברהם אבינו, ראו רבותינו את המהפכה ההיסטורית-אמונית הגדולה ביותר, עוד לפני פרשיותיו הגדולות של אברהם בארץ כנען. אברהם המצטווה ללכת לארץ כנען, לא עושה זאת לבדו, אלא מצרף אליו לקיום המצווה הזו גורמים נוספים רבִּים:
" וַילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען" (בראשית, יב, ד–ה)
הנפש הזאת, אשר עשו אברהם ושרה בחרן, היא קיצם של אלפיים שנות התוהו בעולם, ותחילתן של אלפיים שנות התורה.
…חז"ל תיארו זאת במדרש כך:
"... הוא שאמר הכתוב: 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'. אמר רבי אלכסנדר: אלמלי נתכנסו כל הבריות לעשות יתוש אחד, אין יכולין לעשות. ומהו 'הנפש אשר עשו' ? - שהיה מלמדן יראת שמים ומורה להן את התורה"(תנחומא, לך לך, יב. )
אם כך, מדוע לא כתבה התורה בלשון ברורה "אשר למדו", או "אשר קֵרבוּ" וכד' ? ריש לקיש, תלמידו וחברו של רבי יוחנן[1] בארץ ישראל, עונה כך:
כל המעשֵה את חברו לדברי תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, דכתיב: 'ואת הנפש אשר עשו' ולא כתיב: אשר למדו בחרן"
הקשר האנושי הזה, שבו הכניסו אברהם ושרה אנשים ונשים תחת כנפי השכינה, נקרא איפוא - עשיה. ובעצם, העשיה הזאת עצמה היא סיום של אלפיים שנות תוהו ותחילתו של מתן תורה. רש"י במקום מסביר:
" 'ויעש' - תקנו על עמדו והיא עשייתו".
וברמב"ן, שם:
"ויעש - לשון עשייה בכל מקום - תקון הדבר על מתכונתו"
עשיה היא, אם כן, השלב שאחרי הבריאה והיצירה, היא שלב קביעת התוכן.
”
עד כאן ד"ת של הרב אלון. הרב עשה הרבה נפשות וע"י תורתו הוציאן מתוך התוהו. הדבר יעמוד לזכותו תמיד.
אני מאמין שבטווח הארוך כל הפרשה רק תחזק את הציבור מבפנים. אמנם נוצר חילול השם, אך פורום 'תקנה' קידשו אותו בכך שלקחו אחריות וקיבלו הכרעה כה קשה וכואבת. כבר אמרו חז"ל ש"גדול קידוש השם מחילול השם".[2] עצם קיומו של פורום מהווה ניסיון נדיר של הציבור הדתי להסתכל על המציאות ולהודות שגם הוא וגם מנהיגיו אינם חסינים מפני תחבולות היצר.
הפרשה הזאת הניחה לפתחו של הציבור כמה סוגיות מעניינות:
- כאשר חכמי יבנה נידו את רבי אליעזר בן הורקנוס (לאחר מעשה ב"תנורו של עכנאי") הם גם גזרו שאין ללמוד את תורתו ובכך גם גזרו שיכחה על כל שיטת בית שמאי. אף רבי עקיבא שהיה תלמידו, לא הפר את הגזירה. רק לקראת מותו באו החכמים וביניהם רבי עקיבא לדלות ממנו מעט תורה. רבי אליעזר העריך שהחכמים ימותו מיתות לא טבעיות ורבי עקיבא בראשם, וכל זאת משום שלא למדו ממנו מקודם (סנהנדרין סח, א).
הרב אלון מלא תורה ומצוות, ואין לבטל אותן רק בגלל שקרה, קשה ככל שיהיה. אף יש לו שיטת לימוד מיוחדת ואסור לה שתאבד. האם יתאפשר לרב אלון לחזור בתשובה, לטפל בבעיה ואף לחזור לעמדת השפעה בציבור? אני מאמין שהוא עצמו חזר בתשובה, אך אדם במעמדו חייב גיבוי של הציבור על מנת להשתקם. - היחס הציבור הדתי לאומי למנהיגיו. הערצה שחשו כלפי הרב הפכה למשבר אמונה לכמה מתלמידיו. יש להזכיר שהרבנים הינם אמצעי לדבוק בקב"ה אך בסופו של דבר הם רק בני אדם. "כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא". תופעת האדמו"רות מיובאת מהחסידות, ושם היא בעצמה גרמה להרבה קילקולים ולע"ד יש בה ספיחים של עבודה זרה. חב"ד היא דוגמא מובהקת, אך יש גם לזכור שהיו לא מעט סכסוכי חצרות שלא לשם שמיים.
- היחס להומוסקסואלים. התורה שוללת באופן נחרץ אקט מיני בין גברים. על מנת לדרוש את הפסוק שלא כפשוטו יהיה צורך בלא פחות מסנהדרין בלשכת הגזית (ואני מטיל ספק גדול אם אף סנהדרין תוכל איכשהו למתן את האיסור). ועם זאת לא ניתן להתעלם מכך שישנם גברים שנמשכים לבני מינם, והם נמצאים בדילמה נוראה בבחינת אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.
מצאתי אצל הרב יעקב מדן מאמר מעניין. אמנם חלק מהדתיים הלאומיים מכיר בקיומם של ההומוסקסואלים בקירבם, אך נדרש תהליך לא פשוט של חינוך שיאפשר לאנשים לקבל אותם לקהילה. לא פעם אני שומע את הטענה שדתי לא יכול להיות הומו, וזאת מתוך האי הבנה הבסיסית שבד"כ לא ניתן לשלוט על המשיכה המינית. כמו כן, גם טיפולים פסיכולוגיים לעיתים עוזרים, אך כאשר הם נכשלים (ונראה שכך ברב המקרים) הרי שנגרם עוד יותר נזק. בניגוד לשתי הנקודות לעייל אין לי כלל רעיון כיצד ניתן אם בכלל להקל על סבלם של אלו.
[1] רק לאדם כּרֵיש לקיש, אשר חווה על בשרו ונפשו את כֹּל שעבר עליו עד פגישתו ומפגישתו עם רבי יוחנן, יכול לומר כדברים הללו ( ראה בבא מציעא, פד, ע"א ).
[2] והסביר הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהמ"ם במאמר זה היא מ"ם היחס, כלומר שחילול השם הוא הוא הסיבה להופעת קידוש השם
מוכן במאת אחוזים לתת לו גיבוי להשתקם, על תנאי שיודה במעשיו ובבעייתו. הרי חרטה ווידוי הם חיוניים לתהליך של התשובה.
השבמחק