על הקדיש

לזכר אמי מורתי רחל בת שמעון הי"ו ודורה ז"ל

השבת, י"ח באב יחול יום השנה הראשון לפטירתה

מדוע אומרים קדיש?

במאמרו "נשמה של אש" (אותו כבר הזכרנו ברשומות קודמות) איתן דור-שב מתאר את דמות האדם במקרא. הנשמה משויכת ליסוד האש והאור, ולאחר המוות היא עולה אל השמיים הזוהרים. על הקדיש הוא כותב כך:

על משפט אחד, שאמור להעניק נחמה ומשמעות למוות: “יתגדל ויתקדש שמֵה רבא”.מהי משמעותן של מילים אלה? הפסוק המקראי העומד מאחורי הפתיח לתפילת הקדיש מלמד כי גדולתו וקדושתו של “שם האל“ תבואנה לידי ביטוי מלא רק כאשר העולם כולו יממש את ייעודו; “והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה’“ אומר האל ליחזקאל, אך הדבר יתרחש רק כשהבריאה תיגאל במלואה באחרית הימים (יחזקאל לח:כג(.זכריה משלים את המסר הזה באמרו כי “ביום ההוא יהיה ה‘ אחד ושמו אחד“ (זכריה יד:ט). לכן הקדיש נוקט לשון עתיד - כיוון שההבטחה הגלומה בו תוגשם רק באותה העת שבה יושלם כינונה של מלכותו. על פי הפרשנות לתלמוד, עד לעת הזאת,שם האל בדרך כלשהי, איננו שלם; זו הסיבה שאנו מתפללים לשלמותו המחודש…

רק מתוך הבנה שמהות הנשמה האנושית טמונה במושג השם הנצחי, יוכל מות יקירינו, או ליתר דיוק קיומם לאחר המוות, לתרום לשלמותו שלשם האל, שהיא־היא ההוויה הנצחית של התגלותו בעולם הנברא.

דור-שב קושר בצדק את הקַדיש לנחמה ואת הנשמה לשמו של הקב"ה (כפי שהראינו כאן). עם זאת, לדעתי זאת לא הסיבה המלאה, שכן נראה שעל פי דבריו העלייה של הנשמה לשמיים מובטחת ולא היא. נתבונן במעשה רבי עקיבא ובנו של המת (גירסת מחזור ויטרי):

מעשה ברבי עקיבא, שבהיותו מתבודד במדבר וחוזר על משנתו, פגש באדם אחד ערום ושחור כפחם רץ כמרוצת הסוס וחבילת עצים גדולה על כתפו. גזר עליו רבי עקיבא והעמידו. לשאלת רבי עקיבא על מעשיו במקום זה, ענה לו אותו אדם: מת אנוכי, ובכל יום פוקדים עלי מלאכי חבלה הממונים עלי לחטוב עצים, ושורפים אותי בהם. וכל כך למה? מפני שעברתי על כל מצוות התורה. אמר לו רבי עקיבא: כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה להיפטר מפורענות זו? אמר לו: שמעתי שהיו אומרים, אלמלי היה למסכן הזה בן שעומד בתוך הקהל ואומר קדיש ו"ברכו את ה' המבורך", והקהל עונים אחריו "יהא שמיה רבה מברך" ו"ברוך ה' המבורך" - מייד היו פוטרים אותו מן העונש. שאל אותו רבי עקיבא על עירו ושער מקומו, ולאחר חקירה ודרישה מצא רבי עקיבא את בנו של האיש כשעודנו ערל ולא נימול. נטלו רבי עקיבא ומל אותו, והושיבו לפניו ללמדו תורה... והעמידו בתוך הקהל ואמר קדיש ו"ברכו את ה' המבורך", וענו הקהל אחריו. באותה שעה התירו את המת ופטרוהו מן הפורענות, ובא לרבי עקיבא בחלום ואמר לו: רבי, תנוח דעתך בגן עדן כשם שהנחת את דעתי והצלתני מדינה של גיהנם.

המעשה הזה מעורר מספר שאלות:

1. מהו פשר העונש של אותו אדם? לחטוב עצים ושריפתו בהם.
   
2. כיצד זה שלאחר המוות, הזולת יכול להעלות את נשמת הנפטר מהגיהנם. כלומר כיצד מצווה של הבן יכולה לפעול על הזולת, הרי הזולת לא נענש על חטאי חברו וק"ו לא צריך לקבל שכר ממצוות חברו.
   
3. מדוע המת זוכה לחלקו בעולם הבא רק אחרי שהקהל עונים "יהא שמיה רבה מברך" ו"ברוך ה' המבורך"

ביאור:

1. אותו רשע רדף מן הסתם אחר החומריות בעולם. בגרסת אליהו זוטא מסופר שהוא בא על נערה מאורסת בעצם יום הכיפורים, ושמו היה ארנונא – מוכס וגובה כספים עבור הרשות הרומאית.
   למדנו שהפניית עורף לה' היא חילול השם ואי הכרה בנוכחותו בעולם – ההיפך משליחותו של עם ישראל. העצים מסמלים המשכיות חומרית בעולם[1]. צאצאיו של האדם נקראים זרעו שכן במקרא גופו של האדם דומה לעץ (מיסוד האדמה). בעולם האמת אותו רשע מבין שכל מה שהחשיב בעולם הזה, חסר משמעות והבנה הזאת גורמת לו סבל. הנכסים ואף ילדו שהשאיר אינם מצילים אותו.
   
2. הדרך היחידה שהמת יכול לזכות בעולם הבא היא קידוש השם. כפי שציינו, קידוש השם פירושו להיות חלק מהנוכחות של ה' בעולם - להיות חלק משמו. הדבר נעשה רק אם האדם מצרף את שמו שלו - מעשיו, שהם התגלות נשמתו - לחלק מהתגלות ה' בעולם. עד אז הנשמה היא רק שם ה' בכח אך לא בפועל.
   כיצד המת יעשה זאת?
   הדבר היחיד שהוא השאיר בעולם הוא הבן שלא שכה להכיר. המת מבקש מרבי עקיבא להחזיר את הבן לחיק עם ישראל ולייעודו בעולם - כלומר ללמד אותו לקדש את השם. בשם האב רבי עקיבא מלמד את הבן תורה, ובשם האב הבן אומר קדיש. הן רבי עקיבא והן בנו הפכו להיות חלק משמו של האב משום שפעלו עבורו כשליחים לדבר מצווה. וכאשר הבן למד תורה הוא חוזר להזדהות עם ייעודו של עם ישראל המגלם את שם ה' בעולם:
   

   כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל-מָתְנֵי-אִישׁ, כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת-כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-בֵּית יְהוּדָה נְאֻם יְהוָה, לִהְיוֹת לִי לְעָם, וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת

   מאחר והמת נגרע מעם ישראל בעולם הרי שכבר בכך נגרע משמו של הקב"ה. לכן, באמירת הקדיש אנו נעשים שלוחיו של המת על מנת להזכיר לנו את ייעודינו בעולם, וכך אנו מחברים את שמו של המת עם שמו (התגלותו) של הקב"ה.
   
3. הדבר מלמדנו שאת הנצח יש לחפש בדבקות בשם ה' ולאו דווקא בצאצאים, כפי כבר ניתן לראות אצל ישעיהו הפונה אל הנוכרים שהצטרפו לעם ישראל והפכו לחלק משם ה':
   

   וְאַל-יֹאמַר בֶּן-הַנֵּכָר, הַנִּלְוָה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְהוָה, מֵעַל עַמּוֹ; וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס, הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, וּבָחֲרוּ, בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי; וּמַחֲזִיקִים, בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם--טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת: שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. (פרק נו')

   המת זוכה רק כאשר הקהל עונה לקדיש, וזאת משום שקידוש השם, כמעשה ההתגלות הן של נשמתו והן של ה' - חייב להיעשות בפריהסיה:
   

   כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי, בתוך בני ישראל"
   (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה).
   

הערות:

[1] ראו את מעשה בחוני המעגל ועץ החרוב בו העצים מסמלים את מעבר הדורות והירושה שהם מקבלים מקודמיהם